מקדש מלך על ספר הזהר א:קיח

דנטרין ברית פי' יסוד דזעיר דעלמא אתקיים עליה פי' מלכות שנק' עולם קיומה על היסוד:

חולקא בעלמא דאתי כתב הרב ז"ל שיסוד זעיר עיקרו מחסדים וגבורות המגולים שיצאו מיסוד אימא ולכך ישראל ששומרים בריתם ומתקנים יסוד זעיר עי"ז גם הם יש להם חלק בבינה שהיא עלמא דאתי דוגמת היסוד שעיקרו מחו"ג דיסוד אימא א"נ יובן במ"ש הרב ז"ל שפנימיות יסוד דזעיר עולה בסוד הדעת דזעיר ודעת דזעיר הוא בתוך היסוד דאימא ולשם עולה היסוד ומושך הטיפה משם: ולכך מי ששומר בריתו שבזה מתקן היסוד ונוטל חלק ביסוד גם הוא יש לו חלק בבינה. דוגמת היסוד שעולה עד שם. וז"ש וע"ד ישראל וכו' אית לון חולקא בעלמא דאתי:

לעולם יירשו ארץ ארץ העליונה שהיא הבינה: וע"ז מביא ראיה דאית לון חולקא בעלמא דאתי. ולא עוד אלא דבג"כ איקרון צדיקים מפסוק ועמך כולם צדיקים הרי שנקראו צדיקים: לעולם יירשו ארץ הרי שיש להם חלק בארץ העליונה שהיא עלמא דאתי:

אלה פסל וכו' כמר"זל ואלה מוסיף: ונהר יוצא מעדן וכו' פי' הפ' ונהר הוא יסוד יוצא מעדן מהבינה שנק' עדן. להשקות את הגן היא מלכות ומשם יפרד שמשם יצאו בי"ע וחיילותיהם. והביא הזוהר פ' זה לפרשו גם על נח התחתון שנכנס לתיבה שרומזת למ' אז נתחברו יסוד ומ' מהם יצאו התולדות דכתיב ומאלה נפצה כל הארץ: כמ"ש בגן ומשם יפרד וכדמסיק:

עייל לגנתא פי' מ' ואשקי ליה משקיו דלעילא פי' שממשיך היסוד טיפה למלכות ממוחי א"וא שנכללים בו. איבין הם המלאכים וזרעין הם הנשמות כמ"ש דף ט"ו ע"ב למיעבד פירין ואיבין. וזרעין ופירין הכל אחד:

כדין נייחא לכולא פירוש שע"י האורות שממשיך היסוד למ' שיש נחת רוח לכל העולמות שמקבלים שפע על ידו:

ודא עביד נייחא ג' פעמים הזכיר נייחא לבד הרביעית שאמר נייחא דכולא דקאי על כל העולמות. אבל ג' פעמים נייחא האחרים קאי על נייחא שעושה היסוד למ'. ולהבין עניינם נקדים מ"ש האר"י ז"ל בספר הדרושים וז"ל כשהיתה המ' באחורי זעיר נתן לה הארת ה' גבורות כדי לבנות פרצופה. ואחר שננסרה וחזרה עמו פנים בפנים נתן לה עצם הה' גבורות בביאה ראשונה והם שם ב"ן אחד והוא ההוא רוחא דשבק בה בביאה ראשונה:

והנה ב' בחי' נתן לה היסוד א' שם ב"ן המעלה מ"ן ב' הכלי של המ"ן שהוא ע"ב קד"ם גי' רי"ו אח"כ כשרוצים להוליד נשמות צריכי' זו"ן לעלות בסוד מ"ן לא"וא וא"וא לאריך וכעז"הד עד רום המעלו' ומושכים מהדר ואשתו מהיטבאל חסדי' וגבורו' חדשי'. וזעיר מקבל החסדי' החדשי' ומתלבשים בחסדים הראשונים:

וכן המ' מקבלת הגבורות החדשות ומתלבשו' בגבורו' הראשונים ואח"כ מזדווג עמה זעיר ונותן לה טיפת החסדים שבו ומתערבים החו"ג החדשים עם לבושיהם בתוכה ומהם נוצר הוולד:

וזהו בחי' השלישית שנותן לה היסוד לעשות נשמות עכ"ל והנה לכך כפל ג' פעמים נייחא לרמוז לג' בחינות נייחא אלו שעושה היסוד למ'. וקיצרנו בזה הדרוש כי מי שרגיל בדברי הרב יבין הדברים על מתכונתם:

וישבות ביום הז' פי' השביתה היא ע"י היסוד שנק' שביעי כשנתחיל מבינה הוא אשלים לכולהו פי' שע"י נשלמו ונתקנו כשיצאו מן התיבה. כי שם בתיבה נתקנו ונשלמו כמ"ש לקמן:

הוא הוה שלים מכולהו פי' שהוא רומז לצדיק יסוד עולם ולכך מעלתו יותר מכולם ולא בדרין דעלמא פי' שדורות הראשונים לא היה להם קיום והעמדה ונאבדו כולם אבל מהיכן נתקיימו התולדות מנח:

ת"ח נח אתחזי מיומא וכו' נראה מלשון זה שאפילו לא חטאו דור המבול היה מוכרח נח שיתחבר בתיבה ומשם יצאו התולדות דוגמת המ' שמשם יצאו הכל דכתיב ומשם יפרד. וכן נמי מוכח מדף ס"ב וז"ל ת"ח כל אינון תולדין דג"ע פי' הם הנשמות שמהבינה שנק' ג"ע. לא נפקי מצדיק אלא כד עייל בהאי תיבה בחבורא חדא וכולא גניזין בה ולבתר מינה נפקין. אוף הכי נח לא אפיק תולדות למפרי בעלמא עד דעאל לתיבה ואתכנש כולא בה והוו גניזין בה ולבתר מינה נפקו למפרי בעלמא. ואלמלא דנפקו מגו תיבה לא אתקיימו בעלמא. מגו תיבה נפקו לעילא. מגו תיבה נפקו לתתא עכ"ל וכן בדף ס"א ע"א וז"ל אלמלא לא חטא אדם ולא אתתרך מג"ע הוה עביד תולדין מסטרא דרוח קודשא דקודשין כמלאכי עילאי קיימין לדרי דרין כגוונא דלעילא כיון דחטא ואוליד בנין לבר מג"ע ולא זכה לאפקא לון מגנתא לא אתקיימו אפילו לאשתרשא בעלמא דא. עד דאתא נח ועאל בתיבה ומן תיבה נפקו כל דרין דעלמא ומתמן אתבדרו לכל ד' רוחי עלמא עכ"ל. מבואר מכאן שאלו אדם הוציא תולדות מג"ע שהג"ע רומז למ' אזי אותם התולדות היה להם קיום והעמדה ושרש מהמ' והיו נתקנים בתוכה תיקון גדול והיו כמלאכי השרת חיים לעולם. אבל כיון שתטא וגורש והולידם חוץ מג"ע לא היה להם שרש גדול מהמ' והיו כמו נפילים שנופלים מבטן אשה העליונה ולכך לא אתקיימו אפילו לאשתרשא בעלמא ומוכרח שיהיו כלים ויאבדו כולם מדור לדור עד שיאבדו כולם. אלא כיון שהריעו מתו מיתה משונה ונימוחו ע"י המבול. וכשבא נח שרומז ליסוד ונככס לתיבה שהיא מ' ונכנסו לתיבה כל התולדות אזי חזרו כולם להתעבר תוך בטן המ' ונכנסו בה בסוד מ"ן. ואז נתעורר היסוד העליון ונזדווג עם המ' וחידשם שם חידוש אמיתי ולכך היה להם קיום וז"ש נח אתחזי מיומא דאתברי עלמא למהוי בתיבה שמשעה שראה הקב"ה שחטא אדם והוליד התולדות חוץ מג"ע. מאותה שעה עלה ברצונו שלא יהיה להם קיום עד שיכנס נח בתיבה ובזה מובנים כל לשונות אלו שזכרנו:

ואשקי ליה ז"ס אור הגנוז שה"ס הטיפה הנמשכת מלמעלה מן הדעת שבו היה צופה אדה"ר מסיף העולם ועד סופו שאינו מתעבה. וז"ש משקיו דלעילא ר"ל מאותו שלמעלה ממש. ועביד ליה נייחא. היינו שיסודה מלא גבורות. וכשמקבל טיפת החסדים שהוא ממש שקיו אז מתבסמות הגבורות:

איבין הם נשמו' הצדיקים שהם עיקר הפנימיות ורבי זרעין הם המלאכים כי סתם זרעים הם פרי האדמה וסתם איבין הם פרי העץ ולכן ייחס הזרעין למלאכים מפני שעיקרם מן הניצוצות שהם בחי' המ' מעלמא דנוקבא. והנשמות מעלמא דדכורא פרי צדיק. ועוד י"ל דאיבין קרי למ"ד. וזרעין קרי למ"ן פירוש ניצוצות המתבררות מקליפ' נוגה ומתתקנו' בסוד זווג:

ודא נייחא לה לגנתא פירוש שיש כמה מיני זווגים דיעקב עם רחל ועם לאה: וישראל עם לאה אבל אינם העיקר כי אם ישראל ורחל שאז מקבלת אור יסודות או"א שהם בתוך זעיר ביושר אמצעיות ותוכיות. ויסוד אבא מבריח עד יסוד זעיר:

וגנתא נייחא ביה פירוש אעפ"י שיסודה מלא גבורות והטיפה היא של חסדים לא תימא שיהיה ח"ו איזה פירוד בניהנם כי הגבורות הקדושות משתוקקות להטיב ולהתבסם כדי שיהיה שיעור רחב לשפע. לשיוכלו לקבלו וז"ס עזר כנגדו. פי' מה שנראה שהיא מנגדת לו. הפך לטבעו. זה יהיה לו עזר אותיות זרע. כי בכח הגבורות מתכונן הכלי לקבל הטיפה. והזרע יצמח ויגדל ויוציא פרי וז"ש רז"ל לא זכה כנגדו. ופי' הפ' כך זכה עזר מה שהיה נראה שהיה הפכי לו. ואם לא זכה מה שהיה ראוי שיהיה עזר יהפך כנגדו. כי החיצונים אוחזים בגבורות. ולגירסת הספרים:

ודא עביד נייחא ביה ר"ל ששאר הזווגים הגם שבא השפע מהם ובאות נשמות. מ"מ אינו תיקון ונחת עצמי לנקבה הקדושה כי אינה מתפייסת בהם מחמת חסרונם. ואפילו זווג יעקב ורחל שהוא היותר נבחר מכל זווגי החול. מ"מ קים לן שאין הזווג שלם בשלימות כי מסוד ע"ב שהוא עצמיות הטיפה אין ליעקב כי אם נ"ה מן ע"ב ונשאר י"ז כמנין טו"ב הגנוז לישראל ורחל כנזכר בכוונת קונה הכל. וז"ש. כד"א כי בו שבת פי' דווקא בשבת היא השביתה השלימה כמ"ש בסוד ענ"ג עדן נהר גן:

וראוי לדקדק למה הביא פ' וישבות ביום השביעי והלא ביום הששי היתה השביתה ויובן במ"ש הרח"ו בכלליו וז"ל יסוד גי' י"ה אדנ"י שהוא בחי' יום השבת כנזכר בר"מ פ' יתרו וצדיק איהו ז' כנודע. ואמנם י"ה הוא יסוד עצמו והעטרה היא אדנ"י ע"כ וטעם שקרא יסוד בשם י"ה מבואר בשער התפילין לפי שיש בתוכו עשרה חסדים דאו"א וה' גבורות דאימא. ובדרוש רפ"ח ניצוצין כתוב שבכאן ה"ס זכור ושמור בדיבור אחד דהיינו ברית ועטרה. ונמצא שבבחי' ו"ק דזעיר נק' היסוד יום הששי. ובבחי' פרטיות איבריו דעטרה הדבוקה היא סוף ששי ויום הז' כנודע מסוד הלולב כי ג' הדסים הם חג"ת וב' ערבות נ"ה ולולב יסוד. ואתרוג עטרה. וידוע שדווקא בשבת הוא שיש זווג בבחינת יסוד עצמו דזעיר כנודע אצלנו בכוונת מוסף שאנו אומרים בו זכר למעשה בראשית. ולא כן בשחרית. ונודע שעיקר שרשה ובניינה דרחל הוא ביסוד זה שהוא כנגד דעת שלה. ולכן זווג זה דשבת הוא העיקרי. כי אז נכנס בה שרשה ממש כתוכיותה וזהו תכלית שלימות מוחותיה בקרבה וזה יפורש ג"כ במ"ש ודא עביד נייחא ביה. כי אז היא נק' גן ממש כי נכנס בה בעלה האמיתי שה"ס א' שבשם ב"ן כזה יו"ד ה"ה וא"ו ה"ה העולה ג"ן וגם היא נק' גן עדן כי אז בה אור יסוד אבא ממש שהוא עדן. ואז מתחברים יחדיו עדן בנהר ושניהם בגן והוא ענ"ג מופלא. ובזה יובן פ' ויכל אלהים ביום הז' שה"ס העטרה. ואח"כ וישבות ביום הז' שה"ס הנייחא והזווג. ואמר ויברך אותו ויקדש אותו הטעם כי בו שבת וכו' פי' לא ברכו וקדשו מפני שבו כלה מלאכתו. אלא מפני כי בו שבת ולכן הביא אחריו פסוק וישבות להורות שאין הכוונה על כלוי המלאכה שזה כבר נאמר בויכל אלהים ביום הז'. ומוכרח שוישבות הוא ענין אחר והיינו הזווג אשר מפני זה נתברך מאימא ונתקדש מאבא. ואמר שהיסוד הזה האמיתי הטיפה הנמשכת בתוכו היא העושה תולדות אמיתיים ועיקריים ולא אחרא. כי כל שאר היסודות הם בערך הארות לגבי גדולת היסוד הזה:

ת"ח כגוונא דא נח קים לן בדברי הרב ז"ל נח זה משה. ומשה הוא יסוד אבא המבריח עד סוף יסוד זעיר. וז"ש כגוונא דא. פי' כמו יסוד האמיתי ועיקרי הזה שבו יסוד אבא. ובסוד שבת קדש כי קודש הוא מאבא. כן נח לתתא. פי' מן החזה ולמטה ששם כנגדו בנין רחל:

קיימא קדישא הוה קדישא דייקא דוגמא דלעילא הוא המקום המכוסה. וכמש"ל בתוספתא דלכל צדיק אית תרין רוחין. והוא ממש כנהר דנגיד ונפיק וכו'. ועיקרו הוא בבחינת נפיק ועייל לגנתא כנז' שהוא מהחזה ולמטה. איש האדמה. ר"ל לבעל שלה. יסוד זה הוא בעלה האמיתי המבסם כהוגן גבורותיה שה"ס הזווג כי רק ביסוד זה יורדת טיפת הדעת ביושר. והנה בדעת יש חסדים מימין וגבורות משמאל. ובחינה ג' המתמצעת ביניהם לחברם ר"ת אי"ש אמצע ימין שמאל. וכן ר"ת אד"ני יהו"ה שד"י שהם ג' מוחין הנז' בסוד האל הגדול הגבור והנורא:

ורזא אוליפנא: סוד גדול ביסוד עצמו והוא מ"ש בפ' תרומה בסוד זווג הצדיקים במ' שהוא בסוד הספיחים דמניה ומגרמיה אזדרע. וזווג זה הוא לקיים העולמות ולא להמשיך נשמות חדשות שאין כח לזה בזמן הגלות שהדינים גוברים מאד:

ובזמן המבול גברו יותר ונאחזו בארץ העליונה ושחתו כל בניה ולולא שנשאר כח נהפך העולם לתהו ובוהו ולכך הוצרך שיבנה התיבה שיפרש עניינה בסמוך. ובכח צדקתו ויחודיו תקן המ' באופן שישארו בה ספיחים להזריעה בימי הרעה הוא זמן המבול. וז"ש:

להתחברא בה הוא כניסתו לתוכה עד שלא יתעוררו הדינים ולקיימא וכו' זהו קיום המינים שהיה משפיע כח לקיום הנמצאות בבחינת הספיחים. ואע"ג דקי"ל דאין זווג או"א תדירי אלא לקיום העולמות היינו בשאר זמנים שאין הדינים גוברים כל כך. אבל בזמן המבול הוצרך נח לתקן תיבתו כאמור:

מאן תיבה דא וכו' דע דאיתא בל"ת פ' תרומה כי סוד ארון הוא התפשטות יסוד אבא מן החזה ולמטה. עוד שם ארון ה"ס מלכות דנוקבא. וב' הפי' אמת כי הכל אחד. כי הלא כל עצמה של מלכות היא מאור אבא בסוד אבא יסד ברתא. והמ' נק' צדק גי' פקד עם י' אותיותיו. כי הארתה מאחורי יסוד אבא. אבל משל אימא אורה פנימי ממש נוקב להבינה ולכן צד"ק עם ס"ג גי' ארון. והברית הוא פנימיות יסוד אבא שה"ס התורה:

ונח ותיבה לתתא כנז"ל שבחינת נח העיקרית היא מן החזה ולמטה שמאיר בתנה"י דזעיר שכנגדם הנוקבא:

נח כתיב ביה ברית וכו' פי' הגם שנח היה בחינת היסוד מ"מ הוצרך שה' יבטחהו שגם בזמן תגבורת הדינים במבול לא יתאחזו בו. והובטח שיהיה תמיד מושפע באור יסוד אבא שהוא המבריח החיצוני' וז"ש והקימותי את בריתי אתך שיתקיים בו. ועד דאתקיים וכו' שהרי התיבה היא סוד מ' ואם לא היה בנח קיום ברית חדש לא יועיל אפי' להציל התיבה שלא יטביענה המים הזדונים שהרי כל כחם ותוקפם הוא להאחז בנוקבא. וכ"ש שלא יהיה לו כח לחיות זרע כנז"ל. ואמר ובאת אל התיבה לשון ביאה וזווג:

וצדיק הוא תיבה וכו' פי' כשנתקיים בו הברית אז נקרא התיבה ארון הברית שהוא אדון כל הארץ ושולט בכל:

תיבה ונח כולא וכו' ירצה שמעשה התיבה ושיעורה וכן מה שעשה בה נח וגם שנותיו ובניו הכל כדוגמא של מעלה שכן בן ת"ק שנה הוליד בסוד מילוי שד"י. וג' בניו הם בסוד נ"הי כמ"ש בדברי הרב ז"ל:

בגין דהאי ברית וכו' פי' זה היה קודם המבול שאז הוליד בנים לאפוקי בזמן המבול דלא עביד תולדות שנאסר בתשמיש המטה. כי לא היה לו כח רק לחיות זרע כנז"ל. עכ"ל הרמ"ז):