מקדש מלך על ספר הזהר א:יא

לרחוק דא יעקב וכו' יובן במ"ש הרב בפ' טוב שכן קרוב שהוא היסוד הנקר' שכן קרוב מאח רחוק שהוא ז"א והענין בסוד משחרב הבית ההוא גננא לא עאל בגנתא:

גננא שהוא יסוד דזעיר לא עאל בגנתיה שהיא מלכות ורוב הזווגי' הנעשים בימי הגלות הם ע"י ההוא רוחא דשבק בה בעלה והרוח הזה שרשו מהיסוד והוא זכר ומזדווג בבחי' המלכו' היורד' למטה בבריאה ונמצא שבחינת ההוא רוחא שביסוד שלה הוא מזדווג עם בחינתה היורדת למטה בבריאה שאותה בחינה שלה נקר' ד ואז ההוא רוחא נכנס באותה ד ונעשית ה וזה הזווג הוא מינה ובה כי ההוא גננא לא עאל בגנתיה ולפיכך כקר' יעקב רחוק כי כבר נתרח' ממנה בימי הגלות:

אבל ההוא רוחא דשבק בה ששרשו מן היסוד דזעיר הוא המזדווג עם בחינתה התחתונה ונק' שכן קרוב והוא טוב מאח רחוק שהוא הזעיר שנתרחק ממנה בגלות. ובזה תבין מ"ש הרב ז"ל שנשמות הצדיקים הם המזדווגים עם המ' בימי הגלות כי ההוא רוחא דשבק בה בעלה הוא שרש אל י"ב שבטים ושל כל הנשמות הצדיקי' וז"ס יבעלוך בניך ור"ת י"ב שהם שרש כל נשמות ישראל:

ושרש הי"ב הוא ההוא רוחא דזה סוד מחלוקת ר"א ור"י רא"א אין הארץ שותה אלא ממימי אוקינוס שנא' נותן באוצרות תהומות מי גרם לאוצרות להתמלאו' תהומות רי"א אין הארץ שותה אלא מאוצר העליון שנאמ' יפתח ה' לך את אוצרו הטוב:

ובפרקי ר"א איתא בזמן שישראל עושים רש"מ הארץ שותה מאוצר עליון שנאמ' יפתח ה' לך וכו' וכשאינם עושים רש"מ אז הארץ שותה ממימי אוקינוס שנ' נותן באוצרות תהומות הרי שבפרקי ר"א פשר בין ב' הסברות ואלו ואלו דברי אלהים חיים כי בזמן שעושים רש"מ גננא עאל בגנתיה וזרע בה שורין. וכשאין עושים רש"מ גננא לא עאל וכו' ושותה ממימי אוקינוס ונודע כי השכינה נקר' ארץ ונקר' ים ור"ל שותה מינה ובה וזהו ע"י ההוא רוחא דשביק בה בעלה שכבר היה בה מימי קדם וכאלו היא מינה ובה. ואמר הרב ז"ל כי אי אפשר לחטים ומיני פירות ליגדל במיין נוקבין לבדם רק שהקב"ה ממשיך טיפה א' של מיין דוכרין תוך העננים ומתמתקים המים המלוחים והטיפה הזאת היא נמשכת מההו' רוחא דשביק בה בעלה ששרשו זכה מהיסוד דזעיר והוא כמו השאור לעיסה שכל המים נהפכים ונעשים זכרים ע"י אותה הטיפה וטוב לה שכן קרוב ההוא רוחא שהוא בחי' היסוד הקרוב אליה בגלות מזעיר שנתרחק ממנה:

ובעל ס' אור ישר' כתב בשם האר"י ז"ל הדר בחצר חבירו שלא מדעתו הוא ההוא רוחא דשבק בה שמזדווג עם המ' בגלות נקרא דר בחצר חבירו שלא מדעתו. אם צריך להעלות לו שכר ה"ס מ"ן לזה הזווג. או אין צריך כיון שהוא זווג גרוע עכ"ל:

והנה נקרא יוסף קרוב עם היות דלא עאל ההיא גננא בגנתא עכ"ז שרש ההוא רוחא דבק עמה תמיד ומזדווג עמה. והוא תמיד קרוב אליה. מרחוק ה' נראה לי. אומרת השכינה ה' שהוא זעיר הגם שהוא מרוחק ממני הנה הוא מאיר לי בסוד ההוא רוחא דשבק. ותתצב אחותו מרחוק שכיון שהוא מרוחק ממנה גם היא מרוחקת ממנו:

ולקרוב כד"א חדשים מקרוב באו ר"ל שאין זה הזווג הראוי להיות רק זה נעשה בגלות אבל בזמן שעושים רש"מ גננא עאל בגנתיה וזהו הזווג האמיתי אבל אותו זווג הגרוע לא נעשה רק מחדש מזמן קרוב. והגם שאמרנו שיוסף נקר' קרוב להיותו קרוב אליה תמיד בגלות ג"כ נקרא קרוב על שנעשה זה הזווג הגרוע מזמן קרוב ומחדש וז"ש חדשים מקרוב באו:

עוד אפשר לפ' תרין שלומות לתתא חד יעקב ה"ס פרצוף יעקב ושרשו מיסוד דאבא והוא שלום הבית העליונה היא בינה. וחד יוסף כנז"ל שעושה שלום בין חו"ב דזעיר בסוד יוסף סליק וכו' ומ"ש לרחוק דא יעקב יובן במ"ש האר"י ז"ל שפרצוף יעקב אין לו דבקות עם ז"א כמו פרצוף רחל הנדבקת מאחוריו. רק הוא מרוחק מז"א ולכך אמר לרחוק דא יעקב ולקרוב דא יוסף נפרש לקמן בע"ה מרחוק ה' נראה לי זה הפסוק מדבר על חכמה. ונודע שיעקב הוא מהארת יסוד אבא הנקר' תמיד בזוהר רחוק. ואפשר שהזעיר הוא אומר על אבא מרחוק ה' נראה לי כי אורות אבא אינם דבוקי' בזעיר רק הם מרוחקים ממנו. ומ"ש וכתיב ותתצב אחותו מרחוק שגם הנוקבא מרוחקת מאורות אבא ועיקר הארותיה מיסוד אימא ומ"ש ולקרוב כמד"א חדשים מקרוב באו. לפי שהיסוד דזעיר מתחילה היה בבחינת ברא שקוע ולא אבר בולט. רק מקרוב כשבא אברהם נתחדש היסוד בסוד אבר וזהו חדשים מקרוב באו כמו שזה נודע לבקי בדברי הרב ז"ל וז"ש הזוהר לעיל כד אתייליד יוסף עאל לארעא קדישא ונציב לון. כי אתייליד מחדש כמ"ש בברכת אבות קונה הכ"ל שהיסוד הנק' כל ע"י ונקה שהוא מזל הי"ג הנמשך לאברהם שהוא חסד דז"א. משם נמשכת הארה ובולט היסוד בסוד אבר ומן ברא נעשה אבר וזהו קונה הכל שהוא קנין מחדש. ואז מזדווג עם הנוקבא הנקראת מ"ה וזהו אברהם אבר מ"ה. וה' של אברהם הם החסדים המתפשטים באבר הקדוש להזדווג עם רחל:

מרחוק דא נקודא עילאה דקיימא בהיכליה יובן במ"ש האר"י ז"ל על מאמר של התיקונים בראשית בי"ת ראשי"ת נקודה בהיכליה ב' היא הבינה שהיא שנית אל החכמה נקודה היא חכמה. בהיכליה היא בינה. וג"כ כאן נקודה היא חכמה. בהיכליה היא בינה. ונקראת חכמה מרחוק כנז"ל:

ולפי מה שפירשנו לרחוק דא יעקב שהוא פרצוף יעקב העומד מצד פנים דזעיר ושרשו מיסוד דאב' הנקר' מרחוק:

לכן מבי' ראי' על אבא הנקר' מרחוק דאמר דא נקוד' בהיכלי' שהוא אבא גו אימ' ולפי מה שפירשנו לרחוק התורה שלמד האדם ההוא על ידו. ור"ל שאע"פ שבמתים חפשי ואין לו שכר בלימודו עכ"ז מי שזכה בחייו לניצוץ מרע"ה כשמגלה רזי תורה אחר מותו כאלו מלמדה בחיים חיותו וכמרז"ל כל המלמד תורה ונהנה מיגיע כפיו וכו' אפילו מת הרי הוא חי וקיים שמרויח אפילו בלימוד שאחר מיתה שמלמדת נפשו בסוד טעין חמרי. ואע"פ שיש חסרון קצת לנפש מצד שנפרדה מהרוח ונשמה הנה הריוח שמרויח גדול הרבה מההפסד שיש לה. וא"ת שנראה שלנפש יש לה מעלה יותר מהרוח ונשמה שהיא יכולה להרויח ולבא לעוה"ז ולא הם. תשובה שגם הרוח ונשמה אם לא נשלמו במעשיהם הם באים בדמות סבא בלי חמרי ומלמדים תורה לבני אדם ויש להם שכר גדול בתורה שלומדים על ידם. אמנם אחר שהושלמו במעשיהם אינם יכולים להפרד ממקומם שהם מעלים מ"ן תמיד כי יש להם דבקות הרבה בשרשם משא"כ בנפש שאין לה מעלה זו ואינה מעלה מ"ן כי אם בליל פסח כנז"ל. ונמצא כי הרוח ונשמה אם השלימו מעשיהם ונדבקו בשרשם יש להם חבה יתירה על הנפש. כי נדבקים בשרשם בסוד ואתם הדבקים ובו תדבק ובשבתות וימים טובים יש גם לנפש קירוב למעלה זו כי היא מתדבקת ברוח והרוח בנשמה והנשמה בהקב"ה כמ"ש והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' וכתיב והשביע בצחצחות נפשיך. אמנם בימות החול אין לה מעלה כי אם מה שמלמדת רזי תורה. ובזה ת"ח אפילו מת הרי הוא חי בצרור החיים ממש ומעלה מ"ן יותר מבחייו. שבחייו אינו עושה יחוד כי אם בשורש נשמתו. ואחר מותו עושה ייחוד בכל העולמות כמרז"ל גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם. ודע שבחינות היחודים היא יותר גדולה מהלימוד ומי שעושה יחוד בעת רצון דהיינו בחצי הלילה האחרון יכול לייחד כל השרשים והעולמות אף בחייו כמו שעושים הצדיקים אחר מיתה וז"ס ובנייהו בן הוידע בן איש חי שבעודו חי היה עושה מה שעושים הצדיקים אחר מיתה ונרמז השכר שיש לצדיק בתורה שמלמד לאחר מיתה כמ"ש ואתן לך אחסנתא דתרין אתוון דאינון י"ש למהוי לך אוצרין מלאין זיל והוי טעין חמרי ותטול שכרך:

עוד אפשר לפרש י"ש הם י"ש עולמות דתחות עלמא דאתי המפורשים בפרשת תרומה ר"ז עלמין וק"ג עלמין ופירש בו הרב ז"ל שהמוחין דזעיר בהיותם בראש זעיר הם סתומים אמנם הארתם מתגלות תחות עלמא דאתי שהיא הבינה. כי הנה עד החזה דזעיר האורות של המוחין הם סתומים ואין הארתם נגלית. אמנם מן החזה ולמטה שכבר נשלם יסוד אימא יוצאה הארתם מגולה: והם אורות החו"ג היוצאים מפי היסוד דאימא בתוך גופא דזעיר. והארות היוצאים מפי היסוד דאימא בתוך גופא דזעיר הם הי"ש עולמות המתגלים תחת היסוד דאימא הנקרא עלמא דאתי. או תחת הבינה דזעיר הנקרא עלמא דאתי ג"כ עכ"ל. ולכן אמר יו"ד עילאה שי"ן עילאה למהוי לך אוצרין הם י"ש עולמות הנזכר שעליהם נאמר להנחיל אוהבי יש וכו'. ועכ"פ שורש הי"ש עולמות הם או"א שמשם המוחין נמשכים כנז"ל יו"ד עילאה הוא אבא שי"ן עילאה היא אימא:

חדו ר"א על שאגב שיחתו לימדם פירושים בענין כ"ף וסמ"ך כנז"ל: דפקודא דמלכא איהו עד דייתי ההוא דטעין חמרי גרסי' ופי' שציווי המלך הוא שאבא ללמד רזי תורה בעוה"ז עד שיבא משיח וכתב הרב כי מרע"ה הוא משיח בסוד מה שהיה הוא שיהיה. ורב המנונא הוא מרע"ה וחלק מניצוצי נשמתו לכך אמר עד שיבא טעין חמרי שהוא משיח הוא רב המנונא הוא מרע"ה:

אתר בי מותבי לסברתם עתה שהוא מהעוה"ז הבינו בתשובתו להם בי מותבי הוא מגדלא הוא יסוד דנוקבא הנק' מגדל הפורח באויר. וז"ל הרב בספר הליקוטים ונמצא כשנבנית המלכות נעשית עשר נקודות. ונקודת הת"ת שבה לא הוצרך בה לפי שכבר נבנה הת"ת שלה ע"י הת"ת שלקחה מזעיר ואז אותה נקודה של הת"ת ירד עד היסוד ונצטרפה עם נקודת היסוד שבה ומב' נקודות הללו נעשה היסוד דנוקבא והנה לא הוצרכה שום נקודה לירד ולהתחבר עם נקודה שתחתיה רק הת"ת לבד ירד עד היסוד והטעם הוא מה שביארנו במקום אחר כי היסוד שבה הוא פורח באויר ואין לו על מה שיסמוך כי היסוד של זעיר הוא מגיע עד סיום הת"ת שבה. וא"כ היסוד והמלכות שבה אין להם על מה שיסמוכו בזעיר. הרי מבואר בדברי הרב ז"ל שהיסוד דנוקבא נקרא מגדל הפורח באויר ואמר להם עם שאני יושב בזה העולם עכ"ז נשמתי בלילה עולה ליסוד דנוקבא בסוד מ"ן כע"ש בידך אפקיד רוחי. וג"כ בסוד נפילת אפים. נמצא שהצדיקים אפילו בהיותם בעוה"ז עיקר מושב נשמתם הוא ביסוד דנוקבא להעלות מ"ן והם כגרים בעוה"ז ותושבים בעוה"ב וכ"ש אחר פטירתם שאז מעלים מ"ן בבחינה יותר מעולה מבחייהם. ולפי זה בין לפי סברתם שהוא חי בין לפי האמת שבא מאותו עולם תשובתו נכונה שאתר מותביה הוא היסוד דנוקבא:

ואינון דדיירין בההוא מגדלא קב"ה וחד מסכינא קב"ה הוא זעיר בסוד וה' בהיכל קדשו. מגדלא היא המלכות בכללותה שהיא מלבשת זעיר מהחזה ולמטה כשאר הפרצופים המלבישים זה את זה. וחד מסכינא הוא היסוד דזעיר הנכנס ביסוד דנוקבא בסוד הזווג: אי נמי הכל על היסוד דזעיר. רק בזמן דההוא גננא שהוא היסוד עאל בגנתיה נקרא היסוד קב"ה ונכנס ביסוד הנוקבא בסוד הזווג אבל בזמן החורבן אז ההוא רוחא דשבק בה בעלה ששרשו מהיסוד דזעיר הוא המזדווג עמה ונקרא מסכינא והבן שלבחינה שקודם החורבן קרא אל היסוד קב"ה לפי שבחינת יסוד זה שקודם החרבן הוא כאלו הקב"ה שהוא הת"ת שוכן בקרבה כי גוף וברית חשבינן חד אמנם בחרבן שאינו היסוד עצמו רק ההוא רוחא דשבק בה בעלה לכן נק' מסכינא:

עלינא מתמן פי' כי היסוד דנוקבא נקרא באר חפרוה שרים שהוא עשוי בחפירה שקוע ושייך למימר ביה עלינא מתמן. ולהיות שזאת המדברת היא בחינת הנפש דעשייה שהיא בסוד טעון חמרי:

לכן היא מדברת על יסוד דפרצופי נוקבי דעשייה כמ"ש הרב באוצ"ח והנשמות שבאצילות הם בני זו"ן והם מעלים אליהם מ"ן ונשמות שמבריאה אל הבריאה ורוחין שביצירה אל היצירה ונפשין שבעשייה אל העשייה ולכך קרא אל היסוד דעשייה אתר בי מותבי ששם מעלה נפשו מ"ן ואע"פ שאין זווג בעשייה רק בליל פסח. אפשר שבערך אב"י אינו נקרא זווג אבל בערך מקומו נקרא זווג. ובליל פסח נעשה בעשייה זווג משובח שראוי ליקרא זווג אף בערך אב"י:

אי נמי הטעם שאין נקראים זווג העשייה בשם זווג לפי שהוא נפרד מיד מחמת תגבורת הדינים אשר שם משא"כ בעולמות העליונים שהזווגים הנעשים ע"י הצדיקים אחר פטירתם אינו נפסק לעולם. וכמ"ש לעיל בשם הרב ז"ל שאי אפשר לנשמות הצדיק להפרד אפילו רגע א' מן הכסא שהיא הבריאה. וכן הרוח מן היצירה להיותה מעלה שם מ"ן משא"כ נפש דעשייה שהי' נפרדת אף אחר פטירתה ובאה בסוד טעין חמרי ולכך אינו נקרא זווג בעשייה הגם שיש שם העלאת מ"ן וזווג. ואי גרסי' וגלינא מתמן ניחא טפי:

לאתגלייא באורייתא פי' לגלות לבני אדם שהוא חכם ואביו חכם ולגי' לאתגאה באורייתא ג"כ כשיאמר שם אביו שהיא חכם יש גאוה ח"ו שמורה שהוא חכם בן חכם: דיוריה בימא. לסברתם שהוא חי הבינו שאביו בקי בים החכמה ודימה אביו לדג השט בים הגדול ואסחר וכו' כך אביו דעתו מקפת כל חכמת התורה ופרוסה לפניו כל זמן שירצה בלי שכחה: רב ויקירא. רב האיכות ומשובח ועתיק יומין מופלג בזקנה ג"כ כי בישישים חכמה: עד דהוה בלע כל שאר נונין כשפותח פיו בחכמה ומקשה קושיות כל הת"ח שלפניו נעשו אילמים והוא סוגר ואין פותח לקושיותיו ונדמה לת"ח כאלו בלע אותם בקושיותיו. ולבתר אפיק לון חיין ירצה שאח"כ מתרץ כל הקושיות וכאלו אחר שבלעם הוציאם מבטנו חיים מליין כל טבין פי' שמחמת הקושיות נסתרו כל ההלכות שהיו ביד הת"ח וכאלו נתרוקנו מחכמתם ואח"כ כשמתרצם מעמידם על האמת בהלכות שבידם וכאלו עתה הרויחו אותם וז"ש מליין כל טבין:

ברגעא חדא מקיף כללי החכמה ברגע מרוב בקיאותו כמרז"ל ויהי בנוית ברמה שלמד דוד באותה לילה מה שאין תלמיד ותיק יכול ללמוד במאה שנה. ואפיק לי כגירא בידא דגבר תקיף גרסי' ע"ד מרז"ל שהוא יורה כחץ ור"ל שאביו בשעת הזווג נתכוון שיצא הוולד מזורז וחכם ומפולפל כחץ ביד גבור בחכמת התורה וגבור ביצרו. וטמיר לי בההוא אתר ר"ל שבכוונתו הוציאני שלם בתכלית השלימות ובנקל זכיתי לעלות ליסוד דנוקבא להיום מעלה שם מ"ן וכאלו הוא טמרני בההו' אתר שכוונתו גרמה לי. והוא תב לאתריה להשתדל ולשונו במקומו שהוא ים החכמה ולא אמר לי שנטעתי ארז בלבנון שיש לי בן ממלא מקומי אלא תב לאתריה:

ואגניז בההוא ימא כי כל חכמתו בגניזו ובצינעא: אי נמי ואגניז הוא התבודדות שמוספת חכמה באדם: אנת הוא בריה דביצינא קדישא בריה דנהירו דתורייתא. משבח לרב המנונא בפלפול התורה: בוצינא נר אש התורה ומשבחו בסודות התורה נהירו דאוריית'. וכמ"ש הרשב"י אלו ידעי בבלאי שבחא דרב המנונא. ופי' בו האר"י ז"ל שהיה מבחינת מרע"ה בפעם הראשונה קודם שנסתלקו ממנו אלף חולקין שהיא מעלה רמה עד מאד ובניהו וכו': יש לדקדק מה ענין פתיחה זו למה ששאלוהו על שמו. ואיך כשגמר הדרשא ידעוהו ואמרו ודאי דא הוא רב המנונא סבא ולא זולתו. שג"כ רב ייבא סבא דפרשת משפטים בא טעין אמרי כמ"ש שם הא יהיב מיכלא לחמריה וזכה אל ניצוץ מרע"ה וגלה רזי תורה לחכמים: ויש מפרשים מדאמר אבא חד נונא. ואין זו ראיה:

אבל הענין כמ"ש הרב ז"ל שרב המנונא היה ניצוץ מבניהו לכן כששאלו שמו פתח ובנייהו ירצה שמי בניהו והם סברו שהיא בריה דרב המנונ' ושעדין חי בעוה"ז ואח' שראו שכשגמ' הדרש' נעלם מעיניה' אז ידעו שבא מעול' העליון והבינו למפרע שדרשת ובנייהו תשוב' כדי להודיע' שמו. ועל ההקדמה שבידם שרב המנונא הוא ניצוץ בניהו העיקרי וניצוץ מרע"ה נוסף בו שלכן קראוהו נהירו דאוריית' גזר אומר ר' אבא ואמר ודאי דא הוא רב המנונא והנה גם על ניצוץ מרע"ה רמז להם בדרשא זו הוא הכה את איש מצרי הוא משה:

מלה סתימא ושמא גרים יובן במ"ש האר"י ז"ל שבניהו היה משם ב"ן ההוא רוחא דשבק בה בעלה וזהו בניהו ב"ן יה"ו ר"ל בן הנמשך מיה"ו שהוא כללות הזעיר ולפי ששרשו מיסוד ז"א לכן נקר' בן איש חי צדיק חי העולמים ע"כ כללות דבריו עם שאינו לשונו ממש וז"ש רזא דחכמתא בניהו ב"ן הנמשך מיה"ו שהיא מלה סתימא ושמא גרים כי בניהו נקרא כן על שם ב"ן וזהר בן יה"ו בן איש חי דא צדיק חי כמ"ש ששורש ההוא רוחא דשבק בה בעלה הנקרא שם ב"ן שורשו מיסוד דזעיר הנקרא חי דא צדיק חי עלמין וקורא ליסוד חי לפי שכשאין זווג נקרא ח"ו אבר מת כמר"זל המשמש באבר מת ולכך אנו קוראים לו חי שיהיה תמיד אבר חי מתוקן אל הזווג גם להיותו מושך הטיפה מן ח"י חוליות שבשדרה גם נקרא חי לא כמו המ' שרגליה יורדות מות. וכי הוא נהר דנגיד תדיר מים חיים: גם לפי שמקבל מג' ווי"ן דויסע ויבוא ויט שהם חג"ת והם גי' ח"י גם לפי שנה"י דאבא דקטנות הנצח הוא אלהים ה' בצורת ד"י והוד בציור ד"ו ויסוד בציור ג' וו"ין: ויסוד דאבא הוא ביסוד דזעיר לכך נקרא יסוד ח"י שמקבל מג' ווי"ן דיסוד דאבא:

רב פעלים היסוד דזעיר נקרא רב פעלים שכל הפעולות נעשים על ידו וז"ש מארי דכל עובדין וכל חילין עילאון הם המלאכי' עוד נלע"ד מארי דכל עובדין הם נשמות הצדיקים הצריכי' לעשות להם גוף ואלו הנשמות באים ע"י זווג תחתון יסוד זעיר בנוקביה ואקדים מ"ש בס' הליקוטי' וז"ל הנה כל הבאים מזווג נשיקין זווג גמור ועליון מאד אין צורך לגוף. אמנם הבאים ע"י זווג תחתון דתשמיש הוא זווג גופני שלא הספיק זווג רוחני של הנשיקין להוציאו והוכרח לצאת ע"י זווג דגופ' ולכן הוצרך להיות מלובש בגוף ולהתקן בעה"ז ע"י מצוות מעשייות של הגוף הרי כי סוד הנשיקין הם המלאכים וסוד זווג תחתון הם נשמו' בני אדם עכ"ל. נראה בדבריו שגם נשמות הצדיקים באים מזווג רוחני דנשיקין רק שלא הספיק להם והוצרכו עוד לזווג דגופא. והנה כמו שזווג תחתון ע"י היסוד כך זווג עליון ג"כ הוא ע"י היסוד בסוד חיך וגרון. וז"ל האר"י ז"ל ואמנ' סוד חיבור זה הוא בתוך הפה כי החיך הוא חכמה והגרון הוא אימא והלשון הוא הדעת המזווג' עכ"ל נמצא כי הנשמות והמלאכים הם ע"י היסוד רק שהנשמות מלבד זווג עליון דנשיקין ע"י חיך וגרון והלשון שהוא היסוד. צריך עוד זווג יסוד תחתון ממש. אבל המלאכים שאינם צריכים לגוף די להם זווג יסוד עליון שהוא הלשון ולכן על היסוד תחתון אמר מארי דכל עובדין. שצריכים אל הגוף הנעשה בעשייה גשמית. ועל היסוד עליון שהוא הלשון אמר מארי דכל חילין עילאין הם המלאכים. וכולם הם ע"י היסוד עליון או תחתון.

אות הוא רשום הוא וניכר בצבאותיו אילנא רב ותקיף הוא היסוד ונקרא רב מכולא לפי שהוא כולל כל החסדים כי הם מתפשטים מחסד עד הוד וכללות כולם נכלל ביסוד נמצא שהיסוד רב מכל הו"ק כי הוא כולל כולם וכתב הרח"ו ז"ל שזהו מ"ש בזוהר צדקתך כהררי אל דא יוסף דאיהו שקיל ככולהו הררי אל דהינו שהוא כולל בגויה כל החסדים. ונקרא יקירא כי יקר היא הטיפה הנכנסת בתוכו שבאה מהמוח שמשם מאור העינים ועל שם הטיפה נקרא יקירא עכ"ל ונלע"ד לפי שהטיפה באה מי"ש עולמות גי' יק"ר. כי יש עולמות שורשם מן המוחין כמו שכתוב בסה"ך בענין ים עולמות:

מאן דרגא אתא היסוד דזעיר מקבצאל. הוא יסוד דאימא והענין כי כשעלו חג"ת דזעיר ונעשו חב"ד ועלו נה"י ונעשו חג"ת ונשאר זעיר בלי נה"י רק מהארת החו"ג שבתוך יסוד אימא נעשו לו נה"י: וכתב באוצ"ח וז"ל אחר כל הנזכר שמעתי ממורי זלה"ה כי היסוד דעתיק לא נמשך רק עד חזה דאריך ושם מסתיים וזה מקביל אל מ"ש בראש הפרק כי עצמות נה"י דעתיק בחג"ת דאריך ומהארת היסוד דעתיק יוצא אור לבד ומתפשט בנה"י דאריך והוא דוגמת נה"י דזעיר הנעשים מהארה החו"ג שבתוך יסוד אימא. ונקרא יסוד אימא קבציאל שהוא מקבץ בתוכו החו"ג וז"ש:

דרגא עילאה סתימאה כי אימא נקרא עילאה שהיא למעלה מזו"ן גם נק' סתימאה כי היא סתומה בתוך גופא דזעיר כי יסודה מתפשט עד חזה ז"א והוא סתום בתוך גופא דזעיר וז"ש: