מקדש מלך על ספר הזהר א:יב

עין לא ראתה הנאמר על עדן כמדרז"ל עין לא ראתה זה עדן ולהיות כי אבא הוא הנקרא עדן ולא אימא לכן אמר דרגא דכולא ביה וכניש בגוויה מגו נהורא עילאה שהוא אבא. על כן גם אימא תקרא עדן בהשאלה:

ואיהו היכלא הוא יסוד דאימא הנקרא היכל קדישא סתימא נקרא היסוד דאימא קדש על שמה. ונקרא סתימא כי הוא סתום בגופא דזעיר: דכל דרגין כנישין וסתימין ביה. כי כל האורות העליונים נסתמים בו: וכפל לשון מאן אתר נפק וכו' כתב הרב שמהארת חו"ג של יסוד אימא נתקן יסוד זעיר וז"ש מאן אתר נפק. ומ"ש מאן דרגא אתא בא לרמוז על הטיפה שמוריד מהדעת דזעיר שביסוד אימא: אי נמי על ב' בחינות שביסוד פנימיות וחצוניות:

ובגופא דהאי היכליה הוא יסוד בינה הנז' כל עלמין הם זו"ן ובי"ע: וכל חיילין הם הנשמות והמלאכים. אתזנו הוא ענין המזונות וקיימין על קיומיהון שהם עומדים על קוהבריאות בשאר צרכים מלבד המזונות: אריאל הוא מקדש. כיון דאיהו אסתלק נגידו דהוה נגיד מלעילא אתמנע גרסינן:

וכרסייא קדישא נפלית היא השכינה שיררה בגלות ונקרא כרסייא כי היא כסא דזעיר. הה"ד ואני בתוך הגולה. מלכות היא דרגא דאיקרי אני:

אמאי ר"ל למה היה זה על נהר כבר שהיא היסוד שהיה מקודם וזה נהר כבר וז"ש ולא אנגיד כבקדמיתא ויחרב בבית ראשון כי לא נתייבש לגמרי כמד"א חרבו פני האדמה. ויבש בבית ב' בעונות נתייבש לגמרי. וההוא גננא לא עאל בגנתיה מואב דהוו מאב דבשמייא גרסי': דחד אריה לקמן מפ' שהוא אוריאל המלאך ונלע"ד שהאריה שהיה מקבל הקרבנות הוא יסוד דנוקבא שהיה מקבל כל כוונת הקרבנות ועולים לתוכו בסוד מ"ן וז"ל הרב באוצ"ח שני בחי' יש בשם ב"ן כי ההוא רוחא דשבק בה בעלה הוא בחי' שם הוי"ה באחוריים פשוט כזה י' י"ה יה"ו יהו"ה ושם ב"ן באחוריי' במילואו כזה יו"ד יו"ד ה"ה יו"ד ה"ה ו"ו יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה ושניה' גי' ע"ב קד"ם שהם גי' רי"ו והוא ההוא רוחא דשבק בה בעלה:

והוא הגורם לה העאלת מ"ן עכ"ל והנה ארי"ה גי' ע"ב קד"ם ושורשו מן ההוא רוחא דשבק בה בעלה:

רביץ על טרפיה וכו' לפי שהוא משם ב"ן ונודע כי שם ב"ן הוא גבורות והגם ששורש ההוא רוחא הוא מדכורא עכ"ז הוא גבורות כמ"ש באוצ"ח כי בביאה ראשונה נותן בה שם ב"ן א' שהוא הגבורות ועוד שהוא באחוריים ונודע כי אחוריי' הם גבורות ולכן אמר אכל קרבנין כגבר תקיף וכל כלבין הוו מתטמרי מקמיה. נודע מ"ש בס' הליקוטים שאין לך מי שמעלה מ"ן בנוקבא דקליפה כמו הבא על הגויה כי הוא מעורר ההוא רוחא דקליפה דשבק בה בעלה והוא מסיגי שם ב"ן של הקדושה ונקרא כלב שהוא גי' ב"ן וז"ש לשכב אצלה להיות עמה קשורה בו ככלב לכן אמר וכל כלבין הוו מתטמרי. מקמי שם ב"ן דקדושה ונכנעים מפניו:

ואין קושיא ממ"ש הרב על אליהו בעיר כלבים שוחקים הטעם כי אליהו גי' שם ב"ן ושם ב"ן דקדושה הוא שרש אל שם ב"ן דקליפה שהוא כלב וכשרואים אליהו ששרשו ג"כ משם ב"ן הם שמחים ושוחקי' כי מקבלים קצת הארה ממנו אלמא כי בהתגלות שם ב"ן יש להם שמחה ואיך אמר וכל כלבין אתטמרו מקמיה:

די"ל כי כאשר מתעורר ההוא רוחא אורו גדול מאד ואינם יכולים לקבל הארה ממנו ואדרבה נכנעים אבל כשאליהו מתלבש בגוף של העוה"ז אורו גנוז וסתום מצד התלבשותו בנרתיק הגוף ולכן יכולים לקבל קצת הארה ממנו:

משא"כ המלאך אוריאל שאין לו גוף גשמי ולכן הארתו גדולה ומתטמרי מקמיה:

כיון דגרמו חובי וכו' פירוש צדיק יסוד עולם נחית לגו דרגין דלתתא וקטיל לההוא אריה שהוא אוריאל ולא שהרגו ממש אלא שלא נתן לו כח ושפע למזונו וז"ש ולא בעי למיהב ליה טרפיה לתוך הבור לעינהא דס"א כי הקדושה נק' באר מים חיים אבל ס"א נק' בור:

ושדרת לחד כלבא כמרז"ל בזמן שלא היו עושים רש"מ היה יורד דמות כלב ומקבל הקרבנות וכן ארז"ל במדרש כשנשמת הצדיק עולה נדמה לה דמות אריה ומקבלה היינו כח מההוא רוחא הנק' אריה שהוא גי' רי"ו להעלותה לעורר ההוא רוחא דשבק בה בעלה אל הזווג. וכשנשמת הרשע עולה יוצא לקראתה דמות כלב שהוא שם ב"ן דקליפה ומורידה לשאול ואבדון שהם יסוד ועטרה דנוקבא דקליפה על שבמעשיו הרעים היה מעוררם אל הזווג. עוד ארז"ל כשהתפלה הנוגה מקבלה דמות אריה ואם לאו להיפך. ובימי בית שני היה יורד דמות כלב לקבל הקרבן:

ותימה הרי הכלב ה"ס הקליפה ואיך ח"ו נמסרו קרבנותיהם לה:

ועוד אמר שה"עה כי לכלב חי וכו' ויש גילוי קצת שעל ענין זה מדבר התירוץ ודאי שהקדושה שהיא משרש ההוא רוחא היתה גנוזה בפנימיותו ודרך שם היו עולים הקרבנות והתפלות:

ולפי שלא היו כראוי נתלבשה הקדושה במלבוש כלב מבחוץ ותירוץ זה הובא בדברי הראשוני' ובפירושי הרח"ו ז"ל שחיבר על התורה פירוש כי אריה הם ד' פעמים ב"ן דאבי"ע יען שבכל עולם יש ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן ואלו ארבע ב"ן גי' ר"ח עם ט' אותיות דמילוי ב"ן גי' אריה עם הכולל ובבית ב' היה דמות כלב שהוא ב"ן דעשייה דוקא עכ"ל:

בלאדן שמיה כל ארץ שאינו מכלל הקדושה שנקראת אדם אבל זה דמות כלב וע"ד כתיב לא תירא לביתה משלג דא דינא עילאה אמאי בגין דכל ביתה לבוש שנים גרסי': ופירוש שנים הם שנים קדמוניות שהם ו"ק דזעיר ועיין בפרשת ויחי דף רל"ח שביאר שם הענין:

בעלה דההוא מראה גרסינן פירוש כי משה גרם לה שיזדווג בעלה עמה בסוד זווגא דרוחא ברוחא כי משה מלגאו: ויעקב גורם לה שיזדווג בעלה עמה בסוד גופא בגופא ומרע"ה גרם זווג או"א גופא בגופא ורבי עקיבא כשנהרג גרם זווג או"א רוחא ברוחא זווג רוחני שהוא זווג דנשיקין שאין בו אחיזה לס"א כלל: אבל זווג דגופא בגופא יש להם קצת אחיזה מרחוק מסוד הגוף שהו' שרשם: משא"כ רוחא ברוחא דהיינו בטול הגוף וכל הנשרשים בו כמ"ש בסוד נפילת אפים ולפי שמרע"ה זכה לגרום זווג העליון דרוחא ברוחא לכן אמר דזכה לאנהגא דרגא דא בכל רעותיה בארעא. כי בעודו בעוה"ז זכה לגרום זווג רוחא ברוחא וזהו בארעא. מה דלא זכה בר נש אחרא. שאף יעקב לא זכה לגרום זווג רוחא ברוחא רק בשעת מיתתו בסוד בשכ"מלו:

אילין שלשים שנה עילאין וכו' הם חב"ד דזעיר שהם סוד המוחין כי משם נמשכת טיפת הזרע אל היסוד בסוד יוסף סליק לעילא נחית לתתא כי פנימיות היסו' עולה עד הדעת וגורם אל הדעת לזווג בין חו"ב דזעיר ומשם נמשכת הטיפה עד היסוד: ואל הג' לא בא: הם חג"ת כי לחב"ד קרא שלשים ולחג"ת שלשה: ורמז כאן לשתי המשכות טיפת הזרע כי הזווג המשובח הוא שממשיך הטיפה מן הדעת בסוד וידע אדם עוד את אשתו ולכן צריך לעלות פנימיו' היסוד עד הדעת אבל כשאינו רוצה להמשיך הטיפה רק מבחינת ענפי הדעת השותפשטים בחג"ת אז אינו צריך לעלות עד שם רק מאליו ומעצמו באה לו טיפת הזרע מעל פי הדעת שבשש קצוות. וזהו ואל השלשה לא בא.

אינון הוו אתין לגביה וכו' ובזה לא קשו דבריו אהדדי שתחילה אמר דאיהו נטיל מנהון ואנגיד לתתא דמשמע שעולה ומתקרב אצל' ונוטל מה' ואנגיד לתת' ואח"כ אמר ואיהו לא הוי אתי לגביהון ובמ"ש א"ש שתחלה מדבר בעלייתו אל הדעת ואחר כך מדבר בהורדת הטיפה מו"ק שאינו צריך לעלות אלא הם באים אצלו. אי נמי אינון הוו אתיין לגביה פי' כי הוא צריך לאורם אבל הם אינם צריכים לו וז"ש ואיהו לא אתי לגביהון שר"ל להשפיע להם. וז"ל הרב באו"צח. יש כח ביסוד לעלות למעלה עד הדעת למשוך משם טיפת החסדים אל הנוקבא בסוד יוסף סליק לעילא ונחית לתתא עכ"ל. הרי בפירוש שהיסוד עולה עד הדעת ואיך אמר כאן אינון הוו אתייין לגביה וכו' ואיהו לא הוה אתי לגביהון. אלא ודאי כמ"ש. שכשרוצה למשוך מן הדעת עצמו שהוא מקום גבוה צריך לעלות פנימיות היסוד עד שם:

וכשרוצה למשוך רק מענפי הדעת שבו"ק אינו צריך לעלות רק הם באים אצלו ועוד אפשר לפרש שלשים שנה עילאין הם חג"ת וכמ"ש כזהר חדש ויהי בשלשים שנה ומשמע התם שהם חג"ת. ואל הג' לא בא הם חג"ת עצמם. ומ"ש דאינון הוו אתיין לגביה וכו' ר"ל שאחר שנמשכה הטיפה עד הו"ק אינו צריך לעלות אצלם רק הטיפה באה מאיליה אמנם קודם רדת הטיפה מן הדעת אל הו"ק צריך התעוררות היסוד להורידה מן המוא ונמצא כאלו היסוד עולה עד המוח וז"ש יוסף סליק לעילא וכו' אמנם בבוא הטיפה עד ו"ק אינה צריכה התעוררות יסוד רק מאיליה באה וז"ש אינון הוו אתיין לגביה וכו':

ואנגיד לתתא הוא לנוקבא כשנוטל מנייהו מיד אתקרב אל הנוקבא בסוד ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם כי אין הזרע מבקש הנוקב' להנתן בתוכה רק מיד כשמתעוררת טיפת הזרע מיד הנוקב' הנק' לחם מוכנת לקבלו. אי נמי שלשים שנה עילאין הם חג"ת ואל השלשה לא בא הם ג"ר וז"ש ואיהו לא הוה אתי לגביהון לפי שהם מעולים ממנו ואינו נכנס בחשבון עמהם וז"ש דלא עאל במניינא וחושבנא דלהון. וא"ש שקרא אל ג"ר שלשה כי הם מיוחדים. ומן השלשי' שהם חג"ת הכי נכבד כמו שהם נכבדים נכנס בסוג עמהם. אבל אל הג' שהם ג"ר לא בא עמהם בסוג ובמנין הגם שעולה עד שם כמ"ש יוסף סליק לעיל'. אינון אתיין לגביה שממשיכים לו הטיפה. ואיהו לא אתי לגבייהו היינו דלא עאל במניינא דלהון וישימהו דוד שהיא השכינה מלכות אל משמעתו כי הוא חביב לה. אי נמי אינון יהבי ליה ברעותא דלבא אע"ג דלא הוה במניינא דלהון עם כל זה אתיין לגביה וכו':

וזה לשון מורינו ז"ל שייך לדף ז' ע"א:

רב טובך הוא האור הנמשך מהבינה אל היסוד בלתי ריבוי כלל והבינה נק' מלך רב עינוגא דחיין וכו' הוא האור הנמשך מהחסדים שביסוד דאימא ומתפשט בחמש קצוות דזעיר וכללות כל החסדים נכלל ביסוד זעיר ולכן נקרא כל והוא זך ואינו מתעבה כלל עוד י"ל עינוגא דחיין או"א נקרא חיים בסוד החכמה תחיה בעליה ואימא נקרא ארץ החיים וז"ש עינוגא דחיין הם המוחין דגדלות הבאים מזווג או"א ונמשכים אל הזעיר עד היסוד בו וזכו לזה תלמידי חכמים ע"י השתדלם בתורה שהיא מיסוד אבא ומשם מזונם מן החכמה בעוה"ז כמ"ש בזוהר שמות ומכ"ש לעוה"ב כי החכמה תחיה בעליה וז"ש עינוגא דחיין דנגדין מעלמא דאתי כי שרשם מן אבא שהוא חכמה ומשם לבינה ומהבינה ליסוד דזעיר הנק' חי על שמקבל חיים העליונים:

מה כמה דאתמר פי' היא מלכות כמ"ש בדף א' מה אעידך. רב ותקיף הוא יסוד זעיר שיש בו חו"ג רב מצד החסדים ותקיף מצד הגבורות:

ואעיל ליה פי' עאל לגרמיה עד הדעת דזעיר כצודע וזהו ברום רקיעין: אי נמי אילנא הנקרא רב שהוא הזעיר עאל ליה לאילנא זוטא שהיא הנוקבא ברום רקיעין כי לפעמים הנוקבא בבריאה ולפעמים תחת היסוד ולפעמים כנגד נ"ה ולפעמים נגד החזה ולפעמים נגד הדעת בסוד לאה וכל אלו העליות עולה ע"י זעיר בעלה כמ"ש בכוונת ברכת אבות:

טובך דא אור דאיתברי ביומא קדמאה הוא אור ה' חסדים הנרמזים בחמש אור דיומא קדמאה שהוא החסד הא' הכולל כולם ואזיל עם כולהו לשומרם שלא יתעבו כי אור שברא הקב"ה במעשה בראשית מאיר מסוף העולם ועד סופו ואינו מתעבה כלל ועד רדתו עד היסוד אינו משתנה כמ"ש אמרתי עולם חסד יבנה נבנה מהחסד בלי התעבות:

דגניז ליה לצדיקייא כי אור החסדים בצאאתו מהיסוד דאימא יוצא עמו לבוש דק מן עטרת יסוד אימא ומתלבשים החסדים בלבוש ההוא ונגנזים וזהו דגניז לצדיקייא לההוא עלמא ה"ג ול"ג בההוא עלמא ובס' אונ"ח כתב החסדים החדשים הם מתלבשים בלבוש החסדים הראשונים שביסוד זעיר וכן ה"ג החדשות מתלבשים בה"ג הראשונים שביסוד המלכות. וז"ס אור שברא הקב"ה וגנזו לצדיקים צדיק וצדק יסוד דזו"ן עכ"ל. הרי פי' אחד באור שברא הקב"ה וכו' שהם החסדים והגבורות הראשונים שמתלבשים בהם החדשים באותם הגנוזים ביסוד זו"ן הנקרא צדיק וצדק וז"ש וגנזו לצדיקייא לההוא עלמא שהוא יסוד דזו"ן הנקרא עולם:

נגד בני אדם דא ג"ע דלתתא שהיא בעוה"ז רק שהיא נעלמת מבני אדם ויש קצת סמך לפי' זה מדבדי הרב בדרוש תלת נקודין. עוד נראה ממ"ש בדיוקנא דהאי עלמא שהצדיקים עומדים שם בדיוקנא דהאי עלמא וזהו נגד בני אדם. אפרסמונא דכייא כתב בעל חסד לאברהם כי האדם העשייה מאירה בחצר מות ושם מדור הנפשות והארת היצירה מאירה בג"ע של מטה ושם מדור הרוחות שהם מיצירה והארת הבריאה מאירה בג"ע של מעלה ושם מדור הנשמות שהן מבריאה ובבריאה מקננא אימא הנק' אפרסמון כי אפריון הוא מלכות ואפרסמון אימא ובעלות הרוחות לג"ע של מעלה אסתחיין מטלי נהרא אפרסמונא וחב"ד דבריאה נקרא טל"י כי ט"ל גי' יו"ד ה"א וא"ו שהם חב"ד:

ולזמנון אתחזון וכו' זה פי' ב' למה קרא לג"ע דלתתא נגד בני אדם כי הצדיקים אשר שם מתראים ונגלים לבני אדם. והנה כאן אמר שהרוח נגלית לבני אדם ולעיל פי' הרב שהנפש היא שראו בבחי' טעין חמרי הקרובה אל חומר הגוף. וצ"ל כגוונא דחזינא דקאמר לאו דוקא כמוהו ממש אלא הדמיון לענין הגילוי בלבד והא כדאיתיה והא כדאיתיה עכ"ל מורינו זלה"ה:

בני אלהין פי' נשמות הצדיקים הם בני זו"ן והכרוז קרא להם להעלות בסוד מ"ן ללאה כי בחצות לילה הוא זווג יעקב ולאה וז"ס שעשוע הצדיקים: טינרין תקיפין הם הצדיקים ועתה פירש על מה הם עולים ואמר הא מארי דגוונין שהוא פרצוף יעקב שיש בו כמה גוונין בסוד אשר בך אתפאר: אצטוונא כסא והוא פרצוף לאה. ואע"פ שזווגה הוא בחצות הנשמות עולות ומכינות עצמם מתחלת הלילה לצורך הזווג שבחצות: