מקדש מלך על ספר הזהר א:י

פתח ר"א את שבתותי וכו' ז"ל מורינו זלה"ה בשית יומין ברא קב"ה עלמא פירוש בשית יומין שהם ו"ק ברא קב"ה זו מדת הבינה כי באמצעות הו"ק ברא עלמא שהוא עולם הזה:

כל יומא ויומא גלי עבידתי' כל א' מהו"ק נתן כחו ביום א' של העולם הזה. חסד ביום א' גבורה ביום שני וכן עד"ז וכתב האר"י ז"ל כי יום א' בשבת יורדים כל הו"ק לברר הבירורים ונותנים כח במ' כי היא המבררת מתוך הקליפות מן הרפ"ח ניצוצין ועם היות שכל הו"ק יורדים עכ"ז ראש כולם ומנהיג כולם ביום א' הוא החסד. וע"י מה שמברר החסד ביום ראשון באמצעות המ' כל אותם הניצוצים והבירורים עולים בסוד מ"ן ומזדווג זעיר עם נוקביה ונברא האור ביום א' כי גם הזעיר מוריד מ"ד ומתחברים עם מ"ן שהעלתה המ' ונעשית מהם בריאת האור. וביום שני ראש כולם שמנהיג כולם היא הגבורה. ומה שמתברר על ידי הגבורה באמצעות המ' עולה ג"כ בסוד מ"ן ומתחברים עמו המ"ד ונעשית פעולת יום ב' וכעזה"ד וז"ש כל יומא וכו' כל א' מו"ק גלי עבידתיה ויהיב חיליה ביום גשמי של העוה"ז אבל כל זה בכח. ואימתי גלי עבידתיה בפועל ביום רביעי הגשמי שלנו שהוא כנגד המ' כי הג' ימים הראשונים הם ג' קוי זעיר יום א' נגד קו החסד יום ב' נגד קו הגבורה יום ג' נגד קו האמצעי תפארת. יום ד' נגד המ' והשלשה קוים הנזכר הם אותיות אמ"ש. קו ימיני מ' דוממת. קו שמאל ש' שורקת. א' אויר נגד קו אמצעי ואין לך כל בריה בעולם שאין בה כח ג' אלה שהם מים אש רוח. אבל אין פועלים פעולתם אלא בארץ שהיא כנגד המ' ונבאר הענין היטב כי ביום א' נתעורר החסד בכח מ"ח חכמה שבתוכו ונזדווג הזעיר שהוא כללות כל הו"ק עם נוקביה רק שלא יצאה הטיפה כי אם מן קו הימיני והוא כלולה ממים ואש ורוח ואין מתגלה בה רק בחי' המים. גם האש ורוח סייעו את המים ויצא מכללות כולם האור ע"י זווג ז"א עם נוקביה. וביום ב' ע"י הבירורין ומ"ד שיצאו מהגבורה בקבלתה ממ"ח הבינה דזעיר עם כללות אויר מים אש יצאה הטיפה כלולה מכולם ואין מתגלה בה רק בחי' האש ואז נזדווג זעיר עם נוקביה ויצאה פעולת יום שני שהוא הרקיע וגיהנם. וביום ג' יצאה הטיפה מן קו אמצעי כלולה מכולם ואין מתגלה בה רק בחי' האויר ונזדווג זעיר עם נוקביה ונעשית פעולת יום ג'. וכל אלו הזויוגים אינם רק בכח כי לא היה זווג גמור עד יום רביעי כמצא כללות הענין שע"י מה שבירר החסד בהיותו ראש ומנהיג אל כל הו"ק באמצעות המ' וע"י מה שביררה הגבורה והת"ת באמצעות המ' ביום ב' וג' כל אלה עלו בסוד מ"ן ונתחברו עמהם מ"ד ונתגלו הפעולות ביום ד' שהיא מ'. וז"ש אימתי גלי עבידתיה כל א' מג' קצוות הללו ביום רביעי כנגד המ' כי לא יצאו הפעולות רק ע"י הנוקבא וז"ש ובגין דאלין ג' יומין קדמאין הוו סתימין ולא אתגלו רק הוכנו אל הזווג:

כיון דאתא יומא רביעאה אפיק וכו' הוציאו פעולתם בפועל:

דהא מיא וכו' פי' כמו ששלשה יסודות שהם אמ"ש אם אין הארץ לא יעשו שום פעולה בפועל כי מכים בה המים ואש ורוח ועושים פעולתם על ידה כי חמימות האש מחמם הארץ להצמיח דשא והמים מגדל הצמחים והרוח מוציאם כמ"ש כשעירים עלי דשא כן הענין בשלש יסודות עליונים אינם עושים שום פעולה אלא ע"י המ':

ואי תימא הא וכו' הרי ביום ג' יצאו מן הכח אל הפועל ואיך אמרת עד יום רביעי דתירץ אע"ג וכו' נודע מ"ש בתיקונים ואיהי רביעאה ושביעאה פי' המ' שהיא עומדת אחורי הת"ת היא רביעאה כשמתחילים מהחסד הם ג' מדות והיא רביעית אליהם אחורי הת"ת ולפי שהיא כלולה עמו מה שכתוב ביום ג' כאלו הוא כתוב בה וז"ש אע"ג דכתיב ביום ג' רביעאה ואתכליל בתליתאה למהוי חד בלא פרודא בתר: יומא ד' גלי עבידתיה וכו' איהו רגלא רביעאה דכרסייא עילאה כי חג"ת דזעיר והמ' הם כסא לאימא עינאה שמתלבשת בזו"ן והבריאה היא כסא אל המ' דאצילות ובערך הבריאה שהיא כסא תחתון אמר כרסייא עילאה לזה העליון. ואם שאמרנו שהמ' היא נרמזת ביום ד'. עכ"ז עיקר יום ד' בנצח שגם הוא נעשה ראש אל הו"ק ומברר ע"י המ' וכן יום ה' בהוד ויום ששי ביסוד וז"ש ביסוד וז"ש כל עבידתא וכו':

תליין ביומא דשבתא וכו' פירוש שמן הראוי היה שיום השבת תהיה המ' ראש לכל הו"ק להלחם עם הקליפות ולברר מהם הבירורין אלא שאין דרך האשה להיות ראש במלחמה. לכך ביום שבת עולים העולמות מעלה מעלה ואין מבררים שום בירור רק הם מזדווגים ע"י אורות עליונים. ונמשך הארה גדולה אל כל העולמות וגם אל העולם הזה הגשמי וכל מה שנעשה מששת ימי בראשית נמשך להם קיום והעמדה הה"ד ויכל אלהים ביום השביעי דק' מה פעולה עשה ביום השביעי אלא הענין הוא שע"י זווג העולמות ביום השבת למעלה במקומה האמיתי נמשך הארה וחיות וקיום אל כל מה שנעשה בששת ימי בראשית:

ואי תימא מהו את שבתותי תשמורו והרי אין כאן אלא שבת אחת ותירץ אלא שבת דמעלי שבתא שהיא הנוקבא ושבתא דיומא לית לון פרודא פירוש כי עיקר עליית הנוקבא הוא בליל שבת ועיקר עליית הדכורא הוא ביום שבת ושניהם נקראים שבת. כי שבתו ממלחמת הקליפות וממלאכת הבירור כי כל הו"ק והמ' כולם שובתים:

אמר ההוא טייעא ומהו ומקדשי תיראו דלא ס"ל כפשטא לירא מהמקדש שלא ינהוג בו קלות ראש דמה עניינו גבי שבת. והשיב דא קדושא דשבתא ולפי זה הכל ענין שבת הוא:

א"ל דא קדושא דאתמשכא עליה מלעילא פירוש הם המוחין הנמשכים לזו"ן בעלותם למעלה כי גם שם נמשכין להם מוחין מאו"א שעלו מעלה מעלה גם הם: אי הכי עבדת לשבת וכו'. נודע מהאר"י ז"ל שבשבת עולים העולמות עד שבמנחת שבת עולה הנוקבא במקום אבא והזעיר עולה עוד למעלה. וז"ש ושמרתם את השבת כי קדש היא שהנוקבא עולה במקום אבא הנק' קדש. וז"ש קודש היא לשון נקיבה וכ"ש זעיר שעלה עוד למעלה שנקרא קודש גם הוא. עוד כתב הרב ז"ל כשעולה אבא למעלה מניח עצמותו ומלבשת אותו הנוקבא. וכן ז"א מלביש עצמות א"א ונמצא שהם נקראים קדש ממש כיון שמלבישים עצמות אריך ואבא הנקראים קודש. ולכן אמר אי הכי עבדת לשבת דלאו איהו קודש כי זו"ן שניהם נקראים שבת. מ' שבת דמעלי שבתא וזעיר שבת דיומא וז"ש אי הכי וכו' אלא קדושא דשרייא עלוי מלעילא שהם המוחין השורים עליהם מאו"א הנק' קודש אבל הם עצמם אינם נקראים קודש והלא כיון שעולים במקום אבא ואריך ומלבישים עצמותם הרי הם קודש גמור:

א"ר אבא והכי הוא פי' מדהזכיר שבת לחוד וקדוש ה' לחוד נראה שהם שני עניינים שונים ר"ל עם היות שבאמת גם שזו"ן שהם שבת נקראים עתה קודש על שעלו למעלה כנזכר מ"מ כשאנו רוצים להזכיר המוחין הנמשכים אליהם מלמעלה ממקום גבוה אז אנו קוראים זו"ן שבת וקוראים המוחין הנמשכים קדוש ה' וז"ש וקראת לשבת עונג הם זו"ן ולקדוש ה' מכובד הם המוחין כי בהיות זו"ן למטה במקומם אינם נקראים קודש והמוחין הנמשכים אליהם נקראים קודש. אבל בעלותם במקום אבא ואריך שאז גם זו"ן נקר' קודש ובודאי שגם בהיותם למעלה נמשכים אליהם מוחין מאו"א במדרגה יותר עליונה מימי החול שהרי גם או"א עלו מעלה מעלה ולקחו עצמות העליון מהם ומשם ממשיכים מוחין לזו"ן. והנה זו"ן עתה נקראים קודש והמוחין שמקבלים נקראים דא יעקב הוא פרצוף זעיר עתה בא לפרש פי' אחר במלת מרחוק שהוא אבא. אי נמי אפי' אם יפורש יעקב הוא ז"א כאמור הכי פירושו למה נקר' יעקב שהוא הזעיר רחוק. כמד"א מרחוק ה' נראה לי לפי שעיקר המוחין הדוחים החיצונים שלא ינקו מזעיר הם מוחין דאבא שבתוך זעיר כמ"ש הרב ז"ל באוצ"ח ולכך נקר' זעיר רחוק על שם אבא:

וזהו דא נקודה שהוא אבא נקרא ג"כ זעיר על שמו והכל פי' אחד ובין כך ובין כך מ"ש וע"ד כתיב תשמורו קאי אדלעיל שפי' שבתותי דא עיגולא וריבועא ששניהם במלכות הנקרא שמור. ולזה השלים מאמרו ואמר וע"ד כתיב תשמורו:

עוד אפשר לפרש פי' אחר במ"ש וחד יוסף כי גם יוסף עושה שלום בין או"א ועולה בסוד מ"ן באימא להזדווג עם אבא. כמ"ש הרב בדרוש שלוח הקן וז"ל ואומרו בכל עץ ולא אמר בעץ כי הנה ברדתה על המ' אז המ' יש בה מ"ן. אבל כשיורדת בזעיר אז כדי שתזדווג עם אבא זה הזווג השני צריך שהיסוד דזעיר הנקרא כל הוא יתעלה בה בסוד מ"ן כדי שתוכל להזדווג עם בעלה אבא ומה שהיה נקר' כל היא נקר' עתה ב"כל שהיא גי' שם ב"ן שהוא המ"ן עכ"ל. הרי שגם יוסף עולה בסוד מ"ן באימא להזדווג עם אבא. ונמצא כי בין יעקב שהוא הזעיר בין יוסף שהוא היסוד דזעיר שניהם עולים בסוד מ"ן לאימא לעוררה להזדווג עם אבא. ולפעמים הזעיר לבדו עולה כשהוא לצורך הנוקבא לבדה כמ"ש בסה"כ בסוד שכיבת הלילה. ונמצא דלית פירוד ומחלוקת לעילא בין או"א כי זווגם תדיר ולא מתפרש אמנם כשזו"ן עולים שניהם כמו בק"ש הוא זווג משובח דאו"א להמשיך מוחין לזו"ן וכשזעיר עולה לבדו ולא מלכות. אז אינו זווג חשוב כל כך לפי שאין זווג זה רק להמשיך הארה לנוקבא כמו שכתב בשכיבת הלילה. וכשזו"ן אינם עולים רק היסוד אז הוא הזווג השני הנעשה במקרה כמ"ש כי יקרא. ולפי שזווג זה אינו רגיל להיות רק במקרה לכן אמר לקרוב דא יוסף כמ"ש חדשים מקרוב באו שזה הזווג הוא מחודש בזמן שאין ישראל הגונים. אבל כשעושים רש"מ אז נעשה הזווג התמידי ולא של המקרה:

ומקדשי תיראו דא נקודה דאמצעיתא לעיל פי' את שבתותי תשמורו דא עיגולא וריבועא שהם ב' בחינות גוף היסוד דנוקבא ועתה מפרש ומקדשי תיראו דא נקודה דאמצעיתא דהיינו נקוד' ציון דנוקבא הפנימית בפנימיות היסוד דנוקבא דהיינו חללו של יסודה ששם הגבורות דאימא כי הגבורות הנמשכות מאחורי גופא דזעיר אליה לבנות פרצופה נכללים ביסודה ואח"כ מקבלת גבורות אחרות ממותקות ע"י אימא ממש ואז הגבורות הראשונים שקבלה מאחורי גופא דזעיר לבנות פרצופה ויורדות עד היסוד בה עתה בבוא אליה הגבורות דאימא החשובות והמעולות נדחים הגבורות הראשונות לעטרת היסוד דנוקבא ואז הגבורות דאימא החשובו' יורדות בפנימיות היסוד שלה וקרא לפנימיות היסוד ולחללו נקודה דאמצעיתא שהיא נקודת היסוד האמצעית והפנימית דיסוד דנוקבא:

דאית לדחלא יתיר מכולא קדריש ומקדשי תיראו יותר מעיגולא וריבועא שהם שני בחינות גוף היסוד. אבל ומקדשי היא נקודת חלל היסוד דנוקבא. מאן מחלליה מאן דעאל לגו חלל וכו' דדריש מחלליה לשון חלל ואויר ר"ל מי שגורם אל הקליפה לינק מן החלל הפנימי של היסוד דנוקבא מות יומת והנה חלל גי' חיים ששם החיים הנצחיים והקליפות נקראים מות לפי שהם מסיגי המלכים דמיתו ומי שגורם אל הקליפה ליכנס לאותו חלל הוא נותן חיות אל הקליפה ולכן מות יומת מדה כנגד מדה:

ומכאן נראה שהפי' האמיתי דעיגולא וריבועא הם עטרת יסוד ויסוד דנוקבא מאן דעאל לגו חלל דעיגולא וריבועא לאתר דההיא נקודה שרייא. פי' נקודת היסוד הפנימית וז"ש וההיא נקודה איקרי אני כנודע שהמלכות נקרא אני והיינו בסוד נקודת ציון שבה אבל אין לפרש באתר דההיא נקודה שרייא הם הגבורות השורים וחונים שם. דא"כ מאי וההיא נקודה איקרי אני והלא אין נקרא אני רק המלכות. גם אפשר לפרש לאתר דההיא נקודה שרייא הם הגבורות דאימא שהם חונים ושורים בתוך נקודה האמצעית דיסוד דנוקבא ויש גילוי לזה ממ"ש בזוהר פ' שלח לך דקע"א ע"א פתח ההוא ינוקא וכו' נקודה דא איקרי ההוא וכבר אמר למעלה אמאי איקרי ההוא ועבד הלוי הוא וכו' לאחזאה סופא לכל דרגין דאיהו שירותא וכולא חד עכ"ל הרי כי הבינה בהתחברה עם המ' נקרא ההוא כמ"ש לגו מכל אינון דרגין אית חד נקודה כבודה בת מלך פנימה נקודה דא איקרי ההוא ומה שאמרנו שהמלכות נקרא אני. הוא ג"כ בהתחבר עמה גבורות דאימא:

ועלה שרייא ההוא דסתים עילאה וכו' לפי מה שכתב כי אני היא נקודת המ' רצה לגמור הפסוק אני ה' הוי"ה הוא זעיר וקרי ליה ההוא דסתים עילאה דלא איתגלייא פי' לגבי המ' הגלויה נקרא הזעיר סתים עילאה דלא אתגלייא והיינו ה' שהוא זעיר כאמור:

וכולא חד קדריש אני ה': אני שהיא מ' אני בעצמי הוא הוי"ה שאין ביניהם פירוד כי כולא חד:

אבל יותר נראה לפרש ועלה שרייא ההוא דסתים וכו' היא אימא עילאה דלא אתגלייא והענין כי ה' גבורות דאימא שורים וחונים תוך נקודת היסוד דמלכות. גם אפשר לומר לפי שהמלכות מתחלת מהחזה דזעיר ולמטה ששם נסתיים היסוד דאימא נמצא שראש רחל תחת סיום היסוד דאימא וז"ש ועלה שריי' ההוא דסתים עילאה כי על המ' הנקרא אני שורה וחונה היסוד דאימא ונמצא כי אימא וברתא נתחברו בזאת הבחינה וז"ש וכולא חד:

כף לא בעא לאסאלקא וכו' סמ"ך וכו' יו"ד אתא וכו' יש מי שפי' שאלו אותיות כי"ס רמז שחסרון כיס גרם לו להיות טעין חמרי. וקשה שזה הטייעא בא מאותו עולם ללמדם רזי תורה והוא רב המנונא או בנו ומה חסרון כיס שייך בו. אבל יובן במ"ש בס' ק"י וז"ל ואמנם ענין גילוי נשמת הצדיק לבא לגלות רזי תורה לבני אדם הוא באופן זה. דע כי אין לך נשמה שאין לה מלבוש א' הנקרא כסותה הנזכר בסבא דמשפטים כו' והוא הנקרא חלוקא דרבנן הנעשית ע"י המצות כנזכר בפ' ויחי וכמו שמלאכי אברהם נתלבשו ונתגלמו ונתראו אליו כן אלו הצדיקים מתלבשים בההוא חלוקא דרבנן ומתגלים על ידה אל האדם ומגלין לו רזי תורה ולפעמים נפש הצדיק לבדה מתלבשת בההוא חלוקא ולפעמים גם הרוח ולפעמים גם הנשמה. ואמנם כשאינו מתלבש רק בבחינת נפש אז הוא מתגלה אל האדם בבחינת טעין חמרי כנזכר בפרשת בראשית דף ו' להורות כי אין בו רק נפש דעשייה והנה אם הצדיק ההוא השלים כל מה שהיה ראוי לו אז נשמתו נעשית מרכבה אל הכסא בבריאה והרוח אל היצירה והנפש אל העשייה. והנה הנשמה אינה יוצאה משם מהבריאה כלל כי הוא מוכרחת להיות שם מרכבה לקונה אחר שהיא שלימה וכן הרוח ביצירה. אך הנפש שהיא בעשייה מתגלית ובאה ללמד רזי תורה אל הראויים אליו אם היא משרשו ומזכה אותם ויש לה שכר גדול בזה ויש לה חלק מכל התורה שלמד האדם ההוא על ידו כמ"ש שם בדף ו':

ודע כי אין יכולת בשום צדיק להתלבש בההוא חלוקא דרבנן כנזכר אם לא שבתוך נקודת אמצעית פנימיותו יתלבש ניצוץ אחד ממרע"ה כי הוא החמה המאיר לכל הככבים ומחלק להם אור כנזכר בפ' תצוה דף ר"פ וכאשר לא השלים שלימותו אז מתגלה גם בחי' ר"ן גם אותו חלק הרוח שהניח בכל ספירה וספירה דיצירה והוא נתעלה למעלה זה יכול לבא וכן הענין בנשמה עכ"ל. ובזה נבוא אל הביאור אמרו ליה מאן יהב לך למיזל הכא ולמהוי טעין בחמרי והשיב כ"ף וכו' הם הבינו חסרון כיס אבל הוא נתכוון לדברים עליונים כמו שנבאר. אך קשה שאם לא הבינו רק הפשט שהוא חסרון כיס. אמאי חדו ר"א וכו' ולשמחה מה זו עושה. אבל הענין הוא כששאלוהו מאן יהב לך וכו' ראוי לו להשיבם על שלא בא רק בחי' הנפש כי היא אשר באה בבחי' טעין חמרי כמ"ש הרב ז"ל אבל אין זה כי אם כשהרוח והנשמה כבר הושלמו וכבר הנשמה נעשית מרכבה לכסא בבריאה. והרוח מרכבה לקונה ביצירה. ואינם יכולים להפרד משם אפי' רגע ולכך לא באה רק הנפש בסוד טעין חמרי. וזהו שהשיב להם אע"פ שהם לא הבינו עד לבסוף:

כף שהיא הנשמה הבאה מן הכסא לא בעא לאסתלקא לאתקשרא וכו' ר"ל לא בעא לאסתלקא ממקומה לבא לזה העולם הגשמי ופי' לאתקשרא ירצה בגין לאתקשרא באתר דלא יכיל למהוי רגעא חדא אלא ביה. הוא כסא הכבוד שנעשית מרכבה לקונה שם ואינה יכולה לזוז משם אפי' רגע כי תמיד היא מעלה מ"ן שם וגורמת זווג פרצופי הבריאה הנקראת כסא הכבוד גם כסא הכבוד אינו יכול להפרד ממנה אפילו רגע. וזהו כ"ף שהיא הנשמה הבאה מכסא הכבוד ונקראת על שמו לא בעא לאסתלקא משם ולבא אל זה העולם הגשמי לפי שרוצה לאתקשרא בכסא הכבוד להיות מעלה שם מ"ן ותהיה צרורה בצרור החיים וזהו התענוג האמיתי שלה להיותה נקשרת תמיד בכסא הכבוד וניזונת ממנו. וגם כסא הכבוד אינו מניחה לבא לזה העולם יען היא גורמת זווג בהעלאתה מ"ן וא"א להפסק הזווג ההוא אפי' רגע ולכן כסא הכבוד אינו יכול להיות בלתה אפי' רגע. אי נמי לגירסת דרך אמת כ"ף שהיא הנשמה לא בעא לאסתלקא מן הבריאה ולאתקשרא בגוף זה לבא בעוה"ז בתר דלא יכילא פי' בשביל שאינה יכולה למהוי וכו' כמש"ל:

סמך לא בעא וכו' סמ"ך היא הרוח שהיא מיצירה הנקרא שש קצוות בסוד זעיר מקנן ביצירה בשית ספירן ולכן נקרא הרוח ס' ע"ש ו' קצוות כל אחד כלול מעשר הם ס' כי גם הרוח הנק' ס' אחר שנשלמה מוכרחת להיות מרכבה לקונה ביצירה וז"ש לא בעא לאסתלקא כי אינה רוצה להסתלק משם להיותה מעלה מ"ן לפרצופי היצירה הנקראים נופלים יען יש שם אחיזה אל הקליפה כי הקליפה ביצירה מחצה על מחצה משא"כ בבריאה שהקדושה מרובה ואינם מעורבים. אמנם ביצירה הם מחצה על מחצה ולכן יש שם מלחמה גדולה תמיד בין מט"ט וחיילותיו ובין ס"מ וחיילותיו ולכן רוח הצדיק הנק' ס' נקשרת שם תמיד להיותה מעלה מ"ן לסעדא לאינון דנפלין שהם פרצופי היצירה וכיון שהנשמה אינה יכולה להפרד מן הכסא והרוח ג"כ אינה יכולה להפרד מהיצירה לכן לא באה רק בחינת הנפש מהעשייה שאע"פ שנשלמה במעשיה הנפש יכולה להפרד מהעשייה ולבוא לעוה"ז לפי שאין העלאת מ"ן מוכרחים כל כך בעשייה לפי שאין שם זווג רק בליל פסח כמ"ש הרב ז"ל על מה נשתנה דפסח הרי נתן טעם למה הוא טעין חמרי שהוא על שלא בא רק בחי' הנפש המכונה בסוד טעין חמרי וזאת היתה כוונתו אבל הם הבינו פשטי הדברים שרמז להם חסרון כיס ושמחו על שלמדו משיחת דבריו שני דברים שאמר רב המנונא סבא לעיל בענין כ"ף וסמ"ך למה לא נברא בהם העולם ואמר כד נחתת כ"ף מעל כורסי יקרא אזדעזעו מאתן אלף עלמין וכו' וזו כ"ף לא בעא לאסתלקא לא רצה הקב"ה שיסתלק כ"ף ממקומו לברוא בו העולם שהרי כשנסתלק נזדעזעו כל העולמות וכסא הכבוד גם הוא נזדעזע עד שחזרה כ"ף' למקומה:

בגין לאתקשרא וכו' כי בלתי הכ"ף אין הכסא יכול לעמוד אפילו רגע ולכן לא רצה הקב"ה שיסתלק הכ"ף לברוא בו העולם לפי שצריך להיות באתר דלא יכיל למהוי אלא ביה הוא כסא הכבוד ופשט הדברים כ"ף לא רצה להסתלק ממקומו לבא אצלי להיות לי כיס מלא דינרים:

סמ"ך לא בעא וכו' רמז למ"ש רב המנונא על סמ"ך אמר לה אנת צריך לאתרך ולא תזוז מניה אי אנת נפיק מאתרך מה תהא עליהון דאינון נופלים הואיל ואינון סמיכין עלך וז"ש סמ"ך לא בעא וכו' לסעדא לאינון דנופלים. ופשט הדברים ס' של כיס לא רצתה לבא אצלי להיות לי כיס דינרים ונשארתי עני ולכן אני טעין חמרי ולפי שרמז להם לדברי ר"ה על כ"ף וסמ"ך לכן שמחו לגודל חכמתו שאפילו שיחתו צריכה תלמוד אבל הוא כוונתו כנז"ל כ"ף הנשמה הבאה מהבריאה כסא הכבוד. סמ"ך הרוח הבאה מיצירה ששם מקנן ז"א בשית ספירן:

יוד אתא לגבאי פי' הוא הניצוץ של מרע"ה שזכה אליו בחייו כי אי אפשר לצדיק לבא לעוה"ז ללמוד רזי תורה אם לא שבפנימיות נשמתו יתלבש ניצוץ מרע"ה כמ"ש הרב ז"ל וקרא לנילוץ יו"ד על שאין נכנס בו רק ניצוץ אחד והניצוץ הוא דמות יו"ד קטנה אי נמי לפי שמרע"ה הוא מיסוד אבא ואבא הוא יו"ד דשמא קדישא:

אנא אסתלק לעילא וכו' כי ניצוץ מרע"ה יש בו כח לעלות למעלה ולהביא כל טוב. וברי זיל והוי טעין חמרי משמע הניצוץ יסתלק לממלה והוא לבדו בלי ניצוץ יהיה טעין חמרי שיגלה רזי תורה לבני אדם והלא צריך שיתלבש בו. וי"ל שיסתלק להביא השפע ויחזור למקומו להתלבש בו. אי נמי כיון שזכה אליו בחייו אף שלפעמים יסתלק ממנו במותו אין קפידא ואין לפרש יו"ד היא הנפש ע"ד כ"ף סמ"ך שהם ר"ן דא"כ איך אמר אנא אסתלק לעילא ואנת זיל והוי טעין חמרי הלא טעין חמרי היא הנפש אלא מחוורתא כדפי' הרב ופשט הדברים הבינו הם אחר שהכ"ף וסמ"ך מכיס לא רצה לבוא אליו ולא נשאר מכיס רק יו"ד א"כ מוכרח שיהיה עני בעולם הזה ועיקר שכרו לעוה"ב שעליו נאמר להנחיל אוהבי יש:

גם יש מי שפירש יו"ד אתא לגבאי כוונתו על השכינה דהיא שבכתה על הנפש הנשארת יחידה מהנשמה ורוח שהם נצררו בצרור החיים והיא לבדה באה בסוד טעין חמרי לפיכך בכה עמי וגפף לי לפי שאירע בגלות לשכינה כמו שאירע לנפש שגם השכינה בגלות נסתלק ממנה ז"א הנקרא רוח ונסתלקה ממנה הנשמה שהיא אימא הנקרא נשמה ונשארה לבדה בסוד נפש וכאלו הזכירתה צערה זו הנפש כי מאורע א' לזו הנפש ולשכינה בלא אימא וזעיר ולכן בכה עמי וכו':

הא אנא אסתלק לעילא פי' עם היות השכינה בגלות לפעמים יורדת למטה הנה ג"כ לפעמים עולה למעלה ומתייחדת עם דודה לקבל ממנו שפע וברכה:

ואנא אתמלי מכמה טבין וכו' פירוש כי ע"י יחודה עם בעלה מתמלאת בכמה מיני שפע הראוי למזון הנפשות ובכמה אתוון טמירין שהם רזי תורה:

בתר כן איתי לגבך וכו' יובן כשהשכינה עולה להתייחד עם בעלה מקבלים שניהם המוחין מאו"א והם הם השני אותיות י"ש שהם או"א שמשם מקבלים זו"ן המוחין ונותנים לבניהם שהם הנשמות בסוד מוחק חדשים לנשמות בכל יום וז"ש רז"ל לע"ל הקב"ה מחדש פניהם של צדיקים בכל יום דהיינו חידוש המוחין בכל יום כי ע"י המוחין החדשים מתחדשים פניהם כמ"ש בזוהר על ז"א נהירין אנפוי ואסהיד באו"א וזה מדה כנגד מדה על שהצדיקים מבררים בירורים חדשים בכל יום ועי"כ מושכין מוחין חדשים לזו"ן בכל יום לא ראי זה כראוי זה הלכך מתחדשים להם מוחין חדשים בכל יום ובפרט ע"י ק"ש ותפלה שנמשכים מוחין חדשים בכל יום לזו"ן ואין תפלת יום זה דומה לתפלת יום אחר ואין ק"ש דומה לחבירתה כי בכל יום נמשכים מוחין חדשים לזו"ן ולזה רמזו רז"ל אשר אנכי מצוך היום בכל יום יהיו בעיניך כחדשים:

יתיר מאלין דאסתלקו ממך פירוש כי הנשמה שנסתלקה ממך היא מהבריאה והרוח מיצירה אמנם שני אותיות י"ש הן מן האצילות:

יו"ד עילאה ושי"ן עילאה יוד הוא אבא ושי"ן היא אימא שכוללת בתוכה שרש חג"ת ובג"כ זיל והוי טעין חמרי כי ע"י שאתה מגלה רזי תורה לצדיקים בסוד הנפש דעשייה שהיא בחינת טעין חמרי. יש לך שכר גדול בעמלך כמ"ש הרב שיש לו חלק מכל ג"כ קדש. וא"כ במה יובדלו שמותיהם כיון ששניהם נקר' קדש לכן אנו קוראים לזו"ן שבת. והמוחין הנמשכים להם מלמעלה אנו קורים אותם קדוש ה'. ולא מפני שקרינו אל המוחין קדוש ה' אנו שוללים את זו"ן שלא יקראו קדש בעלותם רק להבדיל בשמותיהם כנז':

א"ל אי הכי מאן קדוש ה' פי' בשלמא את שבתותי וכו' א"א לפרש אלא כמ"ש משום דמה ענין מקדש אצל שבת. אבל פסוק וקראת לשבת אפשר לפרשו על יום הכפורים שאין בו תענוג רק מכובד במלבושים נאים וכמ"ש במדר' וקראת לשבת עונג זה שבת בראשית לקדוש ה' מכובד זה יוה"כ. אבל לדבריך שכל הפסוק ביום השבת: א"כ מאן קדוש ה'. אמר ליה קדושא דנחתא עלוי מלעילא וטוב לפרש כל הפסוק בענין שבת:

אמר ליה אתחזי דשבת לאו וכו' פי' עם היות שפסוק את שבתותי תשמורו ומקדשי וכו' נוכל לפרשו קדושה דאתמשכא עלוי מלעילא שהם המוחין וכדי להפריש בין המוחין הנקראים קדש קרינו לזו"ן שבתותי. ולמוחין הנמשכים להם קריצו ומקדשי. אבל פסוק וקראת לשבת וכו' אין לומר שכדי להפריש בין זו"ן למוחין קרא למוחין קדוש ה'. דא"כ אמאי הוסיף מלת מכובד. שנראה שהמוחין נקראי' מכובד משא"כ שבת:

וכתיב וכבדתו ובודאי וכבדתו קאי אשב' דאי אקדוש ה' שהם המוחין הא תו למה לי כבר אמר וקרא' וכו' מכובד ובמה יקראהו מכובד אם לא שיכבדהו בכל מיני כבוד. ומיתורא דקרא מוכח דקאי אשבת וא"כ למה קורין למוחין מכובד שנראה דסבת אינו מכובד: אבל אם יפורש קדוש ה' מכובד זה יוה"ך א"ש דשבת יש בו עונג אכילה ושתיה משא"כ ביוה"ך לכך אמר מכובד במלבושים נאים וכדי שלא תדייק הא שבת לא איקרי מכובד חזר ואמר וכבדתו שגם לשבת תכבדהו במלבושים מלבד התענוג:

אר"א אנח להאי גבר' וכו' עם היות שר' אבא הי' יכול לתרץ שלעול' קדוש ה' מכובד הם המוחין ואין רוצה לשלול שהשבת אינו מכובד ח"ו שהרי כתיב וכבדתו ובודאי דקאי אשב' עכ"ז אמר לר' אלעזר אנח וכו': לאסגאה תחום שבת וכו' לפי הפשט כמו שצריך לשמור ט"ל מלאכות כן צריך ליזהר שלא לילך יותר מתחום שבת שהוא אלפים אמה והגם דתחום אלפים אמה אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וכפי הסוד אלפים אמה סמוך לעיר שהיא הקדוש' הם חלל בלי קדושה. ואין הקליפה יכולה ליכנס באלו האלפים אמה לכל רוח ואלפים אמה לכל רוח יכול האדם הגשמי להלך אותם וחוץ להם אסו' לפי שהוא מדור הקליפה וגורם לרגלי אדם דקדושה לצאת למדור הקליפה ודע כי בימות החול הקדושה משתרבבת בכל אותם אלפים אמה עד גבול הקליפה ולא עד בכלל. ובשבת עולה הקדושה ומתרחקת מהקליפה אלפים אמה לכל רוח מקו' חלל ופנוי ומותר האד' התחתון להלך במקו' החלל והפנוי לפי שאין הקליפה נכנסת לשם כיון שהקדוש' משתרבבת שם בימי החול. ואעפ"י שבשבת מסתלקת משם אין הקליפה יכולה ליכנס שם. והאדם ההולך חוץ לאלפים אמה גורם אל רגלי האדם דקדושה לצאת חוץ לגבול הקדושה ועונו גדול מנשוא ולכן צריך ליזהר בזה מאוד וז"ש את לאסגאה תחום שבת:

דא שבת עילאה לפי פשט הענין שבת עילאה היא בינה שגם היא נק' שבת ושבת תתאה הוא זעיר הנקרא שבת דיומא כנז"ל:

דאינון תרין כלילן כחדא: פי' שאימא מתלבשת תוך זעיר ולפעמים זעיר עולה ונכלל באימא וז"ש כלילן כחדא:

וסתימין כחדא שאימא וזעיר נקראים סתימין לגבי המי שהיא גלויה: שבת אחרא דלא אדכר היא מלכות:

ואם נעמיק בענין שבת עילאה הוא אריך הנקר' עתיק' וכנגדו סעודת שחרית של שבת: שבת תתאה הוא זעיר וכנגדו סעודת מנחה: אשתאר שבת אחרא היא רחל הנקר' חקל תפוחין קדישין וכנגדה סעודתא דמעלי שבתא בלילה:

והוה בכיסופא פי' על אשר לא הזכיר רק ב' שבתות כי שבתותי ב': ויומא לאו איהו בלא ליליא וכיון שיומא שהוא זעיר נקר' שבת גם הלילה שהיא נוקביה תקרא שבת. ומקדשי תיראודא וכו' רחל הנקראת יראת ה'. ושרייא בה יראה היא חכמה הנקר' ירא' פנימיות. והיא שור' בתוך המ' בסוד ה' בחכמה יסד ארץ והזהיר עליה לבדה שהיא צריכה אזהרה יתירה כי רגליה יורדות מות:

אכליל ואמר אני ה': רחל נקר' אני כי הכל אחד קב"ה ושכינתיה גם לפי שיש בה שם ב"ן ועם ט' אותיותי' הכל גי' אני: (ובסע"ה דף נ"ה וז"ל היסוד נקר' אני והוא נקודת ציון שבה כמ"ש בזוהר בראשית דף ו' וההוא נקודה נקרא אני. ועד"ז פירש פסוק פתחתי אני לדודי ע"ש באורך) שמענא מאבא וכו' פי' מה שנז"ל את לאסגאה תחום שבת הכי שמענא מאבא גם כן אבל פירוש שבתותי הוא מפרש דא עיגולא וריבועא דלגו אפשר כי עיגולא היא עטרת היסוד דנוקבא וריבועא היא נקודת היסוד דנוקב' שהיא בסוד ם מרובעת דלםרבה המשרה שהם שני דלתין מהופכים ונעשים ם מרובעת ששם טיפת הזרע נכנסת ומשתמרת שלא תפול לארץ עד עת הלידה (ובמ"ח דף ך' ע"א פרק א' פיסקא ג') ואז נפתחים ב' הדלתות ויוצא הולד וז"ס ויפתח את רחמה ולפי שעטרת היסוד מסבבת מבחוץ על היסוד נקרא עיגולא ולפי שהיסוד יש בו ם מרובע' והיא בפנים מן העיגול לכך נקרא ריבועא דלגו ולפי שבשבת מלכות עולה עד מקום אבא לכך צריכה שמירה מאד ובפרט היסוד שבה צריך שמירה בשבת שלא יינקו החיצונים ממנו ויעשה פגם במקום גבוה וזה גרמת עון המחלל שבת לכך אמר את שבתותי תשמורו לע' שמהן דקב"ה:

הם מ' אותיות דע"ב ס"ג מ"ה ב"ן ול' אותיות דג' אהי"ה דיוד"ין ודאלפין ודהה"ין כי גם שם ב"ן יש בו בחי' י' אותיות בהיות וא"ו מליאה אל"ף הרי ע' אותיות והם ע' שמהן דקב"ה:

וכנסת ישראל אתעטרת בהו פי' ע"י ויכולו והקידוש שיש בהם ע' תיבות אנו ממשיכי' מן המוחין דזעיר שהם ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן ולבושיהם שהם אהי"ה דיודין ודאלפי"ן ודההי"ן. שהם המוחין הנקרא י' קדש אל המלכות להמשיך לה מוחין וז"ש וכ"י אתעטרת בהו ומהמוחין שהמשכנו אליה נמשך הארה וקדושה אל היסוד שלה הנקרא עיגולא וריבועא גם אפשר לפרש כי עיגולא הם ל' אותיות של ג' אהיה ונקרא עיגולא להיותם ל' ולא מ' וריבועא הם מ' אותיות של ע"ב ס"ג ע"ה ב"ן ולפי שהם נתונים בתוך אלו הלבושים שהם ג' אהי"ה לכך נקר' ריבוע דלגו ור"ל את שבתותי תשמורו כיון שהשכינה לוקחת בשבת אלו המוחין הגדולים שהם ע' שמהן. צריכים ישראל שלא יפגמו בהם ח"ו עוד אפשר לפרש במה שנודע שבכל הפרצופים יש בחי' העיגולים ובחי' היושר:

והעיגולים נקרא עיגולא והיושר נק' ריבועא ולפי שהיושר מתפשט בתוך העיגולים לכך נקרא ריבועא דלגו ונקרא היושר ריבועא להיותו כולל ד' רוחות מזרח מערב צפון דרום ואמר את שבתותי להזהיר על בחי' עיגול ויושר של השכינה. תשמורו שלא יגרמו בעולם ח"ו שינקו מהם החיצונים בשבת שהשכינ' במעלה רמה יותר מימות החול. וכמה"ר יעקב מארא"גי פי' עיגולא היא לאה לפי שלוקחת בזעיר כחב"ד ח"ג כנודע שהיא עד החזה והם ששה ספירות כל א' מעשר הם ס' וסמ"ך היא עגולה. ורחל נקר' ריבוע' לפי שהיא נגד תנה"י דזעיר ד' ספירות כל א' כלולה מי' הם מ' ומ"ם היא מרובע' ם לכך נקר' ריבועא ור"ל שבתותי שהם לאה ורחל תשמורו הזהרו שלא תפגמו בהם:

ובגין דעיגולא וריבועא דא אינון שבתותי כלילן תרוויהו בשמור פי' שהאזהרה של שבתותי תשמורו היא על המ' הנקרא שמור ור"ל שבתותי תרי שניהם בשכינה ולא כפי' ראשון שהם שבת עילאה ושבת תתאה. עכ"ל הרי"מ ז"ל:

דהא שבת עילאה גרסינן ופי' דק"ל למה לא נפרש ג"כ דציווי את שבתותי קאי גם על בינה דבשלמא זעיר אנפין הוא דכורא ולכך אינו נכלל בתשמורו. אבל בינה שהיא נוקבא למה לא תוכלל בשבתותי ותירץ דהא שבת עילאה שהוא בינה ודאי לא שייך לומ' בה תשמורו דבכלל זכור היא ולא בכלל שמור כי היא עלמא דדכורא. מלכא דשלמא דיליה פי' בינה נקרא כך כי השלום הוא היסוד ועד שם מגעת ושם מסתיימת וז"ש ושלמא דיליה זכור איהו. וע"ד לית מחלוקת לעילא פי' שאין פירוד ח"ו בין א"וא דכחדא כפקין וכחדא שריין בגין דתרין שלומות לתתא. פי' מי גרם שאין מחלוקת לעיל' בגין דתרין שלומות לתתא חד יעקב הוא זעיר העולה ומייחד בין או"א ועושה שלום ביניהם. וחד יוסף שהוא יסוד דזעיר שגם הוא עולה פנימיותו עד הדעת בסוד יוסף סליק לעילא ונחית לתתא ואעפ"י שאינו מייחד בין או"א העליונים עושה שלום בין חו"ב דזעיר וממשיך הטיפה משם ע"י זיווג חו"ב דזעיר ע"י הדעת המייחד ביניהם שהיסוד עולה פנימיותו עד הדעת ושם מייחד בין חו"ב דזעיר ומ"ש וע"ד לית מחלוקת לעילא כולל או"א וחו"ב דזעיר ונתן טעם בגין וכו' חד יעקב הוא זעיר כנזכר וחד יוסף. שהוא פנימיות היסוד דזעיר שמייחד בין חו"ב דזעיר ותרי זמני שלום שהם ב' שלומות יעקב ויוסף שלום שלום לרחוק ולקרוב ר"ל שלום ראוי לקרות לרחוק ושלום ראוי לקרות לקרוב לפי שעושים שלום בין או"א ובין חו"ב דזעיר וכמ"ש בזוהר פ' במדבר על המכוין בנפילת אפים שהכל קורים לו שלום לפי שהוא מיחד בין ז"ון ונלע"ד שז"ס ג' כתות יוצאות לקראת הצדיק א' אומרת יבוא שלום ר"ל יבוא ויכנס לפנים אותו האדם שהיה מכוין בנפילת אפים שעל כן נקרא שלום: