מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ג:פג

והר"מז כתב ריש פרשה זו וז"ל: ר"א פתח על משכבי במשכבי מבע"ל ועוד מהו על משכבי על מטתי הו"לל. ועוד מה ענין בקשת דודה לעל משכבה. וכי דודה היה נסתר שם במשכבה שתבקשנו שם:

אלא כ"י אמרה וכו' ירצה ידוע ששיר השירים קדש קדשים והוא בסוד חכמה כי קהלת ומשלי בסוד בינה ודעת והנה חכמה כנגד אצילות. ובינה כנגד בריאה ודעת סוד חג"ת ז"ון היינו יצירה ועשייה. ואמנם בימי שלמה הוה קיימא סיהרא באשלמותא. ורחל היתה תמיד פב"פ עם בעלה אכן מאז בהיותה קמי קב"ה ממש לפניו ובעת מניה:

על גלותא פי' על הגלות המעותד לבוא שמאז הקדימה תפלה לצרה והיתה הכוונ' על הגלו' הארוך הלזה ולא על גלות בבל חדא שעל אותו גלות הובטחה לשוב לסוף ע' שנה. משא"כ גלותנו זה שלא נתגלה קצו ועליו התחננה ליגאל כמ"ש בסמוך לאפקה לי מניה:

בגין דהיא יתבה בין שאר עמין וכו' והענין כי הנה בגלות בבל לא נתמעטה הנוקבא כי אם עד חזה זעיר כמ"ש בדרוש הנוקבא בסוד בבל שעולה ל"ד כמבואר על פסוק אורך היריעה הא' שלשים באמה ורוחב ד' באמה. וגם נודע כי מלכות בבל היתה רישא דדהבא כי ששך גם שנער גי' כר"ת כנגד הכתר דקליפה ונבוכד נצר נגד הכתר ואויל מרודך כנגד חכמה ובלשצר כנגד בינה ולכן היה שותה מיין המשכר. ועד שם ירדה השכינה בגלות בבל. אבל בגלות הזה יתבה בין שאר עמין כי ירדה בעו"הר עד המ' דקליפה ונפלו כל מ"ן שלה והיינו עם בנהא וה"ס בני ציון היקרים כי ידוע שהטיפה נק' יקר בסוד מלבושא דמוקרא שה"ס שם א"ל העולה ה"קף במילואו והפנימיות הוא שם ב"ן והם עשרה כנגד ה' חסדים וה' גבו' וכמ"ש הרב בענין עשרה בנים דאלקנה ואמר שהם יש שכר. כי יש גי' י"פ א"ל שכר גי' י"פ ב"ן ולכן כתיב רחל מבכה על בניה. והק"בה השיב לה יש שכר לפעולתך וז"ש ב"ני ציון בן י' כלומר י' ב"ן של ציון. היקרים בסוד אל. והנה בנ"י יק"ר גי' מש"כבי בסוד מש"כבי אשה: ועליהן התחננה כ"י שהן הם כל פנימיותם כידוע לנו בסוד כנסת שעולה י"פ ב"ן עם הכוללים. ושכיבת לעפרא הרי עיקר הצרה שהיא שפלה בתכלית השפלות והוא לשון משכבי כד"א שכבו לארץ חוצות שר"ל שחו ושפלו עד עפר ולפ"ז יאמר על משכבי בעבור בני היקרים הנשפלים. אי נמי בעבור שכיבתי ושפלותי עם בני וזה בלילות שידוע ששני נקבות של הנוומאה נק' נוקבי דתהומא והן הנה ליל"ית סבתא כנגד בינה ולי"לית זעירתא כנגד רחל. והיינו בלילות פי' בשני הלילות כי בגלות בבל לא הושפלה ולא הושכבה רק עד כנגד בינה דקליפה והיא ליל"ית אחת. אבל הגלות האחרון הוא בשני לילות:

ועל דהיא שכיבת בארעא אחרא וכו' בא ליתן טעם לב' דיוקים נכבדים הא' שהיה נכון שיאמר על שכיבתי שמורה עצם הענין שהוא שפלותה ונפילתה כי משכב יאמר על המקום שישכב בו והיא המטה. והשני למה לא התחננה על שתי הלילות ותאמר על שכיבותי בלשון רבים. אלא אמרה בלשון יחיד שרק אחד הוא המיצר לה והוא היותה בארעא אחרא מסאבא היא מ' דקליפה שהרי ידעת שבה גובר הרע והטומאה ומה שלא היתה כך בגלות בבל כאמור ולכן צר לה מאד על שנחלית ונכאבה וז"ש על משכבי בעינא דכאיבנא:

בגלותא שהכוונה שהיא חולה ומוטלת על ערש דוי שכן מצינו לשון משכב אצל חולים ונפל למשכב: וכמו כן טומאת ארץ הטמאה גורמת לה חולי וכאב כי זוהי מדת טומאת נדות שמסבבת צירים וחבלי' לנקבה וכמ"ש ר"שי דוה לשון מדוה וחולי ראשה ואיבריה כבדין עליה. והוא מצד התעוררות הגבו' הקשות. ובסוד בא נחש על חוה כמ"ש הרב שבעו"הר יש לו אחיזה בחיצוניות יסוד ומ' שלה שהם סוד ב' חותמותיה חותם בתוך חות' כי ח"ת וא"ו תא"ו מ"ם גם המילוי שבתוכו עולה חו"תם. ובעוה"ר הסגיר ביד אויב חומת ארמנותיה ואז היא נד"ת גי' חת"ום ור"ת "נדת "דותה "תטמא הוא נדת. וזהו כאבה ומדוה חליה. אף זהו סימן טהרתה רצוני לומר שסוברים החיצונים שכיון שהושפלה עד תכלית השפלות אין עוד תקוה לגאולתה שהרי היא מגואלה ביניהם. ואינו כן שח"ו אין להם שליטה אלא בחיצוניות אבל תוכיות קדושה בל ימשול זר במעין חתום כי ע"כ נק' בתו"לה:

וע"ד בקשתי וכו' ירצה מחמת שאני מרגשת שפלותי לכן בקשתי את שאהבה נפשי ה"ס ההוא רוחא דבגווה הנקרא נפשה ממש ושבה נעשית כלי לבעלה כי אם ח"ו היתה נטמאת בין האומות כסברתם הלא הם אינם חפצים בחיבור החסדים כי אין בהם יכולת להתבסם והם במדריגת הנפש הנכרתת שאין לה עוד שייכות עם הרוח כידוע מסוד כרת. אבל אני נפשי אוהבת וחושקת לצאת מהגלות לשוב להתחבר עם בעלי וכך הוא שיעור הכתוב. על דבר משכבי דהיינו בני שבין הגוים ושפלותי עד העפר שזה גורם לי להיות דאבה. על כל זה בקשתי את שאהבה נפשי לפדותני מצרותי בקשתיו ולא מצאתיו:

דלאו אורחיה וכו' הפ' אומר דורשני איך אמרה ולא מצאתיו שנראה ח"ו כמתייאשת והלא בלי ספק עתידה ליגאל. ואם ר"ל לא מצאתיו עד עתה והלא תפלתה היא קודמת לצרתה כנז"ל ועוד בקשתיו השנית מיותרת. לכן פי' שזו בקשה אחרת והוא שעודנה בתוך הגלות שישראל נותנים לה עוז ותעצומות בתורתם ותפילתם וביחודיהם לעשות זווג ז"ון ואין לאל ידם לעשותו בשלימות כי אין כח בימי הגלות רק לחדש נשמות ישנות ומגולגלות. א"נ לבחי' הספיחים המבוארים אצלנו וגם בסוד זווגה עם נפשות הצדיקים שהוא רוב הזווגים הנעשים בזמן הגלות כמ"ש בדרוש הציצית. והוא הטעם שנק' פטירת הצדיקים הלולא כמ"ש בסוף אידר' זוטא בדף רצ"ו ע"ב אתכנשו להלולא דר' שמעון וכו' אבל זווג עצמיי אינו אלא עד ביאת משיחנו: ועי"ל דמ"ש דלאו ארחיה וכו' אף בזמן הגלות קאמר דאף על גב דיש זווג לזו"ן בשבתות וימים טובים הלא אין אותו זווג במקומם דז"ון אלא שמתעלים להיכלא דא"וא כי אין אופן להעשותו במקומן מפני שליטת החיצונים. והיינו דקאמר דלאו אורחיה ר"ל בגלות אלא בהיכליה הוא בהתעלותו להיכל א"וא. וזה לא נחשב כזווג שלו. ולעומת כן אמרה בקשתיו. פי' במקומו ולא מצאתיו בו כי עלה למעלה. קראתיו ולא ענני ודאי דאין זה סיום פסוק שהתחיל על משכבי וכו'. כי הוא פסוק פתחתי אני לדודי אלא שהוא סיומא דעניינה. שגם פסוק פתחתי אני מדבר בענין הגלות ונאמר בו ג"כ בקשתיו ולא מצאתיו ומסיים קראתיו ולא ענני: