מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ג:עח

את התנינים הגדולים אלין אבהן נדקדק אמאי קארי לאבהן בשם תנינים ועוד דאטו עד השתא שהוא יום ה' לא איתבריאו אבהן. א"כ מאן נינהו יום א' ב' וג' וכל מה שנברא בהם. וי"ל דבקרא קשה למה לא קיצר ואמר ישרצו המים וכו' ויהי כן. שהרי בשרץ נפש חיה איתכלילו גם התנינים. ועוד דמתחיל בשרץ נפש חיה. ומסיים בנפש חיה. לזה תירץ דכל הנז' בפ' זה הוא דבר מחודש שלא נזכר בפסוק ישרצו המים. והענין מובן בהקדים דרוש המתקת הגבורות הצז' בדברי הרב ז"ל בס' א"י ואציענו לפניך בדרך קצרה. דע שאחרי שירדו ונתפשטו החסדים המגולים בת"נה דזעיר מיד ירדו שלשתם דהיינו שני חסדים ושליש לתוך היסוד. ומיד יצאו הגבורות מיסוד אימא. וירדו ג' העליונות שהן חג"ת ליסוד והגם שירדו שלשתם זו ע"ג זו הנה ביסוד נעשו בבחי' קוים כסדר חג"ת. ואז נמתקו בחסדים אשר היו שם. ואמנם ב' גבו' הנשארות שהן דנ"ה נמתקו אח"כ בעליית החסדים כנז' שם. ואנן קיימינן השתא ביום ה' שה"ס התפשטות החסדים עד הוד. ומיד היה מיתוק החמשה גבורות. והן הן אבהן הנז' שהן סוד חג"ת שהם העיקר בהמתקה. ולהיותם בסוד גבורה לכן קראם תנינים גי' תק"ס שה"ס ב' מנצ"פך דהיינו חו"ג רמז למיתוק אותיות הסתומות בפתוחות. וגם התנינים הגדולים גי' אברהם יצחק ויעקב עם ג' כוללים ואומרו ויברא הוא על שם יציאתם מיסוד אימא וגם על מיתוקם דהיינו הבראם בריאותם. ואמר דאינון משתקיין בקדמיתא. פי' שהם המתמתקים תחלה במי החסדים:

ומשתרשין על כולא ר"ל שיצדק לקוראם גדולים בסוד הגדולה שהוא שם החסד שבו נעשו בריאים וגם על שם שהם משתרשין בין בזעיר ובין בנוקבא שהרי דעתו דזעיר כלול מחו"ג. ודעת דנוקבא כל עצמו גבורות. וגם בהתחיל פרצוף הנוקבא להבנות הם משתרשים תחלה כנודע מסוד מלת ברוך של עמידה דהיינו כ"ו ק"ל ע"ב. ואולם אחרי שנמתקו הגבורות אז האירה נפש אד"הר בסוד נפש חיה שהוא בבחי' גילוי עטרה דיסוד אבא מחוץ ליסוד אימא מחזה זעיר ולמטה וידוע שחיה סודה באבא בסוד נרנ"חי. ונפש חיה הוא מנפש בחי' מלכות אבא דהיינו העטרה שלו. והיא היוצאת חוץ לעטרת יסוד אימא שהוא ההיא ארץ עילאה בסוד מ' התבונה דאפיקת מההיא חיה עילאה הוא יסוד אבא. וגם שאבא מוריש לברתא שם כ"ג הרמוז בר"ת יהו"ק בחכמה יסד ארץ דהיינו מילוי המילוי דשם ב"ן כמ"ש הר"חו ז"ל על הפסוק הנז' וזהו נפש חי"ה גי' כ"ג. וע"ז נאמר החיה הרומשת לעילא ותתא אבא וברתא:

נפש דאדם קדמאה דמשיך בגויה רומז לאותו חלק שנשאר באדה"ר אחר חטאו בסוד חלתו של עולם שהיא בחי' נפש לבד הנמשכת מאצילות עד סוף עשייה בתוכיות כל בי"ע כמ"ש בס' הגלגולים ח"א פ' י"ד ופ' כ' וכ"א והיינו דמשיך בגויה שהמשיכה מן האצילות בתוכו: עוד נל"עד במה שידוע שאין בכל פרצוף ופרצוף אלא ג' כלים חיצון תיכון ופנימי שבהם מתלבשים סוד נר"ן אבל בחי' חיה אינה מתלבשת בכלי אלא מקיפת מבחוץ. וא"ת והרי יסוד אבא מבריח בכל קו אמצעי דזעיר בתוך יסוד אימא. וי"ל שאין זה אלא בסוד אחוריים שלו. שעל פנימיותו נאמר ופני לא יראו. וכל אחוריים הם בחי' נפש. וז"ש נפש דאדם דמשיך בגויה שבחי' זו מתלבשת בתוך הפנימיות ומתגלה בתוך הזעיר. וכ"ש בצאת עטרת אבא חוץ ליסוד אימא שאז הוא ממש נפש חיה שהוא בחי' מלכות דיסוד אבא. וכי תימה מה ענין עתה לדבר זה שהרי ביום ששי הוא שנא' תוציא הארץ. והשתא קיימינן ביום ה' לכן חזר הכתוב ואמר אשר שרצו המים וכו'. וירצה שכיון שיצאו כל הה' חסדים מיד נעשו ממילא כל הבחי' הנז' ממיתוק הגבורה והארת נפש החיה הנז'. שכן דרכו של המים היוצאים מההוא נהר דנגיד ונפיק מעדן להשקות ולהבריא את עץ החיים הוא זעיר לשישתרש בשרשיו העיקרים ולהיות בו חיות ומזון לכל. ולכך ממתקות הגבורות בתוכו:

ד"א החיה הרומשת דא הוא נפש דוד וכו' נראה דאין חילוק ביניהם אלא בפי' החיה הרומשת דלעיל פירושו על יסוד אבא דרמשא לעילא ותתא כאמור. ועכשיו יפרשהו על המ' עצמה ולא על נפש אד"הר והסוד הוא דמלכות לית לה מגרמה כלום אלא ע' שנה שנתן לה אדם בעלה. וה"ס ב' חסדים ושליש המתגלים וגם שליש האמצעי דחסד שבת"ת הרי הם ב' הוי"ות שעולים ב"ן וב' השלישים הם ח"י הרי ע' כידוע מסוד שם ע'. א"נ בסוד הגבורות הנמתקות שהם שני גבורות של חסד וגבורה ושני שלישי הת"ת כנז' בדרוש ירידת החסדים. ונמצא דג' אבהן הוא ממש כנ"ל שמהם נמשכו החיים לדוד מלכא. ולפ"ז מלת החיה בכאן אינו שם תאר אלא בינוני בל"עז להבי"ביין ור"ל שבאה לה תחייה למיתתה. וע"ז אמר דוד לא אמות כי אחיה וכו'. והשתא דאתן להכי נימא מלתא כמש"זל שאברהם ויעקב ויוסף נתנו לדוד הע' שנה ואמר הרב ז"ל שיוסף נכנס במקום יצחק בסוד קץ חי. ונ"ל שהענין הוא שגבורת הגבורה היא הקשה שבשלשתן ולא היה מציאות שתוכל לתת חיים לדוד אלא בהיותה יורדת ליסוד ולהתמתק בחסדים ואחרי שנמתקה אז גבר כחה לתת לדוד ל"ז שנה שהוא מש"זל שנתן יוסף לדוד ועתה דע לך שבין המלאכים הנק' עופות ובין העופות שבעו"הז כולם יוצאים מן היסוד. עוף גי' יו"סף אבל בסוד הבהמות והעופות הטהורים והטמאים כתב הר"חו בפ' שמיני שהעופות יוצאים מג' גבורות הנמתקות כנ"ל והוא בסוד ו' הוי"ות העולות קנ"ו גי' עו"ף. והוא בסוד ג' דגבורות וג' דחסדי' הממתקי' את הגבו' ולפי הענין שאנו עוסקים בו תבין שהכל דבר א' וזה ששרש העופות הוא מח"גת הנמתקות בתוך היסוד. והרי שהעופות מסוד חג"ת ומסוד יסוד. ואין הפרש בין המלאכים הנק' עופות לעופות ממש. אלא שהמלאכים הם מהאצילות. והעופות מעולמות בי"ע כנ"ל דף כ"ו ע"ב. והנה טעם העפיפה הוא מפני שבח"גת שהם הזרועות האורות סתומים ואינם יכולים להתפשט וגם שעומדים במקום צר. ולכן מתנועעים להתעלות אל הדעת שהוא שורשם ומזה שרש העפיפה בכנפים שהם בסוד חג"ת ששם ג' שמות משם מ"ב אבגי"תץ קר"ע שט"ן נגד"יכש. ור"ת שלהם גי' קנ"א בסוד כנף ונרמז בהם דוקא מפני שהם העיקר לעופפות. אבל הם שש כנפים כי בהתעלות חג"ת יתעלו גם נה"י וכל הששה משפיעים בשם השביעי שהוא שקוצי"ת העולה ו"פ כ"נף וכנגד זה נכפל בפסוק שש כנפים שש כנפים לאחד. והנה מיכ"אל גברי"אל אורי"אל רפ"אל גם הם עולים בשם שקו"צית שכל בי"ע הם חיילי השכינה ואלה הד' הם הראשים למלאכים הקיימים ועומדים. ועליהם נאמר עף כנף למינהו והם מלאכין קדישין דמשתכחי. פי' שתמיד עומדי' ונמצאים לקדש שמו ית' ולעשות שליחותו. משא"כ כתות המלאכי' הנבראים לפי שעה ונ"ל שעל כללות כל המלאכים נאמר בתחלה ועוף יעופף. אבל חזר עתה ופירש אותם הקיימים תמיד.