מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ג:ע

והר"מז כתב ריש פרשה זו וז"ל: אורייתא קדישא חדוותא וכו' מז"לן להקדים מה שנודע שכללות כל המציאות יבחן בשני בחי'. והן העצמות מתפשט בעולמות שאין בו לא מיעוט ולא ריבוי ולא שינוי מעלייה וירידה וכמו שלימדנו האר"י זל"הה בעליית העולמות בשבת. והבחינה השנית הוא השפע המושפע בכל העולמות. בין להחיותם בין להוסיף אור וטובה יתירה לפי זכות האדם. וה"ס כל השמות והכינויים והמילויים וכיוצא שכולם גנוזים בתורה בכל מדותיה שהיא נדרשת בהם. שכל א' מהשמות הוא עצם עצמי במקומו ומקורו. ובהצעה זו אני מפ' מ"ש מרע"ה במעשה העגל אשר נשבעת להם בך אמר משה אלו בשמים וארץ נשבעת הייתי אומר כשם ששמים וארץ בעלים וכו'. דק' איך יושכל שה' ב"ה ישבע בשמים ובארץ. והרי אפי' אדם קי"ל בשבועות בשמים ובארץ פטורים אבל הענין הוא שאמר משה אלו נשבעת באותו השפע המושפע בשמים וארץ. הייתי אומר וכו' מפני שבזה יש חסרון ותוספת:

אבל אתה נשבעת להם בך וכמש"ה בי נשבעתי נאם ה' ואמרו בא"ר ק"ל שה"ס עתיק יומין ונל"עד מפני שמבואר אצלנו שהשבועה היא בז' תחתונות ולפי זה נשבע זעיר בשל עתיק שהן הם סוד העצמות המתפשט בתוכיות האצילות בכל קומת אריך. ואולי שזה רומז ב"י נשבעתי כלו' השבע דעתיק המתפשטות בכל י' דאריך והטעם לזה מפני שמקורות נשמות ישראל הן עד עתיק. וראיה לזה הוא מה שקבלנו ממר"ן שבימי משיח תמשך ההשפעה מפנימיות עתיק רצוני לומר מפנימיות המוחין שלו שבתוכם מסתתר העצמות העצמיי שבכל העולמות מאצילות ולמטה ולעומת כן אמר זכאין ישראל וכו' וזה כי גם עתיק סודו ממש ישראל שהם סוד ז' קצוות ולכן זכו אל אורייתא קדישא היינו שורש התורה ונשמת הסוד בעצמו. שכמו שיש ה' בחינות לנשמה יחנ"רן כך ישנם לתורה:

פר"דס כנגד אבי"ע ופנימיות התיכון לנגד בחי' היחידה הוא עתיק אריך שה"ס כתר האצילות ונל"עד שלכן אר"זל שיש ז' ספרים בתורה כמ"שה חצבה עמודיה שבעה באופן שסודות התורה הם אותם האורות והמוחין היותר פנימיים. ועיין בפ' בראשית ד"ב מ"ש שם וכל מלין דע"י מלין דחכמתא אינון ברזין סתימין עילאין. דהיינו עליונים על של אצילות הסתומים:

חדוותא דכל חדוותא וכו' ידוע שכל האורות נבחנים לשני בחי' אור פנימי וא"מ. וכנגד א"פ אמר חדוותא שכן פי' בס' הכ' בפ' עוז וחדוה חדוה הוא יסוד ולפי שהוא הצינור העצמיי להמשיך א"פ לכן קראה חדוותא. ולפי שיסוד זה הוא פנימי שבכל היסודות אמר שהוא חדוותא דכל חדוותא. וכ"ש שתכלית מה שיש בכח האדם להמשיך הוא מפנימיות עתיק כנז'. ואמנם כנגד א"מ אמר ואטיילותא דיליה שהוא מתפשט והולך ויוצא מבלי התגדר בכלי לשוט ולהתרחב עד אין חקר. ואל ב' בחי' אלה ירמוז שם ישראל יש"ר א"ל כי ישר הוא הפנימי המתפשט ביושר והמקיף נרמז בשם אל שמלא עולה הקף כידוע ועל שני הארות אמר ואהיה שעשועים יום יום ב' בחינות שעשוע פנימי ומקיף ולעומת כי אמר שם בפ' בראשי' שכשהאד' מחדש סוד בתורה. עתיק עייל ההיא מלה ואעטר לה בש"ע אלף עטרין ופשט מספר זה הוא שממשיך אור מחב"ד שלו דהיינו ש' לז"ק הם עתיק יומין והיינו ע'. ומי שזכה לסוד המופלא שכת' מר"ן זל"הה בייחוד היו"דין והווי"ן בסוד ג' שמות אהי"ה שהזכיר ה' למשה שאמר כי אהי"ה הראשון ה"ס חו"ב דעתיק ע"ש. בזה יבין בעצם ואהיה שעשועים יום יום כי מבחי' א' דעתיק שסודו אהי"ה וביניהם הדעת המכריע הרי ש והז"ק ע'. וגם המוחין הפנימיים נרמזו בשעשוע כי ב' מוחין דחו"ב סתמם שם י"ה בסוד ע"ב ס"ג. ושם י"ה באלב"ם הוא ש"ע ואומרו יום יום ירמוז לב' בחינות דא"מ וא"פ שכל א' הוא אור בפני עצמו ואין לו ייחוד עצמיי כמו שהוא באורות הפנימים. ואורייתא שמא דקב"ה הוא בסוד האצילו' שאחדותו מופלא לכן אמר שהוא שם א' שמא דק"בה. ולפי שבאצילות יש כבר בחי' כלים גמורים לכן קראו שם ה' ועוד נודע שאבא מקנן באצילות והוא שם ע"ב ור"ת כל הספי' דאצילות כח"ב גג"ת נהי"ם גי' ישר"אל ועם ע"ב הרי תרי"ג היא התורה. וכן חכמה מלאה חי"ת כ"ף מ"ם ה"י גי' תרי"ג:

ובאורייתא אתברי עלמא הוא בסוד הבריאה ר"ל השתלשלות האורות עד מדריגת הבריאה ודע כי אלו ב' הבחינות הן הן עיקרה של תורה ולכן כתוב כי היא חכמתכם ובינתכם דיקא חכמה ובינה דהיינו אצילות ובריאה. ובזה מובן מ"ש בברכה ראשונה של התורה ונתן לנו את תורתו. ובאחרונה נתן לנו תורת אמת דהיינו תורת הבריאה וכאשר נכוין בברוך אלהינו שבראנו לכבודו ונתן לנו תורת אמת. אבל תורתו היא דאצילות תורת ה' ממש שהוא מתעסק בה שה"ס פנימיות העולמות. ואליה היו מלאכי השרת משתוקקים ולכן אמרו מה לילוד אשה בינינו פי' מה זה ועל מה זה נהיה אנחנו בבחינות חיצוניות והוא בבחינות פנימיות. והיינו בינינו דייקא.