מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ג:סט

צור תעודה וכו' מז"לן שכוונת כל פסוק זה הוא על תיקון רישא דנוקבא דהיינו כח"בד דידה שאחוזים ונחבאים בתנ"הי דידיה. והתחיל בצור תעודה שהוא יסוד זעיר הבונה דעת רחל ועליו אמר דא סהדותא דדוד וכמ"ש בזוהר דעת אסהיד באנפוי דמלכא כי דעת ועדות שוין באותיותיהם כי הדרת פנים נמשך מן היסוד דכתיב ביוסף יפה תואר וכו'. ומשם רחל היתה ג"כ כך כי דעתה קשורה ביסוד הזכר וע"כ נאמר אם ישמרו בניך בריתי ועדותי זו אלמדם. ולעומת כן אמר צור היא קשורא וכו'. והתחיל בבחי' היסוד שהוא המתחיל בבנין הנקבה שהיא בסוד נקודה ומאיר בתחילה סוד היסוד לתיקון דעתה כנזכר אצלנו בכוונת ברוך שבתחילת העמידה. אך צריך להקדים מ"ש באוצ"ח בתיקון רחל והוא שה' גבורות יורדות ליסוד ושם הם נקבצות יחד וזה בכח הארת יסוד אבא המתגלה מהחזה ולמטה והוא מקשרם ומחברם יחד והוא ממתק הדינים הקשים שבהם זהו תמצית הענין הנז'. ופי' הענין ואמר כמאן דקטיר קטורה באתר חד ירצה שהיסוד נק' צור ר"ל קשר על שם שבו נעשה קשר במקומו. ומזה נמשך שגם בהנתן הגבו' מן היסוד אל הדעת נקשרות יחד שם ומתמתקות כמ"ש באוצ"ח. ולרמוז לשני בחי' אלו הפך בכאן הסדר ופי' תחלה מלת תעודה סהדותא. מפני שתכלית התקשרות הגבורות ביסוד הוא כדי שתהיינה קשורות בדעת רחל ומשם מתפשטת הארתן בגופא דנוקבא. ולכן מקדים פי' שם תעודה שהוא תכלית הקשר הנרמז בצור כלו' כשתשכיל סוד תעודה אז תבין סוד צור. והנה שורש תעודה הוא עו"ד גי' יסוד ה"ס הוי"ה בדרך זה יפ"ה נ' ופ"ה ל' גי' עו"ד והענין כי שם ביסוד מאיר אור אבא שהוא י' בחמשה גבורו' ואח"כ מאיר יסוד שהו' ו' ברחל דאיהי ה'. והנה ביסוד עצמו יש עוד הוי"ה העולה מקו"ם לפי שהוא מקום קיבוץ האורות. והיינו אתר חד. גם תעודה גי' א"ל מלא ואל"הים מלא יוד"ין בסוד ה"ג המתוקות א"נ ע"ב ס"ג דהיינו אור אבא המאיר בגבורו' אימא גי' קל"ה ומה שמאיר לנוקבא הוא בסוד האחוריי' דהיינו פק"ד קס"ו ועם קל"ה גי' תעו"דה באופן שתעודה סודה הארת אור אבא בגבורות שביסוד הניתנות לדעת רחל. אבל מ"מ הכל בסוד ה"ג כי דעתן של נשים קל"ה. ולכן פסולות לעדות לפי שאין אור החסדים ממש בדעת שלה. ואנן קי"ל אין עדות פחות משנים. אבל ב' מוחותיה שהם חו"ב המקבלים מנ"ה דזעיר עליהם נאמר חתום תורה בלימודי הם נ"ה הנקרא כן מפני שבהם מתגלה אור יסוד אבא שה"ס התורה ולכן נק' תלמידי חכמים ולכן הוי"ה אלהים צבאות גי' תו"רה והיינו חתימא דאורייתא משום דלגבי הנוקבא שם הוא חותם אור אבא. שהרי דווקא ב' מוחותיה הם מסוד חו"ב דאבא כנודע מסוד התפלין. ולפי שאין אור זה נמשך לדעת שלה כי אם בדרך הארה מרחוק. לכן אמר ששם חתימא דאורייתא. וכ"ש ששם ב' חסדים האחרונים בין דאבא בין דאימא ועליהם אמר וכל נגידו ורבו דנגיד וכו' דוק אומרו דנגיד שה"ס החסדים הניגרים מלעילא דהיינו מן הדעת ואמנם הוסיף כאן חתימא דיליה וכו' לרמוז ענין גדול והוא כי ברית החסדים מדעת זעיר דרך חוט השדרה מקבלים כח ותעצומות בהגיעם לב' בחינות פנימיות של נ"ה בסוד תרי ביעי ששם נגמר בישולם בכח האורות המגולים דיסוד אבא דהיינו נמי חתימא דיליה פי' גמר ההכנה שמתכוננים בין תרין קיימין ה"ס תרין ביעי שעומדים בין ב' יריכים שהם ב' קיימים ועמודים. דהיינו נ"ה שבסוד חיצוניותם הם ב' יריכין והוסיף לומר אתר כנישו דכולא ור"ל ששם הוא מקום אסיפת כל החסדים בסוד הטיפה הכלולה מן רבות ומשח. מצד אבא ואימא:

לאשדאה ליה ירצה דוקא בנ"ה ה"ס חתימתם ובישולם כי היסוד אינו משמש רק לנחל ושביל ששם יורר אותו הרבות ומשח. ונל"עד שגם ירמוז ברבות ומשח לחו"ג הבאות בסוד טפה הכלולה מחו"ג שבדעת זעיר והענין יובן במה שמצינו ששם משחה משמש לשני לשונות או כמשמעו משיחא בשמן או לשון גדולה כמ"ש אונקלוס משח רבות קודשא וידוע שזוהי גדולתו של זעיר על נוקבא שהיא דעתה קל ודעת שלו מלא וגדוש:

ולארקא להאי תעודה ה"ס יסוד שלה שגם הוא נק' תעודה כמו שיסוד זעיר נקרא עד כמ"ש הרב ז"ל בפ' וארא על פ' בטחו בה' עדי עד. ובר מן דין דעת ויסוד כולם דבר אחד כמש"ה וידע אדם וסי' תע"ודה גי' יס"וד ת"ה וגם סוד הטפה הכלולה מה' חסדים וה' גבורות ה"ס ה"פ מ"ה וב"ן גי' תעו"דה:

וכדין אתקשר כולא וכו' פי' משא"כ בבחי' הראשונה שפי' סוד תעודה לעי' שאינו קשר גמור כי אם בסוד הזוווג שאז הוא הייחוד הגמור והביסום המוחלט כי גם הגבורות הנוקביות שהן מ"ן דילה מתבסמות. האמנם יש לדקדק בפסוק דכיון דגם אורות אימא הן מגדלות רישא דנוקבא כנז' בשער התפלין פ"ט שד' מוחין יש בחו"ב דרחל חו"ב מאבא וחו"ב מאימא שה"ס ד' פרשיות של תפלה של יד וא"כ למה לא נזכר בפסוק כי אם של התור' שה"ס אורות אבא כאמור. לזה אמר ת"ח מה בין וכו' והכוונה במה שהקטן נכלל בגדול וכמו שהוא ממש במוחי הנוקבא שמוחיה חו"ב דאבא. אבל חו"ב דאימא הם במקום חו"ג דרחל כנז' שם ולכן עשה הפסוק עיקר דאבא העיקריים כי כן חכם עדיף מנביא:

בכל זמנא פי' אפי' בשעה שהוא עומד ומתנבא. כי החכמים קיימי לעילא באתרא וכו' ה"ס יסוד אבא דאיהו קיומא דכל מהימנותא שהוא תוכייתו של עולם האצילות וקיומו כנודע. ונביאי קיימי לתתא ירצה דאע"ג דנבואה מאימא אתייא שלכן נביא גי' ס"ג מ"מ אינו בסוד הבינה מצד עצמה. אלא בבחי' הכנסתה בתוך זעיר. ועוד שאינו בסוד מדותיו העליונות אלא בתחתונות: באתר דאיקרון נצח והוד. פי' דווקא באותן הבחינות שהן בסוד ירכין שהן הן נק' תמיד בשם נצח והוד. וע"כ כתיב כי יקום בקרבך נביא שהוא בבחינה שבה תלויה הקימה. ולאפוקי בחינת הפנימיות של נצח והוד:

וע"ד אינון דמשתדלי באורייתא וכו' עכשו מחדש טעם אחר הנמשך ממה שסיים והוא מ"ש לעיל שנ"ה הם חתמ' התורה בסוד הפנימיו' וכנז"ל וז"ש ועלאין מנהון יתיר דאלין וכו' שכ"ז יתור לשון. אלא מובן בדרכנו שמוסיף עוד טעם לשבח שלא די שבמקורם של חכמים עדיפי מנביאים במעלת העצמיות שהם מושרשים ביסוד אבא כאמור אלא אפילו אם תבחון אותם בבחינת ת"ח שהם בנ"ה שהיה נראה שאז הם שוים לנביאים מ"מ אינו כן אלא אפילו שם הם עילאין מנהון יתיר ונתן טעם דאילין קיימי לעילא בבחינות הפנימיות. ואלין קיימי לתתא הנקראים סתם נצח והוד: אבל אינון דאמרי מלין הם המקבלים מבחינות הנקבה דמצד עצמה כנז' בשער הנבואה:

מאן דלעי באורייתא וכו' דוק שכאן לא אמר דמשתדל כי כאן הוא סתם לימוד התורה. אבל לעיל. פי' העייון בטורח ועמל. כי זהו עיקרה של השגת רזי תורה וכמ"ש בח"ב מס' הגלגולים ששאל הר"חו להאר"י ז"ל במה זכה להשיג עוצם חכמתו והשיב מפני שהיה טורח הרבה מאד בעיון. והענין הוא שידוע שהתעלמות החכמה מן האדם נמשך מצד היותו אחוז בחיצונים ושיש הרבה מניצוצו' נשמתו בתוכם ולכן כשטורח ומדכא צד החומר ביגיעת העיון מדי התעמקו בו. וכשמתעוררים לו איזה קושיות וספקות. זה בא לו מפאת התעוררות קצת מניצוציו להתברר ואז בהבנתו ולימודו בתורה בקדושה וטהרה מעלה מ"ן לא"וא ששם החכמה והבינה והם משפיעים מ"ד להשתלם בירורו ואז ימצא יישוב קושייותיו וירוח לו: וע"ז אמר לא אצטריך:

לא לקרבנין וכו' שגם הם לסוד העלאת העולמות והורדת השפע אבל הוא ע"י קרנבות הבהמות. ושל האדם הוא בבחינת יותר פנימית וז"ש אורייתא עדיף מכולא זהו בבחי' הניצוצות העולות בכח לימוד התורה בהבל פיהם של ת"ח וייחוד עייונם מסגולת נשמתם וקישורא דמהימנותא דכולא ה"ס יסוד אבא המשפיע מאור פנימיותו כמו שהוא בסוד הזווג השלם דז"ון. ועל ב' בחינות אלו הביא ב' הפסוקי' כי פסוק דרכיה דרכי נועם רומז לכח הזווג. דב' יסודות דא"וא. כי של אימא נקראים דרך והיא הנועם העליון כנודע: וכל נתיבותיה הם דיסוד אבא ששם סוד הל"ב נתיבות והוא שלום. והענין כי מיסוד אימא נפרדות ומתחלקות דרכי' שהם סוד ן' שעריה בחג"ת נ"ה דזעיר. משא"כ ל"ב נתיבות שאין מהם אלא הארה במקום הלב ששם מתגלה חיצוניותו בסוד פק"ד ונאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב שבאים ביושר קו האמצעי משמחי ל"ב אבל כשהוא זמן זווג דז"ון אז נאמר של"ם רב הוא יסוד אבא שהוא גדול ורב ומסתיים עד סוף כל יסוד זעיר באופן שאז מקבלת רחל מאור הגנוז לצדיקים צדיק וצדק ולכן אין למו מכשול שאין שום הנאה משם לחיצונים כמו שהוא בקרבנות והבן:

לרווח אובדא מז"לן זה מקיים דברי הרב ז"ל מ"ש בכוונת ההבדלה שצריך להריח דוקא באגודה אחת מהב' של שבת שכן ג' ענפים הם בכל אחת:

ומ"ש לרווח אובדא הוא ממש מ"ש בס"הכ שיכוין להשאיר כח תוספת נר"ן שבמ"ש נאמר וינפש ווי אבדה נפש ולא רוח ונשמה ועל שדבר בדיוק שבחו ר"א וא"ל שפיר קא אמרת וטעם אומרם ווי אבדה נפש ולא רוח הגם שג' מסתלקים. ידוע מ"ש הרב ז"ל. אבל עוד י"ל שנודע שעיקר סוד שבת הוא עליית הנוקבא עד מקום אבא שנאמר קדש היא וכו' וכמ"ש הרב ז"ל ואז עולים בי"ע למקומם לבינה ת"ת ומ'. ולכן במ"ש שחוזרת מ' למקומה אז אבדה נפש ממש וזהו חולשא דנפשא דאמר בסמוך ואז יורדים בי"ע למקומם למטה. ואז אנו מתחזקים להשאיר שייורי ברכה בג' חלקי נר"ן כמ"ש הרב שכנגד שלשתן צריכין ג' ענפים. וק' דכאן אמר שהן נגד ג' אבות וכמו שהוא האמת שהדס סודו בחג"ת כנז' בכוונת הלולב. אבל מתיישב במ"ש כי הלא ג' שייורי נר"ן הם מתקיימים בג' ימים הראשונים של השבוע שהם ממש בסוד חג"ת:

וגם בהם אנו מכוונים בסוד נר"ן ביום ראשון ששולט חסד לנשמה וכו' וטעם וקשירנא להו כחדא הוא שכל א' מהג' כלול מכולן שלכן צריך שיהיו משולשים וגם כי במ"ש צריך לכוין בשלשתם יחד. א"נ אפשר שהוא ע"ד שם דע"ב שמות שיש ג' בחי' דרי"ו אותיות בסוד חג"ת. ובחי' רי"ו הכוללם בסוד שמות ה"ס המלכות כנודע מסוד ג' ובכן והד'. וכן בכאן ג' ענפים ג' אבות והקשר ה"ס התקשרם בכללות דוד וכן ג"פ הדס עם ט' אותיות גי' רי"ו. ובמה שנודע אצלנו בסוד שבת ש"בת יבוא על נכון. ועוד נל"עד ענין אחר במ"ש בכוונת הלולב שיש ב' כוונות בהדס א' בסוד חג"ת דזעיר. והב' חג"ת דנוקבא כמ"ש שם שהלולב בסוד שם ב"ן וג' ענפי הדס הם בסוד יו"ד ובהיותם משולשים הוא בסוד מילוי יו"ד וי"ו דל"ת ונראה שה"ס ג' חסדים או ג' גבורות דחג"ת ואיתא בכוונת סעודת שבת שב' אגודות הם כנגד זכור ושמור וכמ"ש במס' שבת גבי ההוא סבא ולפ"ז א"ש שההבדלה מברכין על אגודה אחת שהיא דשמור. וידוע שסוד הריח הוא להעלות הגבו' עד המוחין להמתיקן בסוד ריח ניחח אשה לה'. וכמ"ש בסמוך. וקיצור הענין הוא שריח ה"ס אלהים מרובע שעם ה' אותיות השורש וי"ג דמילוי גי' רי"ח וזה נכנס דרך ב' נקבי הח"טם בסוד ב' הבלים שה"ס ניחח ומשם לדעת סוד אש"ה שהוא אלהים די"ודין עם ה' אותיות והכולל והוא בסוד המצח שהוא הדעת ומשם להוי"ה סוד ד' מוחין ומשם מתמתקים וז"ש לריח שמניך טובים. פי' שמתעלה סוד הריח עד המוחין שהם שמן הטוב ולכן נדרש פסוק זה בזוהר שיר השירים על התפלין שהם יוצאים מד' מוחין ואז שמן תורק שמך הוא השפע היורד משם למ' הנקרא שם והוא מ"ש אתקיים חולשא דנפשא והיא הנוקבא שמתחלש כחה במוצאי שבת. ובזה יש כת להתקיים שיורדת נפש יתירה בכח המתקת הגבורות והורדת שפע מאימא בסוד חו"טם גי' ס"ג ומשם ירד כח לבריאה לקיום הנשמה ולכן זוהי ברכה שנית להבדלה כי ד' הן כנגד ד' אותיות הוי"ה וד' מלואים כמ"ש הרב וא"כ ברכה שנית היא בסוד ס"ג שה"ס חו"טם המריח. עכ"ל הרמ"ז: