מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ג:תקעא

והרמ"ז כתב וז"ל בריש פ' זו: רבי יהודה פתח וכו' כוונתו לישב מה שדבר מרע"ה לשמים בלשון האזנה ולארץ בשמיעה. ולשמים בלשון צווי לנוכח ולארץ בדרך נסתר ולכן פתח בפסוקי דשיר השירים לתרץ הכל. אבל עיקר התירוץ הוא מפסוק פתחתי אני וכמו שיבוא ולזה פתח בו. ונבאר הענין אמר מה כתיב לעיל:

אני ישנה אמרה כ"י וכו' ידוע מכמ' דרושים מה היא מדריגת דור המדבר ושאז היתה רחל באחורי זעיר וכמ"דא לכתך אחרי במדבר. ואמנם אני היא רחל שהיא בעלמא דאתגלייא ונמצאת. וגם כי היא נקודה עצמית מעשר נקודות הראשונות שלעולם יש לה מציאות גם שישתנו אופני מציאותה פעם קטנה פעם גדולה תמיד תוכל לומר אני היא משא"כ שאר הנקבות שהן פרצופי הארה ויש זמן שמתבטלות. אני במילויו גי' ע"ה רח"ל. ויתר ע"כ ראשיתה מתחלת אחר ג' חסדים ושליש שהם סוד ב' הוי"ות נ"ב ושליש ט' הרי מספר אנ"י. גם שם ב"ן וט' אותיותיו גי' אנ"י. וידוע שנק' בשם כנסת שסודו י' פ' ב"ן עם י' כוללים כמ"ש הר"ב. ואם תשים א' בו"או שלה שהוא כשמקבלת מדודה שסודו באלפי"ן תמצא ע"ה עולה ישר"אל והרי כנסת ישרא"ל: אני ישנה מפקודי אורייתא ידוע שסוד השינ' הוא הסתלקות המוחין שהם סוד הנשמה למעלה וכך היתה רחל במדבר שחסרו ממנה אורות אבא שהם פקודי אורייתא ושהם מכוננים אותה כמ"ש בפ' ה' בחכמה אבא יסד ברתא:

לבי ער לאעלא וכו' פי' שמר"עה העלה אותה מהקליפות וסלקה עד אחורי זעיר וכנז' בדרוש תיקון הנוקבא. והיתה מוכנת לשאם יזכו ישראל להכנס מיד לארץ שתבנה ותכונן וכמו שהיתה בעת פטירת מרע"ה וזהו ולבי ער. הוא שורשה שבלב זעיר שהיה אז מושפע במוחין דידיה ומוכן להכינה וזהו התעוררתו לשיכנס לארץ ישראל שהיא רחל הקדשה ושאז היא תבא לפני זעיר בעלה ותשתלם בכל אורותיה בשלימות.

דהא כל פקודי וכו' זה רמוז יפה במלת ע"ר ויובן במ"ש בא"ר דף קכ"ט ע"א בפלוגתא דשערי אזל חד ארחא דנהיר למאתן ושבעין עלמין וכו' עד וההוא ארחא אתפרשא לתרי"ג אורחין וכו' וסודו שאותו אורח ה"ס יסוד עתיק ששם החו"ג שסודם י' הוי"ות העולות ר"ס ועם י' כוללים שביסוד הם ע"ר והם ב"פ קל"ה ומשם כל התורה תרי"ג מ"ע ומל"ת דכולהו משתכחין דווקא בארעא דישראל היא רחל שהיה אז זווגה עם דודה בשלימות הוא השלם שמקבלת החו"ג בשלימות אז קול דודי דופק דא משה. פי' שבהגיע זמן כניסתם לארץ אז היה תחלת הבאת אור דעת זעיר היוצא מפי הגבורה היא אימא שיסודה נפתח בחזה ויוצא לחוץ יסוד אבא המאיר ברחל בסוד הדפ"קה היא ענין אחורי ע"ב שהם בחי' דין לגבי הפנים והוא ממש סוד דפ"ק והוא משה שסודו פק"ד קס"א. והנה ע"ב ס"ג שהם א"וא סודם קול ושם אהו"ה שבדעת זעיר באלפי"ן עולה קו"ל. והארת אותם האורות היא בין חג"ת דזעיר ששם שם ע"ב מ"ב כ"ב העולים קו"ל. והיינו אמר אש מים רוח וז"ס אל אלהי"ם ה' דבר ויקרא ארץ. ואמנם משם מאירה כל בחי' משה דהיינו פק"ד קס"א ולעומת כן אמר בכמה ויכוחין: בכמה קטטין והיינו דפיקת אור דפ"ק והארת גבורות אימא כי כל בחינת גבורות ודינים נקראים תוכחה. וכל מי שמוכח לש"ש עושה תיקון גדול אל הגבורות הקדושות שהרי מעורר לב מקבל התוכחת לתשובה היא אימא עילאה וסותם פה המקטרג שלא יכול לקטרג ובזה מגרשו מלהתאחז בגבו' והעיקר שהשכינה מתתקנת יפה: וזו היתה כוות דפק קול משה. לכונן צדק שהוא דפק עם י' תיבותיו ואיפשר עוד שמצינו ב' מיני תוכחות שהוכיח משה את ישראל. א' בדרך נסתר וברמז. והב' בפירוש וגילוי:

כתיב אלה הדברים וכו' הוא הדרך הא' וכמרז"ל והזכירו רש"י בחומש שרמז להם שמות כל המקומות שחטאו בהם ע"ש. והדרך הב' היא ממרים הייתם וכו' שהיא תוכחת מגולה. וכנגד ב' הדרכים האלה אמר בכמה ויכוחין שהוא ענין מה שהוכיח לפניהם בהעלם. ובכמה קטעין היא הדרך הב' קטטות ממש. ונל"עד שכוין בזה לתיקון גבו' א"וא שאין בהם פגימה בעצם להיותם נעלמים וקטטין כוין לתיקון של זו"ן שהם מגולים וגם שהפגם בהם הוא עצמי ומפורסם. והנה פ' ממרים נאמר בעון המרגלים שאז פגמו ברחל היא ארץ ישראל שהוציאו עליה שם רע וכנז' ריש פ' כי תצא. ובחורב הקצפתם הוא עון העגל שפגמו בזעיר כנז' באוצ"ח. ולפ"ז נקט להו ממטה למעלה לפי סדר הפגם כי ודאי פגם המרגלים שברחל בא מאוחר בכתוב. והכא נקט להו ממטה למעלה. א"נ אפשר שאיחר מעשה העגל מפני שהוא חוזר וניעור אחר מעשה המרגלים וכמ"ש רש"י על פ' ובניכם יהיו רועים במדבר מ' שנה ע"ש:

הה"ד דופק פי' בזה תבין בעצם מלת דופק דלפי הפשט אין הקול דופק אבל בדידן א"ש שהיה מכה על לב השומעים וגם לרמוז לסוד דו"פק הנז'. ברחימותא הוי כל מילוי ועל כן קראו בשם דודי להורות שכוונת תוכחותיו היו לבסם הגבו' להכין תיקון גדול לבנין רחל. ולכן אמר בכל משנה תורה ה' אלהיך ה' אלהיכם ולא אמר אלהינו וכמ"ש באוצ"ח שהיה מדבר כך לבאי הארץ שהיו מושרשים בז"ון ולא בדור המדבר. ובזה הורה להם שהם יזכו להכנס לארץ ישראל ולתקנה. ונוכל לדרוש ד' פסוקי' שנכתבו כאן על ד' מקומות שבהם מפורשת רחל בזעיר דהיינו בכתר ולנגדו אמר כי עם קדוש אתה שכתר הוא מקור הקדושה בנים אתם כנגד הדעת שממנו מקור טיפת הולדת הבנים כמש"ה וידע אדם. ושם ב"ן שהוא ב' הוי"ות ה"ס חו"ג שבדעת ואתם הדבקים בת"ת ששם עיקר הצלע שהיתה דבוקה בגוף האדם וע"ד ושמעת בקול כי שם סוד פי הגבורה. כי מאהבת ה'. בסוד היסוד ששם עיקר אהבת הזיווג וי"ג בריתות גי' אה"בה. ואורכיה דיסוד רח"ם עלמין מלשון ארחמך. ולעומתם יש לכוין ד' תוארי אחותי רעיתי יונתי תמתי. ולזה כיון באמרו. הה"ד פתחי לי וכו' כלו' כנגד ד' הפסוקים. וגם כי משם נשמע שהדפיקה היתה ברחימותא:

אמרו ישראל וכו' כי הם חשבו שהש"ית יתרצה לתפלת מרע"ה ושירשהו ליכנס לארץ ואז יושפע שפע חדש לתיקון רחל וזהו ענין לקבלא פקודי אורייתא ע"י דמשה. אבל ודודי חמק עבר ונתבטלה הארתו וגם שנתקנה רחל שהרי נכנסו לארץ:

לא הוה דרא וכו' כי אם היה משה נכנס היה מתקנה בתיקון העתיד ע"י המשיח וממילא שמענו שכוונת משה לתקן השכינה בסוד הנז"ל בקול דודי דופק שאמר קו"ל רומז לאו"א שבתוך דעת זעיר: ולכן דבר לשמים בלשון האזנה כלו' שיכולים הם להתקרב לתיקון רחל בזכות וכח דיבורו בדפיקה וממילא תשמע הארץ שהיתה באחור שזהו ריחוקה והבן:

רבי יצחק אמר וכו' הנה ר' יצחק לא פליג אר' יהודה בפי' הפ' דקול דודי דופק כי אם על פ' קמתי אני לפתוח לדודי ודודי וכו' דהו"לל לפתוח אליו והוא חמק עבר. דהכל קאי למשה לפירוש רבי יהודה. לכן פי' שמעולם לא חשבו ישראל שתתוקן רחל ע"י בחי' הדפק שבמשה. כי אין אור אבא מאיר ברחל בהיותה באחור אלא הארות יסוד אימא הן הנוקבות ויוצאות לאחור חשבו שתתוקן ע"י בחי' קס"א שבמשה וז"ש דא קב"ה הוא יסוד אימא שמשה זכה אל פנימיותו ולכן לא חפץ במט"ט שהוא ביצירה והקב"ה אסתכם לרעותא דמשה. שהרי מט"ט גם הוא עולה לבריאה בסוד נער הייתי גם זקנתי. אבל יהושע שהוא מסטרא דסיהרא קבלו:

משה הוו שמע וכו' הוא בסוד הפנימיות שעליו נאמר וישמע את הקול מדבר אליו שהוא מההתפעל מתדבר וכפירש"י בינו לבין עצמו שהוא בסוד אור פנימי דיסוד אימא המאיר בפנימיות זעיר בההוא זמנא בעו ישראל וכו' הוא הוא מ"ש קמתי אני לפתוח לדודי הוא אור אימא שיוצא מפתח נקב החזה אבל ודודי הוא משה הנז' בפסוק קול דודי. חמק עבר דלא אזדמן להו הכי ביומוי דמשה: זכאה חולקיה דמשה. כי נבואתו היתה מפרקין קדמאין דנ"ה דזעיר מבחי' פנים מה שלא זכה שום אדם. והנה ידוע שיש בנ"ה כמה בחינות והפנימיות שבהם הם תרי ביעי שמהם נעשות ב' אזנים דיעקב ורחל. ולכן אמר האזינו השמים שה"ס יעקב. ותשמע הארץ היא רחל שהאור חוזר מיעקב והולך אצל רחל כידוע מסוד תפלה של יד. ולכן צוה לשמים להאזין ולהארץ אמר ותשמע כלומר ממילא ילך האור לאזניהם:

ת"ח כתיב שמעו בא לקיים מ"ש מגדולת משה מבחי' אחרת והוא כי האזנה הוא לשון הקשבה מקרוב ולזה הקדים דישעיה שהפך הסדר ואמר שמעו שמים:

דהוה יתיר רחיקא ממלכא והענין יובן במ"ש בליקוטי נביאים שהשגת ישעיה היתה עד מלכות דבריאה וכמ"ש ואראה את אדנ"י וע"כ כתוב שראה שרפים שמדריגתם בבריאה. ואמר ממעל לו דייקא שעל מדריגה זו יושבים השרפים: ולפי שלא השיג אפי' בזעיר דבריאה אמר דהוה יתיר רחיק. פי' רחוק ביותר. שידוע שכלי תיכון דזעיר דאצילות הוא נשמה אל זעיר דבריאה. ואלו השיג ישעיה עד שם לא יכון לומר עליו יתיר רחיק. אלא רחיק ממלכא הוא זעיר דאצילות.

משה דהוה יתיר קריב וכו' היינו משום דהשיג עד זעיר דאצילות. וזהו יתיר קריב. קרוב בצד היותר אפשרי שיוכל בן אדם להשיג כתוב בו האזינו שהוא לשון קורבה. כי שמיעה היא מרחוק ועניינה לשון קיבוץ כמד"א וישמע שאול והטעם כי האזנה שהוא דיבור קרוב לאזן מיד נכנס הקול ובייחוד בתוך אזן השומע. אבל שמיעה שהיא מרחוק הלא הקול מתפזר וצריך חוש השמע לטרוח לקבץ כל ההברות. ואפשר עוד לרמוז שהנה סוד האזן הוא מהבינה כנודע מדרוש א"ק. וידוע דאימא עד הוד אתפשטת. ולכן משה שהשיג לבינה שבתוך זעיר אמר האזינו. אבל שמי"עה גי' תכ"ה כמ"ש בדרוש מטי ולא מטי בסוד ר"ת "כל "הנשמה "תהלל. וס"ת לל"ה גי' אדנ"י והכל הוא בנוקבא:

תאנא בההוא זמנא וכו' בא לתרץ מה שהקשה מהרי"א והרא"בע על פשט ענין זה שגם הובא בילקוט שישעי' היה רחוק מן השמים ואמר שמעו והוקש' להם שהרי ישעיה דבר בשם ה' כמ"ש כי ה' וא"כ איך נכתבה שמיעה בשמים: ולכן פירשו הפסוק כנז' שם והוא זר בעיני איך ערבו אל לבם לפרש נגד מה שפירשו רז"ל בלי שום חולק שבודאי רבותינו ז"ל היו בקיאים הרבה בטיב לשון הקדש. אבל כאן מתורץ בעצם והוא שקמו נגדו כמה שוטרי הדין לרצץ את מוחו באומרם מאן הוא דין דבעי וכו' כלו' כיון שמדרגתו כ"כ שפלה איך מלאו לבו להרגיש שמים וארץ כי ידוע שכל מעשה בראשית הם מתעוררים לקול קריאת האדם וכמ"ש הרב באיסור הזכרת מלאכים מלבד הרמוזים בארג"מן משום דדשו בהו רבים וגם באו בכתובים ואז הוכרח ישעיה להשיבם:

לאו אנא ולאו דידי ירצה אין אני כדאי להעיר העולמות ואינה שלי מעלת הקריאה אל השמים. אלא כי ה' דבר הוא צוני לקרוא אותם ואני צריך לקוראם לפי מדריגת השגתי שאני רחיק ממלכא:

במשה מה כתיב וכו' ילמדנו ב' עניינים א' שאמר ואדברה אנא ולא אחרא אני הוא המדבר בלי ציווי והב' דלא קאמר האזינו השמים דברי כמ"ש בארץ אמרי פי משמע שר"ל ואדברה בודאי כי אין לי פחד שיהיה מי שיעכב על ידי. והנה ידוע ששורש היראה האמיתית הוא באבא כנז' אצלנו בכוונת דחילו ודחימו. ולכן משה שאחוז באבא אמר שלא היה הדחילו עליו ממי שיפחידהו. כי הלא שרשו הוא המטיל דחילו על הכל שהרי נודע שאין שום אחיזה לחיצונים באור החכמה אמרי פי ולא מאחרא. ידוע שעיקר בנין המלכות הוא מאימא שיסודה כלה בחדוהי דמלכא ונק' פי הגבורה שמשם יוצאת התורה הוא יסוד אבא ולהיות כי מש"ה הוא פק"ד קס"א שזכה לפנימיות אור אימא. לכן אמר אמרי פי ולא מאחרא כי אין לו שום מפסיק בינו לבין אימא. ומה גם שידוע שאור אימא יוצא ממש מחזה זעיר דרך הנקב לבנות הנוקבא. מה שאין כן אור אבא שאינו מתגלה בתוך זעיר בסוד וראית את אחורי ופני לא יראו:

באתוון גליפן הוא ס' שחיבר ר"א נק' כן על שעניינו על סודות צירופי השמות:

הכא אתרמז וכו' בנוסחת ארץ ישראל שבאה לידי ע"י החסיד כמהר"ר בנימין הלוי זלה"ה מ"כ ששם זה הוא ה"ה ו"ו מר"ת "האזינו "השמים "ואדברה "ותשמע. ואם קבלה נקבל כי לא מצאתי כלום בזה בדברי מר"ן הרב ז"ל ולבי אומר לי שיש לפרשו על שם שכתוב בס' ברית מנוחה שידעת כמה שבחו הרב. והזכירו שם בדרך הד' שקראו דרך התפארת. ויכון לדרשו בזעיר והוא הה"ה ואמר שהוא שם גדול מאד ומוצאו משני הה"ין של האזינו השמים ומס"ת ואדברה. ונל"עד לפרשו בהקדמה אמיתית שיש לנו והובאה בס' א"י ובדרוש מטי ולא מטי והוא שיש שם ס"ג כולל כללות בנה עיקרית דאצילות שהוא פרצוף אימא הכולל ואמנם ה' אחרונה שלו ה"ס התבונה. וה' זו מתחלקת לג' ההי"ן והה' השלישית היא הנכנסת בזעיר שה"ס מה שנאמר בכל מקום שנה"י דתבונ' נכנסים בתוך זעיר ואם תסיר ה' מס"ג נשאר נ"ח מספר אז"ן שהוא שורש מלת האזינו. וגם תמצא שמלת האזינו היא אז"ן יה"ו. כי שם יה"ו היא הנק' בילה ואמנם ה' אחרונה ה"ס תבונה. ולהיות ששני ההי"ן ראשונות אינן מתפשטות בזעיר לכן מצטרפות עם יו"ד ה"י וא"ו שהוא שם יה"ו ונעשה הכל מספר אז"ן ולפי ששני ההי"ן ראשונות נשארו למעלה לכן באו רמוזות בשני אותיו' ראשונות של האזינו השמים. אבל ה' אחרונה שהיא הנכנסת בזעיר ויורדת. ממדריגתה בסוד מ"י שממית עצמו לכן באה בסוף מלת ואדברה ועל כן קראו שמא קדישא עילאה. קדישא בבחינת שהוא פנימיות זעיר. ועילאה שתתייחד עם ב' ההי"ן העליונות: האמנם צריך שנפרש למה הזכיר ר' אבא גם שני תיבות של ותשמע הארץ וגם לשל נוסחת א"י קשה מלת הארץ. ונלע"ד שיובן במ"ש בדרוש מטי ולא מטי שה' שנכנסת בזעיר סודה ד"ו כנגד ו' ספירות דזעיר העליונות שכנגדם לאה שה"ס ד'. ואמנם יש אל ו' פסיעה לבר שהוא שורש רחל כנודע. ונמצא לפ"ז כל הפסוק כמין חומר. האזינו השמים שה"ס ו' עליונות זעיר שהם עיקרו כמבואר אצלנו בשער התפלין. ואדברה סוד הדיבור הוא בלאה וכ"כ הרב בכ"מ שזווג לאה נק' בשם דיבור שעיקרו מן הדעת וכל זה הוא עצמי ולכן האזינו הוא מקרוב. אולם ממילא תשמע הארץ ה"ס הפסיעה. ומשום שעדיין לא נבנית באה בלשון שמיעה שהוא עניין ריחוק. ותשמע הארץ ר"ת ו"ה רמז שמפסיעת הו' יש אור אל ה"ה וגם ד"ו של ה' הם י' ועם בחינת הפסיעה הוא י"א כמנין ר"ת ותשמע הארץ: ונל"עד לי אני המסדר כי מ"ש גם תיבות ותשמע הארץ כוונתו כמו וכו' ור"ל השם היוצא מכל ג' פסוקים של האזינו יערוף. כי שם ה' וכו' ושם זה הובא ג"כ בספ' ברית מנוחה דף ל"ח עמוד ג' וז"ל ומאור אחד יוצא מן המרכבה ומגיע עד מקום גלגל ראשון והוא שם לדרוש אין כמותו בכל האמורים למעלה כלול באלו הג' פסוקים שהם האזינו השמים וכו' יערוף כמטר וכו' כי שם ה' אקרא וגו' וזה סידורו ה"י א"ף ז"י י"ר נ"ם ו"א ה"ץ ש"ר מ"א י"ה מ"ע ו"ם א"ש ד"ת ב"ו ר"ה. י"י ע"ת ר"ר פ"ם כ"א מ"ל ט"ט ר"כ ל"ל ק"ז חי"ת כ"ב ש"ש ע"ע י"י ר"ל מ"ע ע"ם ל"י י"ב ד"י ש"ב א"ר ז"ך. כ"ו י"נ ש"י מ"ה י"ל ה"א ו"ל ה"ל א"ד ק"ג ר"ו אה"ב. ומצאתי בספר ישן כתוב כך כל צירופי השם הזה מכוון חוץ מן פסוק השלישי ובין כל פסוק ופסוק היה כתוב ובשם וכו' וזה צירופו של פסוק הג' שהוא כי שם וכו' כ"ו י"נ ש"י מ"ה י"ה ו"ה א"ל קנ"א ר"ל א"ל ה"ד בג"ו. וצירוף זה נראה עיקר. זהו השם בניקודו כפי תנועתו כלול בו שם יה"וה בניקוד הראשון אין כמוהו לדרוש ובהשבעה למלאך ששמו פתחי"אל פעם אחת באלו השמות ואין כמוהו רק אם תצרפנו ע"ד האמת שני אותיות בכל שם ושם. כי זה שסידרתי אינו מן הנכוחים. ומפני שלא הייתי בקי בצירופו ע"ד האמת. אבל מי שהוא בקי להוציא השמות מן הפסוק יוציא השם הזה לאורו. עכ"ל ס' ברית מנוחה ואני המסדר תיקנתי טעות הדפוס והוצאתיו לאור כי הולך על סדר הפסוק אות ראשונה מכל שם עד שם חי"ת וחוזר למעלה אות ת' של תיבת תז"ל והגם שכל שם הוא שני אותיות לבד הנה נותרה אות אחת לבדה וצריך לצרפה בשם חי"ת שמשם חוזר למפרע. ומסיים באות יו"ד של אמרתי ואח"כ אחר שם חי"ת מתחיל כשעירים וכו' על הסדר הנז' אבל שם קנ"א שמצא בספר ישן ודאי אות נ' הוא טעות כי אין בפסוק רק נ' אחת שהיא בשם י"נ ושינוי הסדר נמשך בו לעשות ד' אותיות יה"וה מחוברים עכ"ל המסד' ולפי מה שפירשתי בג' הה"ין שהוא ממש פנימיות זעיר ומקיפו. בא כל זה בכאן להודיע גדולת מר"עה שזכה לכל בחי' האורות שבאות מתבונה אל זעיר. כי משה זכה לבינה. ודע כי ג' הה"ין אלו הם חב"ד חג"ת נה"י וכשיורדת ה' אחרונה שהוא נה"י היא גדלות ראשון: אמנם גדלות שני הוא כשעולה זעיר אל ה' שנייה שהוא חג"ת. וידוע שבעון העגל ירד משה מבחי' בינה שמשם לוחות ראשונות ולא זכה אלא לתבונה. ואמנם שני ההי"ן מילואם ה"א ה"ה שהם חג"ת נה"י ולכן משה חיה ק"ך שנה ה"א פ' ה"ה ה"ה פ' ה"א אך ה' ראשונה היא ה"י והיא למעלה. ותרבנה בעצמה ה"י פ' ה"י גי' רכ"ה ועם ק"ך גי' מש"ה ולכן ר"ת פסוקי האזינו עד ה' גדולה של הלה' גי' מש"ה:

רי"א תו מה בין משה וכו' ארבי חייא קאי שחילק בין ישעיה למשה ואמר ר"י שלפי דרך ר"ח מדוייק עוד שמשה הזכיר השמים והארץ בה' הידיעה להיות שז"ון דאצילות הם הנז' בכל מקום בתורה בשם השמים והארץ. והם הראשונים שנתגלו ונודעו וראויים להקרא בה' הידיעה ואמרו דאקרון שמא דקב"ה מפני שאפי' כלי האצילות הם בחי' אלהות דאיהו וגרמוי חד בהון. באופן שהשמים הם נק' ממש שם הקב"ה:

בישעיה וכו' ולא השמים ירצה שידוע שכלי זעיר יורדים לבי"ע והם בחי' האלהות שבתוך ג' פרצופי זעיר שיש בבי"ע. ואין ספק שיותר מעלתה מעול' בהיותם באצילות במקומם. ומ"מ משה זכה לקרותם שם במקומ' העליון וישעיה לא קרא רק שמים סתם ה"ס זעיר דבריאה. ולא כלי תיכון דזעיר דאצילות שבתוכם וז"ש שמים ולא השמים. פי' סתם שמים דבריאה ולא השמים אשר בתוכם. וזה יוכרח מדקאמר האזיני ארץ שודאי היא מלכות דבריאה. ולא הארץ פי' בלי תיכון דנוקבא דאצילות שהוא נשמה לנוקבא דבריאה שאילו היה משיג עד בחי' זו דאצילות שבתוך מלכות דבריאה ושאליה יוכל לומר האזיני מקרוב. כ"ש שיהיה קרוב לשמים דבריאה. שאין ספק שיותר מעולה כלי פנימי דמלכות דאצילות מכל פרצוף זעיר דבריאה ועוד דא"כ הו"ל להקדים ארץ לשמים:

ועכ"ד בעו וכו' כי העליונים מתרגזים כשמתעוררים מן התחתונים אם לא יהיה להועילם באיזה יחוד ולכן התנצל ישעיה באומרו אליהם כי ה' דבר שמזה ודאי יש להם שכר טוב כמצווים ועושים לשמוע בקול דברו ואפשר שזהו רמז יהו"ה דב"ר שעולה רל"ב ובייחוד זה שמחו וישתוקו. ומשה אמר כולי האי וכו'. זה ענין אחר אריכות דברי משה ולא קצר ואמר האזינו השמים ותשמע הארץ דברי שמכל זה נראה גדולתו של משה:

רבי יצחק פתח כוונתו לפרש פסוק כי חלק ה' עמו כדבסמוך ופתח תחלה בפסוק כתפוח שממנו נלמד ההבדל העצום שיש בין ה' ית' לשאר כל הכוחות. והוא ממש ע"ד פשוטו של מקרא. ומזה נמשך אושר חלק ישראל והפרשם מאו"ה עע"ז:

דהא כל שאר עמימין וכו' ירמוז ענין יפה והוא מה שפי' רש"י בפ' אשר חלק ה' אלהיך אותם וכו' וכתב רש"י לא מנעם מלטעות אחריהם. וק' שהרי האומות נצטוו על עבודה זרה. וי"ל כמו שכתב הרב בהגהה ש"ע א"ח סי' קנ"ו דאין הגוים מוזהרים על השיתוף. ומזה נמשכים אח"כ לעבוד עבודה זרה גמורה וכמ"ש הרמב"ם בה' עכו"ם. ונמצא שה' לא מנעם מלטעות מדלא אסר להם השיתוף. וא"ת ולמה התירו להם זה מתורץ כמ"ש אתיהיבו לרברבן הם הע' שרים שהרי כל הס"א עיקרה בעולם העשייה וכל נפשות האומות מושפעות משם ומושרשות שם ואין שם אלא ההוא נהירו דקיק מאור הקדושה שניתן שם מימי מלכי קדם. ולכן הם חייבים להאמין בבורא ית'. אבל השפע הבא להם הוא מבחי' האחוריים שהוא נשמת הממונים שלהם. ולהיות שמשם יוצאות נשמותם לכן מותרים להכנע להם. וז"ש בשולטנותא עלייהו. שכן הם מושלים על האומות. ומפני כך מאותות השמים יחתו. אבל ישראל קדישין פי' הם מן המוחין הפנימיים הנק' קודש וראויים הם לקבל שפעם פנים בפנים בלתי שום אמצעי ומפני זה אסור להם השיתוף שכן כתיב לא יהיה לך אלהים אחרים על פני.

זכאה חולקהון וכו' פי' בעו"הז שהעולמות ירדו אפ"ה נר"ן שלהם הוא מן הפנימיות של העולמות ואע"פי שהעולמות יעלו כולם לאצילות מ"מ לא יתבטל מציאותם כמו שיתבטל מציאות בי"ע וטעם גדולתם זו דלא יהיב לון וכו' לא למלאך מן היצירה. ולא לשליט אחר הם מאורות הבריאה שהם השרפים. אלא הוא אחיד וכו' בכל מקום הם אחוזים בו בין בבי"ע וכ"ש באצילות כי חלק ה' הם ד' אותיות הוי"ה שהם נשמת ד' עולמות לכל א' יש לו חלק בפנימיות שלהם: א"נ ידוע שד' אותיות הוי"ה הם באבי"ע אבל קוצו של יו"ד הוא עולם אין סוף. גם ידוע כי אבי"ע הוא בבחי' ו"ה דא"ק שמתחילים מכתרא דאריך דאצילות והיינו חלק ה'. ואיתא בדרוש ג' רישין ששם בכתרא דאריך יש שם הוי"ה דיו"דין שניקודו הוא יו"ד ה"י וי"ו ה"י ועם הנקודות עולה חלק. ואפי' יעקב שרומז לזמן שיש' בירידה ובעולמות בי"ע מ"מ הם חבל נחלתו. וכתיב כי יעקב וכו'. פי' זהו הטעם לגדולתם מפני שבעולם התוהו שירדו הניקודים לבי"ע שהוא בעקב דא"ק. מ"מ נשמות ישראל שהם מהניצוצות שירדו שם בחר לו י"ה ה"ס א"וא שעשו הבירורין. וזהו בחר שידוע שהניצוצות אתברירו במחשבה ואז נזרקו החיצונים לחוץ ונתעלה הקודש. וגם ירמוז י"ה לע"ב ס"ג דאד"ק שעל ידם נעשית הברירה הראשונה מבחי' עתיק בכח שם מ"ה שהאיר אז כנודע:

כתפוח בעצי וכו' אחר שפירש הפרש ישראל מא"וה מפני שהם חלק ה' נמשך לפרש כמה הבדלות יש בין שורש חלקם לשל א"וה. ואמר שהוא כתפוח שהוא פרי יפה ומתוק והוא יושב בין עצי שהוא מן הקצה אל הקצה שאין לו פרי דאל אחר אסתרס ולא עביד פירין משום דאין לו אחיזה אלא מבחי' הנוק' לבדה הוא עולם הנקודות שה"ס ב"ן וז"ש כן דודי בין הבנים הם אילני חקלא שהם בעולמות החיצונים שכנגד בי"ע כי אין קליפה סביב האצילות חלילה. וכמו כן עולמות בי"ע בעצמם מבחי' הרוחין הם חיצוניות. והיינו חילין עילאין ותתאין מאורות בריאה ומלאכי יצירה ועשיה.

אות הוא בכל וכו' הנה זעיר בזמן גודלו שאז הוא אילן שלם יצדק לקוראו ה' צבאות ע"ש נה"י דאימא הנכנסים בתוכו ומתהוים לכלים פנימיים שלו ואז הוא אדם שלם שהוא מ"ה. ואיתא בס"הכ בסוד ז' קולות דהבו לה' בני אלים שו' אותיות מילוי שם מ"ה הם ז' הבלים שבז' קצוותיו. ושרשם הוא אותיות ההוי"ה שהם כ"ו ואם תכה כ"ו עם י"ט שהוא המילוי יעלה ת"פוח. והנה כאשר אור זה יורד למטה בבי"ע שאינו כי אם רושם היוצא מאורו העצמי עצום מאד לכל צבא בי"ע שבהם ג' שמות שהם אל שד"י אל הוי"ה אל אד"ני העולים צב"אות. וגם אור מילוי זה הוא יוצא דרך יסודו אל בי"ע וסתם אות הוא ביסוד. ואמנם גם שפירשנו התייחסות מספר שם תפוח אל הזעיר. מ"מ עוד רוצה לפרשו בענין עצמות התפוח ולכן אמר ת"ח קב"ה כתפוח וכו'. שמתפאר בג' גוונים שלו לבן ירוק אדום שהם כנגד שלשה קוים. של קו הימין חסד. והשמאלי גבורה והאמצעי משותף משניהם פתוך מלבן ואדום שהוא הנק' רחמים. ובלשון רבים לרמוז לפיתוך שני הגוונים: