מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ג:תקע

וקלא נפיק וכו' ה"ס האור היוצא מן היסוד שה"ס ז' קולות כנודע אצלנו:

אשתקיין וכו' כי צ' אמנים צריך לענות גי' מי"ם שה"ס אור המתפשט בזעיר בסוד צ' דצלם הנקרא מים כמ"ש בס' א"י ועם כללות הכל גי' אמ"ן. ולהיותו בחי' מים לכ"א משתקיין משקיותא. ואיתא עוד בס' א"י שכשיש בזעיר צ' דצלם אז נק' מלך וז"ש עבדא דמלכא קדישא. שכל בחי' מוחין נק' קודש כידוע:

משמרין לאתבא אמן ידוע שענין המברך הוא להמשיך השפע בכל הפרצוף כנודע מסוד הברכה. ואמנם ע"י עניית אמן השפע מתפשט ומתקבץ אל קו האמצעי ששם סוד יאהדו"נהי כנז' והיינו שמשמרין שיגמור הברכה ומיד משיבין:

ולכוונא לביי"הו דייקא לבייהו בחזה דזעיר ששם ב' הלבבות. כמה פתחין הם היסודות שבסוף כל קו אמצעי ובפרט יסוד אימא דמקננא בהיכלי הבריאה: כמה טבאן יסוד זעיר הנק' צדיק טוב המקנן ביצירה:

כמה חדו ביסוד דמלכות המקננת בעשייה והן הן א' מ' ן'. א"נ פתחין דברכאן לעילא באצילות שכל היסודות נובעים ומזילים. ולפי שעיקר סוד אמן הוא ייחוד א"וא וז"ון לכן חזר ואמר כמה טבאן:

בכולהו עלמין שהרי א"וא וז"ון מאירים באבי"ע אבא באצילות וכו' ויש לכל עולם השפע הראוי לו. ונוסף עוד שפע אצילות המתפשט בכללות כל העולמות ומיחדם. וזהו חדו בכולא. ר"ל דרך יחוד והתכללות והבן שג' מיני הטבות נזכרו בכאן והם ברכה טובה גילה והם גי' אל"ף מ"ם נו"ן:

מאי אגר וכו' שאין לומר ששכרם מה שיכינו מהשפע הנמשך לעולם שהרי גם אחרים שלא יוכלו לענות כחולים והולכי דרכים יקחו חלקם וכן כל העולמות כאמור ולכן שואל מהו השכר הפרטי מיוחד ומכוון לגורמים אלו הטובות. והשיב שישנו מתוקן להם בשני עולמות:

בעלמא דין וכו' ירצה שמזומן להם לענין גדול והוא לשעה דחוקה שגוברים החיצונים ב"מ ונסתמים שערי שמים. הלא זכות האמן מושרש ביסודות עליונים שהם המפתחות של מעלה כנודע ואור שלהם יתפשט בכל העולמות והוא הקול הנשמע ואומר פתחו שערים וכו' שה"ס יסודות מלכיות העולמות הסגורים מפני החיצונים:

כמה דישראל פתחין וכו': זוהי מדה כ"מ כמו שהם פותחים מלמעלה למטה להריק ברכות כך יפתחו להם ממעלה למטה להעלות תפילותם כי הלא פיהם נתקדש בעניית אמ"ן ובכוונתה ולכן הבל שלהם עולה ובוקע כל המסכים ולפי זה פי' שומר אמונים ר"ל מקיים מצות עניית אמן עם כוונתה: ואמר האי בעלמא דין ירצה שמתקדש הבל פיו ומתעלה בכח עקימת שפתיו דהויא מעשה. והכוונה שהיא נשמת המעשה כידוע. ולכן מתקיים וניצול בע"הז גופו.

ונשמתו בעלמא דאתי וכו' ששם לא יש כח גוף אלא נשמה בלבד. מהו שכרם המכוון ביושר דהוה שומר וכו'. נראה שזה שכר אחר והוא התלוי דוקא בנשמה ולא בגוף דהיינו מה שמכוין בשמיעת הברכה וממתין ומיחל לענות אמן בסופה ובזה לא יכשל בעונש אמן יתומה ר"ל שאין בו הארת א"וא בתיקונה. ונמצאו הבנים הברוכים ז"ון ח"ו כיתומים. והרי כל ענין זה של הכוונה בברכה ששומע וגם ההמתנה שממתין הכל תלוי בכוונה גרידא שה"ס הנשמה לבדה חוץ מגופה. ולכן שכרו בשעת עליית נשמתו שאז עולה לעו"הב שה"ס א"וא שהוא כוין להמשיך אורם בהמתנתו כאמור ולכן מפרש בכאן שומר נטיר. ולא כדלעיל שר"ל מקיים:

כד הוה וכו' כי שומר הוא תואר והווה לזה למעלה שמדבר בעו"הז יבאר שומר הווה שכן עודו חי תמיד שומר אמונים. אבל הכא דאיירי בע"הב יהיה פי' שומר תואר:

מאי אמן ירצה לדעת פי' מלת אמן כמשמעותה:

אמך אקרי מבועא וכו' ה"ס אבא עילאה כי שפעו ומימיו נאמנים ובו שרש כל אמונתינו ולשם כוונתינו ותפלותינו וזהו אמן כי בו עיקר מהימנותא. דהיינו בפנימיות דעתו העליון המשפיע בנתיב העליון בתוכיות דעת הבינה שסודו. ההוא נחלא. ה"ס הידוע בג' קוצי היו"ד רישא וגזעא ושבילא. והקוץ התחתון הוא השביל שבו שורש הבינה: