מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ג:תקמא

אריק ב"ן וכו' פי' כי הנה ברית הלשון ה"ס הדעת המתווך בין גרון וחיך שהם חו"ב ושם הוא עיקר מושב ב' יסודות דאו"א ולכן באותם הדברים מעוררים ב' היסודות שכללותם נקרא מקורא עילאה דהיינו השביל והנתיב וכדלקמן:

דרגין ומקורין פירוש דרגין הם הספירות בעצמן שיש בהם מעלות ומדריגות זו למעלה מזו. ומקורין ה"ס הפנימיו' א"נ דרגין הם הקוין ימין ושמאל שאין להם התפשטות והמשכה. שהרי אין הזרועות שופכות וממשיכות לירכים אבל מקורין הוא בקו האמצעי ששם כל בחי' היסודות שהם ממש מקורין והם מעיינות ונהרות נמשכים מזה לזה וזה שופך ממש לזה:

ואתמלייא לארקא וכו' אמר כן מפני שיש מיני שפע שאינם מתהפכים להמשך למטה וכמ"ש בסה"כ בסוד אסרו חג שיש עיבור שמתעכב למעלה ו' חדשים ויש לבו ביום. ועד"ז של ברכת הנהנין יהיה לאותה שעה שמיד נמשיך אותו על כל העולמות ולא עוד אלא ואתברכן כולהו כחדא. כי בענין התפלות מתתקן הפנימיות. ואך בברכות מתוקן גם החיצוניות יחדיו אבל אין ספק שכל זה הוא בבחי' פרטית לפי אותה מצוה שמברך עליה או לפי אותה ההנאה שהוא תיקן איזה מדה פרטית וכדבסמוך:

רעותיה ברזא דברכאן וכו' פי' שישים רצונו ומחשבתו בסוד הברכות הם ב' יסודות דאו"א המיוחדים בזעיר עד שנחשבים כאחד בסוד ברוך וברכה:

דיתברכון אבהן ובנין הוא מה שאנו מכוונים בברוך ג' מ"ב שהם בחג"ת וג' מילואי עס"מ שהם בנה"י העולים ק"ב ועם ג' מ"ב העולים קכ"ו הכל גי' ברוך. ולפי שכל הששה חג"ת ונה"י הם נכללים במלת ברוך לכן אמר כחדא. והיינו דקאמר אבהן ובנין כחדא שכולם מתברכים יחד מיסודות או"א אשר בדעת זעיר:

ומאן דמברך לקב"ה שהוא זעיר בסוד ו' קצותיו אמנם צריך לשים לב לכפל הדברים. וירמוז לסוד אחר והוא כי גם אנו מכוונים בברוך שעם ד' אותיות הוא רל"ב וה"ס השפע האמיתי היורד בברכה ונמצא כי יש ב' כוונות בברוך א' להעלות חגת"ם לבינה וזה ע"י הכח המושפע עליהם. והב' השפע שממשיכים עמהם ברדתם משם וה"ס רל"ב והנה על הבחי' הא' אמר ומאן דמברך לקב"ה שה"ס הברכה הא' ועל השניה אמר כיון דשמא וכו' שהיא הבחי' השנית הנעשית ממילא אחר שקדמה עלייתם. ולכן אמר מתברך כלומר מעצמו. ואמר שמא שה"ס רל"ב דהיינו ד' אותיות הוי"ה כנודע והם אבהן ע"ב ס"ג ובנין מ"ה וב"ן הנז"ל:

הא אוקימנא לעיל דף רל"ט ע"א דבכל מקום פירושו בכל מדה ומדה וכן הוא בברכות הנהנין. כי פרי האדמה הוא במלכות. ופרי העץ בזעיר וכיוצא. ויצדק מאד לשון מקום שרומז למדות שהן סוד כלים והיינו מקום ממש. כי באור הפנימי לא יצדק שם מקום לרוב ייחודו מראש ועד סוף האצילות:

חולקא קדמאה נלע"ד שהוא בחי' הכתרים של אותו השפע היורד. וזהו רמז מלת וברכתיך שהוא צירוף ובכתריך:

כד"א יזכור כל מנחותיך הוא לשון ביסום ויכוין אל השפע העיקרי שיכון לייחד אותו אל ה'. כי השפע האחד הוא מיוחד לאדם שהוא הגורם העלייה. ולפ"ז הו"לל אשר תזכיר וכמו שהקשה לעיל דף רל"ט ע"א אבל אזכיר הוא הקב"ה שהוא המבסם ומייחד שמו וה"ס רל"ב ודו"ק כי וברכתיך יוכל להיות עבר כנודע מן הדקדוק ולפ"ז יש בפ' רמז לשני מיני שפע שהזכרתי והקדים העיקרי שהוא רמוז במלת אזכיר כאמור. ואח"כ אבוא אליך בשמי זה המבוסם וכבר ברכתיך עוד ברכה קודמת. כיון דההיא ברכה זו היא מעלה אחרת וגדולה היא שכל האור המושפע שורה על ראשו והוא המקור שממנו מתפשט לכל העולם:

בשעתא דאינון ברכאן וכו' מז"לן שכאן רומז למ"ש הרב בהמשך פי' הברכות שהרי לקמן פי' ר"מ הברכה מן ברוך עד מלך העולם ולא יותר. וכאן רומז לשאר אשר קדשנו במצותיו בת"ת ובנ"ה וצונו ביסוד וסוף הברכה במלכות וכבר ידעת שרחל נק' חקל תפוחין קדישין כשהיא מקבלת מתנ"הי דזעיר שה"ס וכל שיח השדה כמ"ש הרב. וז"ש מתעטרן גו חקל וכו'.

ופגעי בהו וכו' אחרי צאתם ממלכות דאצילות בכל העולמות: מאן אתר נחתי לבתר דנחתי מאתר דרישא דצדיקי אחר שפירש מעלת המברך כנז' חזר לפרש תוכן הסוד בעיקר הברכות ופירש מאיזה מקום יורד השפע האמיתי ואמר לבתר דנחתי וכו' ירצה שתחלה צריך להעלות חג"ת אל יסוד הבינה וכמו שיבאר אח"כ בכוונת מלות הברכה. ואמנם העלאה זו היא בהורדת הכח מיסודות א"וא בסוד ברוך והם בראש קו האמצעי שנק' אתר דרישא דצדיק כי ראש צדיק הוא הדעת שהוא במקום הכתר וב' היסודות אשר שם נק' מקור של ראש הצדיק וה"ס נקודת ברוך. קמ"ץ ראש זעיר. ושו"רק יסוד. ולפי שאין העלאה קודמת להורדה שהוא בברוך. וגם שאין ההורדה הזאת אל השפע האמיתי רק אל הכח המושפע בתחתון שיעלו ליסוד אימא. לכן הזכיר הענין בדרך כללות ואמר שלאחר שיורדות הברכות מראש צדיק שה"ס הורדת האור מברוך:

אז תמן סלקין מתערי וכו' פי' שם לראש צדיק עולין מתעוררים בכח מ"נ:

לנחתא אחרנין מלעילא הוא השפע האמיתי שבא מן הפנים. כי הראשון בא מחיצוניות של העולמות כנודע מק"ש שכל שפע הנשפע ליתן כח להעלות הוא מזווג החיצוניות. והשפע האמיתי הוא מהפנימיות. וז"ש מלעילא שגם א"וא מקבלים אותו מאריך ואריך מעתיק וכו': ואתמליא מעילא ומתתא מ"ד ומ"ן. והקדים העליונים מפני שגם להעלות התחתונים צריך להקדים כח העליון במלת ברוך כאמור:

הה"ד ברכות לראש צדיק ר"ל שב' מיני שפע וברכה ניתנים ונמשכים לראש צדיק שה"ס הדעת והבן שהאותיות הקודמות בא"ב לשם צדיק שהן פג"טץ עולות ז"פ הוי"ה כשם יעקב שה"ס הדעת המתפשט כנז' בס' א"י על פ' כי אחי אביה הוא כיון דהאי דרגא אתמלייא. שהוא בהתעלות חג"ת במלות אתה ה' אלהינו. ושאז מושפע השפע האמיתי מהפנימיות. אז אריק להאי כלה ומתמן וכו'. וזהו מה שנאמר בא"י בפה"ג וכיוצא שהוא השפע הניתן לכ"י ומשם לכל העולמות:

ומתמן נגדין וכו' זה יורה מה שנז"ל כי בין בסגולת אותה המצוה וברכתה ובין בברכת הנהנין יורד ונמשך אותו השפע מיד ובפרט בברכת הנהנין דבה קיימינן עד השתא כי צריך שירד השפע מיד לתקן אותו הניצוץ אשר באותו האוכל. וגם להוריד הכח והחיות לזון גם את הנפש והכל נכלל בסוד על כל מוצא פי ה' יחיה האדם ומז"לן שזו היתה אחד מכוונת ר' ייסא סבא הנז' בפ' בשלח דף מ"ב ע"ב דלא אתקין סעודתא בכל יומא עד דבעא בעותיה וכו'. שהיה מתכלל שיזדמן לו ניצוץ קדוש ושימשך שפע לתקנו ולהחיות את נפשו:

כד סלקין אינון ברכאן הוא אותו הניצוץ הנעקר מקליפת נוגה ומתעלה בהבל הברכה. וכן הוא ג"כ בעשיית איזו מצוה. וכנז' במרכבת יחזקאל דף פ"ה ע"ש:

לית פתחא וכו' כבר אמרנו שמלמעלה נמשך כח להעלות התחתוני' למעלה וא"נ כשעולה אותו הניצוץ שהוא מבחי' הפנימיות עולה עמו האור שהורו עליו שהוא מבחי' חיצוניות. ולכן הפתחים נפתחים להכניס הניצוץ וזה ע"י המלאכים הממונים שכחם מהחיצוניות. ואומרו פתחא ופתחא הוא בסוד ב' היסודות דא"וא שבהם עיקר הכוונה בברוך. ולכן מיד יוצא קול הנולד מביניהם והוא כרו"ז גי' ע"ב קס"א המכריז דא איהו דורונא דמלכא. שהרי כל הניצוצות העולות מתוך נוגה הן משל רפ"ח ניצוצין שהם משל זעיר וראוים לו: בקיומא כדקא יאות היינו מפני שסוד אמן כולו מיוסד על הקו האמצעי ובפרט על בחי' יסודות דאו"א וזעיר הנק' ברית קיימא קיו"ם גי' יוסף וזו בחי' מעולה מאד משל הברכה וכמו שיבואר. וכיון דהאי ברכתא סלקא ובכח עניית אמן. כל דרגין דא"וא ודזעיר כולם מוכנים להאיר לרחל בחינתה שבאחורי זעיר שאז היא נהורא דלא נהיר משא"כ בהיותה פנים בפנים עם בעלה שאז היא מאירה: וכ"ש אי היא ברכתא.

דסגיאן וכו' שאז הוי דבר שבקדושה ויש לה סגולה פרטית ומעולה מהארות אבא דאיהו י' ונאה לדרוש כי ביסוד דאבא המבריח בקו האמצעי יש שם ע"ב וכשהם עשרה זוכים להארת כל היסוד שמאיר ברחל והיא מן החזה ולמטה בסוד וא"ו ה"א ועם ע"ב גי' אמ"ן. וזה לדרש ולא לכוונה. כי עיקר כוונת אמן קיבלנו ממרן האר"י זל"הה והוא מ"ש אמן הא רזא דקשרין וכו' ואציע בקיצור דברי סה"כ. דע כי עיקר ייחוד ז"ון הוא באמצעם כי כנפיהם ופניהם פרודות והנה רחל מקומה מהחזה ולמטה וקשורה בג' מקומות בזעיר דהיינו בת"ת וביסוד שבהם שורש כתרה ודעתה. ועוד יש בחי' הבל היוצא מפי האמה דזעיר ומשל אבא שמגיע עד שם. והבל זה לבנין וחיזוק גופה. וגם צריך שתדע מ"ש בתיקונים שיש הוי"ה בחסד ואד"ני בגבורה ושניהם בת"ת. וכן יש שני השמות בנ"ה ושניהם ביסוד ואמנם יש בחי' פרטית לג' אותיות אמן שהם א' בחזה מקום סיום יסוד אימא. ותחלת גילוי עטרת אבא ומ' הוא ביסוד. ון' באותו הבל וידוע שהן ג' בחי' של משה שת הבל כנז' שם. וע"ז דרז"ל איש אמונות רב ברכות על מרע"ה ופשוטו של מקרא כי מי שעונה אמן הוא רב וגדול בברכות שגדול העונה אמן וכו' וז"ש רזא דקשרין שהם ג' המקומות שבהם קשורה רחל עם זעיר. ואמר דכל ייחודא מפני שבכאן הוא כל הייחוד שיש ביניהם. וגם שדווקא בג' מקומות מתייחדים שני השמות והיינו כל ייחודא. ואמר וקדושה דמאריה ירמוז גם לאור אבא המאיר בה. בין הארת כל העטרה שמהחזה ולמטה ובין ההבל היוצא מהיסוד שסתמו של אבא יש בו הקדושה:

ומעטר לההיא ברכתא וכו' ה"ס הארת עטרת אימא המסתיימת בחזה ומשפעת אור ברחל כנז' בס"הכ ונמצאת למד שבהצטרף אמן לברכה ישנם לג' ייחודי יב"ק יחוד בקו האמצעי ברכה כפשוטה. קדושה מצד אבא ולעומת כן אמר ברזא דמאריה. שכל בחי' אמן הן בסוד היסוד:

וקב"ה אתרעי וכו' ר"ל שהם נקראים בעצם עושים רצונו של מקום כיון שהשפע האמיתי המושפע בברכות הוא מפנימיות יסוד אבא. הלא נודע שאבא מושרש ברצון עליון נוצר חסד והיינו אתרעי בהו:

ותיאובתיה בברכתא דלתתא פי' עיקר חשקו להטיב לרחל וכדמפרש ואומר דההיא ברכתא סלקא וכו' וכמו שיתבאר דבפירוש אתמר בס"הכ וז"ל זו היא כוונת הברכות והוא להעלות המלכות אל הבינה ע"י חג"ת וכו' וכמו שיתבאר יותר בפרטות מלות ברוך אתה ה' דבסמוך: והענין שבהתעלות חג"ת אל הבינה מתעלה עמהן מלכות שהיא דבוקה בת"ת. וז"ש אנהיר בוצינא דלא נהיר שה"ס כתר רחל הדבוקה תמיד באחורי ת"ת כמובא בסוד המשכת הלולב כנגד הלב:

ואתקיף לה בתוקפא וכו' הוא שמייחד אותה עם חג"ת שיש בהם ג' אותיות יה"ו והיא ה' וכשמעלים אותה בעלותם יש לה כח גדול. א"נ ירמוז אל ג' שמות מ"ב שעולים קכ"ו כמספר שם אד"ני בריבוע שכל כוונת הברכות והעליות היא לתיקון רחל. ואמר תוקפא תקיפא. לרמוז אל ג' שמות מ"ב שהם ג' ידות בחי' גבורה וכח וגם שעיקר מ"ב הוא כ"ח דהיינו מילוי המילוי דהוי"ה:

ועל רזא דא כתיב וכו' לפי הדרך הא' שכתבתי מייחוד שם הוי"ה רמוז שפיר מכבדי כי כב"ד גי' הוי"ה וגם לפי הדרך הב' יכון רמז המספר. כי שמות של מ"ב האמורים הם משם הוי"ה. וגם לשון מכבדי רמז לברכה כי לשון ברכה היינו ריבוי ותוספת. וכן מכבדי מלשון באין מעיינות נכבדי מים:

ובוזי יקלו אינון אלין וכו' שאין לפ' בזיון זה כמשמעו שמבזה בדברי חריפין או כמו כי דבר ה' בזה. דא"כ לא הוה סגי במ"ש יקלו מעצמם אלא פירושו על העושים ענין שממנו יומשך צד בזיון לגבי מעלה. והוא שאין נותנים שבח לה' על הנאתם. כאלו לא יאמינו בטובו ית':

ברכתא מפומייהו ירצה שאין הפ' מדבר במי שאינו יודע לברך או ששוכח לפעמים אלא במונע הברכה מפיו:

רזא דרזין וכו' ירמוז לעיקר סוד ברכת הנהנים שהוא להמשיך שפע ורב טוב מב' יסודות א"וא פי' מן השביל המסתתר ומיוחד תמיד בנתיב ברוך בברכה והיינו רזא דרזין:

לאינון דידעי חכמתא למנדע וכו' כי עיקר תואר ברוך של ברכת הנהנין והמצות הוא ביסוד חכמה ואציע דברי סה"כ וז"ל דע כי כל הברכות הן מלמעלה למטה כדי להמשיך השפע חוץ מי"ח ברכות העמידה שהן להעלות ממטה למעלה וכו' עד והנה ברוך זה צריך לכוין בו ביסוד עליון דחכמה הנק' שביל דקיק להמשיך בו השפע ולחברו עם יסוד הבינה הנק' נתיב וזה נק' ברוך וזאת ברכה והכל ענין אחד עכ"ל ובזה יובן מאמרנו שאמר שברכת המצות וסל הנהנין הם לארקא ברכאן מעילא לתתא וכנז"ל שהכוונ' בהם להשפיע השפע מיד כדי לתקן אותו הניצוץ שיש במאכלים ולהוסיף חיות רוחני בו לבד מברכות העמידה דאינון תיקונא דמאריהון. דוק מלת דמאריהון שר"ל מאריהון של אותן ברכות דעמידה שהן ז"ון ואין הכוונה בהם לא"וא כשל שאר הברכות. וברכות העמיד' מבוארת כוונתם ליודעים שכולם בז"ון ולתקן את המלכות תחלה מתתא לעילא כמו שהוא בברוך שתחלה לכוין בו אל ו"ה בכריעת הגוף להוריד ו' לגבי ה'. ואח"כ באתה י' לגבי ה' וכמו כן בהוי"ה לכווין בו להעלות ה' לגבי ו' ואח"כ ה' לגבי י' והכל בת"ת זעיר.

והרי הכל מתתא לעילא ואמנם משם ואילך הוא מעילא לתתא אלהינו ואלהי אבותינו וכו' עד סוף הברכה שנכנסים בזעיר המוחין ונבנית המלכות וכן כל הברכות דעמידה מן הראשונה ואילך כולם לתיקונה. ואין השפע יורד מיד כי יש זווג דישראל ולאה בויעבר ושל יעקב ורחל בנ"א והשפע יורד בעלינו לשבח:

סלקין מתתא לעילא ה"ס אור חוזר העולה מלמטה דהיינו ניצוצות מתוך הקליפה דמתעלין בכח האור הראשון המושפע להעלותם ולכן עולים עד נהורא דלא נהיר הנז"ל ומתערי לעילא בכח שקבל ההוא נהורא דלא נהיר באותה הברכה ומתעלים עד כרסייא היא הבינה:

ואז יוצאות ברכות אחרות ממקור עליון הוא השביל הנז' והוא השפע האמיתי ואז פוגע אור זה עם האור אשר עלה. ויחדיו שורות בראש צדיק הוא דעת זעיר להמשיך שניהם למטה. וגם שהם נמשכים דרך קו האמצעי. מ"מ מתברכן אבהן ובנין שבשני הקוים דימין ושמאל. וכל שרגין דלהון לאתויי לאה ורחל. רזא דמקורא עילאה מז"לן איתא בפ' בלק שאות י' יש לה ג' בחי' גזעא רישא ושבילא ולפי הנל"עד ה"ס חב"ד דאבא וה"ס הקוץ התחתון של י' והוא בסוד דעת העולה בנקודת ציון העליונה דאימא עילאה וכמ"ש בפי' בספרא דצניעותא ואיתא בבראשית דף י"ג ע"ב פטר כל רחם בההוא שביל דקיק דנחת מן י' דאיהו אפתח רחמה. ופירשתי בס' יודעי בינה שלי שה"ס המשכת דעת עליון דאבא עד נקודת ציון בסוד הפנימיות א"כ מקורא עילאה ה"ס דעת אבא. ורזא דמקורא הוא הנכנס בנקודת ציון שה"ס יסוד והיינו רזא. לארקא מן השביל לנתיב ולאמשכא בהמשך האור בתוך זעיר. ולאנהרא כל בוצינין בכל קוי זעיר וגם בשתי נשיו:

ואיהו בריך תדיר כי ע"כ נק' שביל דלא אתיידע לעילא ולתתא לפי שלעולם הוא בסוד זווג ולא יש היכר אם הוא למעלה בחכמה או למטה בבינה וכדפי' בס"הכ:

ומתמן שירותא וכו' ה"ס יסוד אימא הנק' עלמא דאתי שנמשך ובא והוא בדעת זעיר שבו התחלת מקור החו"ג שה"ס שמים אש ומים הם והם שני שמות אהו"ה ואה"וי העולי' ט"ל וה"פ ט"ל גי' קצ"ה ואח"כ הם נכללים ביסוד שהוא קצה דלתתא שגם הוא ברוך כנודע. שר"ל מושפע בתוספת אור. ואם הוא בברכות הנהנין הוא לארקא לתתא שמקבל מברוך העליון אשר הוא בסוד הדעת. ואם הוא בתפלה הוא לאתערא מתתא לעילא כי כל כוונת הורדת השפע במלת ברוך בעמידה הוא לתת כח במלכות וכל העולמות והבירורים שיעלו למעלה: ברזא דחכמתא ידוע שיסוד אבא מתפשט עד יסוד זעיר ונמצא כי כל סוד ברוך הוא ביסוד אבא. אלא ששל התפלות הוא בבחי' היותר למטה.

אבל ברוך קדמאה שהו' של הברכות הוא ברזא דחכמתא עילאה פי' בחינת היסוד דאבא העליון הנק' שביל אתה לבתר דשארי לאתגלייא. כל המשך ענין זה מבואר במ"ש בס"הכ בסוד הברכות וכבר הזכרתיו למעלה כי ב' מיני שפע הם א' המשפיע כח בתחתון להתעלות אל העליון. ואחר שנתעלו שם מקבלים השפע האמיתי למזון העולמות. והנה בברוך שם היא כוונת קיבול השפע הראשון ואח"כ אומרים אתה ה' אלהינו שהם חסד ת"ת וגבורה שעולים אל הבינה שהיא מלך העולם ושם מקבלים השפע והוא גמר הברכה וכמו שיתבאר לק' בפרטות. ונמצא כי אתה הוא חסד שמשם תחלת הגילוי:

האי בריך סתים ירצה בהיותו למעלה בדעת ששם סתום לגמרי לאפוקי כשמסתיים יסוד אימא שאז אינו סתום כ"כ באורח סתים. שלא נאמר תתברך אתה. ועוד מקורא עילאה דלא אתגלייא. ז"ס נפלא בעיני על שלא נאמר מברך אתה ה' הטעם שעיקר כוונתינו הוא באותו השביל שהוא ברוך ונברך בנתיב העליון וזה בלי הפסק אפי' רגע. וכן תמיד מושפע בשפע הבא לו מלמעלה. וזהו ברוך שתמיד הוא מושפע. אבל מה שמתפשט למטה הוא מברך דהיינו אם יש כלי שיקבל להיות מבורך:

אתה שירותא לאתגלייא לבר יש לדקדק דהול"ל שירותא דגילוייא ונלע"ד שירמוז למ"ש בס' א"י שב' מיני חסד הם הא' הוא חסד עליון אחר הבינה מיד אחריה ברישי כתפין קודם התחלקות הזרועות והוא נק' יומא דכלהו. ואח"כ יורד אל הגדולה שהוא החסד הב' ואע"פ ששם בס' א"י כתוב כך בא"א. אין ספק אצלי שבכל פרצוף של הזכרים יש בחי' זו ועליה אמר שירותא לאתגלייא מפני שמשם מתחיל כח ראשית הגילוי ולא יצדק לקוראו לגמרי בשם גילוי עד הגיעו אל זרוע ימין ממש ששם הוא הגילוי הגמור ולכן נקרא אתה לנכח על שני בחי' החסד. הראשון שהוא העומד ומתחיל להתגלות והב' הוא הגדולה יד ימין כנז'. אבל העיקר הוא החסד הראשון וז"ש ומאן איהו דא רזא דימינא. דוק אומרו רזא דימינא ולא ימינא סתם. ואמנם לפי כלל שבידינו כי רזא תמיד סודו ביסוד. נ"ל לומר שידוע שיש ביסוד אימא אשר בדעת זעיר ה' חסדים ועוד בחי' ששית שהיא היסוד דחסדים הכולל כל החמשה וכמ"ש בדרוש הלולב וזוהי התחתונה ולכן אותו החסד הא' המתחיל להגלות כנז"ל הוא ממש יסוד החסדים.

וז"ש רזא דימינא ולכן נק' יומא דכליל כלהו:

ואיהו כהן לגבי ההוא אתר שכן הוא משמש אל האור שביסוד אימא להגלות. ודייקא כהן משמש כי התשמיש הוא ביסוד ולכן עולה ה"פ י"ה שסודו ביסוד אימא. מלבד שבו יסוד אבא ושניהם י"ה. עוד אמר בשער התפלין כי ביסוד דאימא יש החו"ג שלה וגם ה' חסדים דאבא ושע"כ נק' י"ה. וזהו רמז ואברהם בן ע"ה גי' כה"ן שנה בצאתו מחר"ן גי' גרו"ן שה"ס אותו החסד המתחיל לצאת בין הכתפים. ורזא דא אתה כהן לעולם הנאמר באברהם: וההוא עולם הוא עלמא דאתי. יסוד אימא שבו שם קס"א שמילואו ק"ם ועם ו' אותיותיו גי' עולם וגם שם הוי"ה דחסדים שנקודה סגו"ל עולה עול"ם:

ודא הוא ימינא עילאה פי' גם שבחי' חסד זה הוא באמצע מ"מ הוא ימין עליון שכל חסד נקרא ימין ונלע"ד שז"ס אל עליון הנז' שם כשאברהם זכה לכהונה: אשתכח לאתגליא שהוא נמצא להגלות ולכן נקרא אתה: רזא דאמצעיתא מבואר הוא דהיינו ת"ת שסתמו נקרא בשם הוי"ה כי שם נקבצו ד' יסודות ושורש ח"ג נ"ה כנזכר בזוהר הרקיע פ' ויקרא בסוד ד' חיות הקדש מגא"ר שבהם מתחלקות ד' אותיות הוי"ה. וטעמו מפני שבת"ת מושב פתח יסוד אימא וגילוי דשל אבא. וזהו רזא דאמצעיתא היסוד שהוא שם באמצע.

ועוד רזא דמהימנותא וכו' הוא ממש ד' יסודות שיש בכאן שהם כוללות כל האצילות והם דאו"א ויש"ס ולאה והרי הם ד' אותיות ממש וכולל כל סטרין:

אלהינו דא סטרא וכו' פשוט הוא דהיינו גבורה. אבל למדנו כלל גדול דמדלא נאמר בא"י אלהים אלא אלהינו. ש"מ שכוונתינו להתכללות גדול והוא הנז' בס' א"י שרוח החסד הוא בתוך כלי הגבורה ורוח הגבורה בתוך כלי החסד וז"ס התכללות ימינא בשמאלא הנזכר בכל הזוהר. והנה שם אלהינו נגזר משני שמות משם אלוה שהוא בחסד ומשם אלהים שהוא הגבורה. ועוד אלהינו גי' מ"ו מילוי ע"ב דהיינו חסד נ"ו הוא שם הגבורה ה"פ נ"ו הוא פ"ר והרי ב' התכללות בשם זה שמאלא בימינא וימינא בשמאלא. ועד הכא אתקשרו ברכאן ה"ס השפע הנמשך מברוך שהוא יסוד אבא שביסוד אימא. וכל יסוד סודו קשר: שכן הוא הקושר והמיחד. וגם בו נתקשרו כל האורות. ולכן אתה הוא התקשרות זרוע ימין בחסד עליון. יהו"ה קשר כולל ובאלהינו התכוללות הנזכר. וכל זה הוא הכנה לשיתקשרו יחדיו ויעלו אח"כ כדלקמן. וא"ת כיון שחג"ת יעלה ודאי שגם נ"ה יתעלו לחג"ת כי אין ריקות נמצא וא"כ למה תאמר דעד הכא דהיינו חג"ת. תבאנה הברכות: לכ"א דכיון דאלין מתברכאן כולהו דלתתא אתברכן. כי מכח אבהן מתברכין הבנים וכנז"ל דאתברכן אבהן ובנין. שבמלת ברוך אנו מכוונים לג' מ"ב וג' מילוי עס"מ:

לבתר דאינון אתברכאן ואעלי וכו' הוא האמור למעלה שבתחלה נוטלים השפע לצורך עצמם והיינו לגרמייהו אז אתהדרו כלילן כחד וכו' והענין הוא כי בשלמא אם היתה העליה חג"ת לחב"ד. לא יצטרך ייחוד התכללותם כי ג' קוים עולים לג' קוים. אבל כאן העליה ליסוד אימא שבדעת זעיר ששם יש בחי' חג"ת ביחוד גדול וכנזכר בסה"כ בסודות השופר. ולכן צריכים חג"ת העולים שם להתכלל כאחד.

וז"ש דאינון לא יכלין וכו' פי' שהרי כמו שהם חלוקים לג' קוים לא יוכלו לחזור שם ואע"פ שמשם יצאו וזהו לאתהדרא. ואמר לגבי ההוא אתר. משום דפשיטא שאינם נכנסים בפנימיות והם יסודות א"וא שביל ונתיב אלא שעולים לדעת וליסוד אימא לעטרא שלו:

כיון דאתברכאן בקדמיתא כפל אלו הדברים נראה שבא ליתן טעם למה לא יש איזה מלות לרמוז לנה"י שהרי כשעולים חג"ת אל הדעת בודאי שגם נ"ה יעלו לחג"ת וא"כ למה לא יש רמז לזה. לכ"א שאין לנו לכוין אלא בחג"ת מפני שהם כיון שקודמים להתברך מיד אתהדרו ועאלין וכו' ומיד מתחילין לקבל השפע השני המושפע למטה. ולכן אין מקום להשפיע בנ"הי השפע הראשון בפרטות אלא שמקבלים ממה שהושפע לחג"ת.

ועד דאינון אתברכאן וכו' זהו טעם ב' לקודם שלא תאמר שכשהחסד מקבל שפעו מיד עולה. וא"כ כשיבוא השפע לאחדים יגיע לנה"י. דאינו כך אלא כל עוד שהם שלשתם מתברכין לא עולים עד שיתברכו שלשתם ואז עולים יחד. ועאלין ר"ל ליסוד אימא. ותאבין הוא חזרתם לדעת וזו אף זו קתני:

וכד תאבין לגבי וכו' וזהו טעם ג' כי מיד שחוזרים לדעת ונכנסים שם ביסוד מיד נק' אימא מלך. ולכן צריך להסמיך מיד חג"ת דהיינו אתה ה' אלהינו אל מלך ומלך לא אתקרי וכו'. כיון שעליתם הוא לעטרה דאימא היא מלכותה וחג"ת עולים שם כל אחד כלול מחבירו. דנמצאו גפ"ג ובכללות עשר גי' מל"ך וזו היא גדולתם. ועי"ל במה שכבר נז"ל שבעלות חג"ת למעלה. עולה גם מלכות שבחזה זעיר עמהם ואז עולים שרי המרכבה חג"תם מיוחדים ורמוזים בשם מלך מלמטה למעלה כי ך' רומז למלכות ות"ת. ול' לגבורה ות"ת ומלכות ומ' לחג"תם והיינו מלך שכולם מיוחדי' במלכות.

עתירין מסתפקן וכו' עתירין משלהם באור חוזר דמ"ן. מסתפקן באור ישר הבא עליהם בברוך בלא חסרונא כי כולם מיוחדים ושל זה ניתן בזה ואז הוא מלך. כי אין מלך אלא שיש תחתיו שרים וגדולים. אבל השולט רק על דלת העם אינו אלא שר או דוכוס וכיוצא:

מלך לתתא וכו' גם זה טעם להקרא אימא עכשיו מלך הוא כי כוונת עליית חג"ת למעלה הוא לקבל שפע ולהשפיע למטה דרך המלכות שאז היא שולטת על התחתונים ומשפעת בהם ולכן גם מתחלה נקרא יסוד אימא בשם מלך על שהכוונה על מלך התחתון:

ומאן איהו העולם אשר וכו' צריך להקדים מה שידוע שעולם האצילות נבחן בשני מעלות דהיינו עולם הנעלם שהוא מאו"א ולמעלה. ועולם הגלוי שהוא מזו"ן ולמטה והנה אמר שאימא נקרא מלך כשעולים אצלה גדוליה חגת"ם. ומזה נמשך בהכרח שאין לפרש מלך העולם כנראה משטחיות פשוטו של סוד שר"ל מלך התחתונים הנשארים שלא עלו דהיינו נה"י ועולמות בי"ע שהרי אין בהם חשיבות לשתקרא בעדם מלך כי אם שר או דוכוס כנז"ל. ואם נאמר שהעולם הם חגת"ם שעלו אצלה מפני שהם העיקרים זה אינו שהרי זה אמור בכח בשם מלך ואין צורך למלת העולם. ועוד השכיל שאמר שהמלכות נקרא מלך כד מעטרן אלין לה וכו' באופן שיש ב' בחי' בשם מלך א' כשגדוליו אצלו והב' כשיש לו כח להשפיע ולכן אמר ומאן איהו וכו' ר"ל לא תחשוב שאימא נקר' מלך מפני טעם גדולים שעלו אצלה לבד. אלא העיקר הוא מפני שנתן לה כח ושפע והענין שכבר אמרנו שחגת"ם עולים למלכות אימא ואז בעלותם שם ממשיכים בה הכח מחג"ת שלה שה"ס ל' דצלם וכמו כן מכל פרצוף שלה. ונמצא כי מלכות אימא היא מלך בעליית עבדים ושרים שאז מקבלת משל מעלה. ולפי זה תמיד שם מלך סמוך אל העולם. אלא שאינו כנראה מפשוטו שמלך על התחתונים. שאין זו מלכות אלא מלך מן העולם העליון שמשם בא השפע.

וזהו אשר קדשנו וכו' ופי' בס"הכ אשר בבינה קדשנו בת"ת במצותיו נ"ה וצונו ביסוד. וגמר הברכה במלכות. וראה כי עיקר המשכת השפע מתחיל מת"ת דזעיר. ושם גילוי יסוד אבא שהוא שורש כל קדושה.

וזהו קדשנו בת"ת וכו' והבן שד' מקומות אלו הנז' הם תנה"י שהם ראשי תיקון המלכות שהיא סוד מצוה. וכוונתינו לתיקון שלה בדווקא ומינה לתיקון אותו הניצוץ שעולה מקליפת נוגה לפי בחי' המצוה. אבל הכל לצורך גבוה דשכר מצות בהאי עלמא ליכא אבל בברכת הנהנין הכוונה להוריד אלינו אותו השפע ולכן מיד נאמר בפה"ג וכיוצא שהוא הורדת כח אותה המדה הפרטית שממנה שורש אותה ההנאה בפ"הא בנוקבא בפ"הע בדכורא וכיוצא ומשם יורד למטה.

עלמא דלא אתגלייא לבד וכו' יתן טעמים לתקנת הברכה בדרך העלם דהו"לל בלשון לנכח כיון שהוא הורדת שפע בגופא דזעיר. ואמר חדא כי אותו השפע הוא מתפשט בפנימיות זעיר ואינו יוצא אל המלכות אלא ע"י הארה לבד כנודע אצלנו. שנית שעיקר השפע הוא מאבא דאיהו ברוך והוא סתום אפי' בתוך זעיר כידוע מדרוש ארון וכפורת. וז"ש ואיהו סתים:

וע"ד לא איקרי וכו' ירצה זה הטעם השני שהוא העיקרי והראשין הוא סניף לו ובזה תמצא טוב טעם למה שאומרים מלך העולם בה' הידיעה. והענין שבחי' ה' ראשונה שבשם היא נק' עולם הבא מפני שהוא בא ונמשך בתוך זעיר ולזה נוכל לקרותה בה' הידיעה: משא"כ שם לעתיד לבא שה"ס ו"ד שביו"ד ועדיין הוא טמיר וגניז והבן. ולעולם ימינא אתה. וזה מפני שסודו בבחי' זעיר גופו. ולא בסוד מה שמתפשט בתוכו. וזעיר נק' לבר כנז' בריש א"ר דף קכ"ח ע"ב ההוא דאיהו דלבר. והוא זעיר כמ"ש במקומו. וע"ד כהן שה"ס זרוע ימין דזעיר כפוף לגבי יברוך שהוא יסוד אבא בתוך אימא לקבל משם ולהמשיך אל המלכות וזהו ברישא ובסופא. בראש הברכה לקבל הוא ובסופה להמשיך למלכות והיינו דקאמר ועלמא תתאה וכו' היא הנוקבא שיש לה ב' בחינות זיווגים א' לעשותה כלי ולזה קורא בשם קשר שבו יש לה קשר והתייחסות עם בעלה זעיר בעל החסד. והזיווג השני הוא להולדה. וזה נק' בשם דיבוק שהוא ייחוד עצמי שאז נדבקים יחד מ"ד ומ"ן ואז נק' יסודה ברוך מלמטה למעלה בסוד אין טיפה יורדת מלמעלה שאין טיפיים עולות כנגדה מלמטה:

ולא אקרי ברוך בר וכו' ה"ס ההוא רוחא דשדי בגווה ששרשו משם רי"ו כנז' בק"ש שעל המטה וכמו כן בזווג הב' שידוע שיסוד אבא מגיע עד סוף יסוד זעיר והוא רזא דמקורא:

ואמלי ליה אתה ה"ס טיפת החסדים המושפעים בה דרך היסוד דאורכיה רמ"ח עלמין סוד אברה"ם כידוע. באופן שבבחי' אלו יצדק להקרא יסוד הנוקבא בשם ברוך אתה של סוף הברכות שהרי היא החותמת ומסיימת הכל. וכל זה הוא עניין לכוונת הכהן.

וע"ד בר נש וכו' הכוונה לכללות בני אדם שכורעים בראש וסוף העמידה בלבד והיינו להוריד כח בדעתה שהוא שורש יסודה ועיקר הכוונה בשם אהי"ה כנז' בס"הכ. עלמא תתאה כפוף:

לגבי עילא בכאן לא אמר לההוא אתר. כי הוא מקבלת מאור אימא ע"י זעיר:

ודא איהו שנוייא וכו' כי ברוך של הברכות הוא ביסוד אימא. ושל העמידה ביסוד רחל וכ"כ בס"הכ:

וכולא ברזא וכו' הוא יסוד אבא שבתוך הנתיב דאימא או ביסוד רחל בהתקשרו בסוד הימין כאמור. כורע ביה בברכוי והוא עצמו לשון ברוך. והסוד אל היסוד שהוא בין הברכים וכמ"ש בס' א"י:

וברכות לראש צדיק ואז עולה רחל שהיא עדיין נקודה אבל מתחלקת לי"ס ועולה עד היסוד שלו ששם שרשה. כנז' בכוונה שנייה של העמידה ועוד אמר שם שלפי העיקר בנין המלכות הוא על ידי החסד לכ"א אתה שהוא החסד והוא האמור כאן. ואומרו דאתה איקרי ראש. מובן במה שידוע שעדיין זעיר בעל ו"ק וראשו הוא בסוד החסד כמ"ש בס"הכ ולכן לא אמר איהו ראש. אלא איקרי ראש כלו' בבחינה מן הבחי'. א"נ במה שנז"ל כי מזעיר הוא תחלת הגילוי ואמר שראשו דזעיר שהוא חכמה נק' אתה שהוא לשון גילוי. ועוד שהוא ראש לחסדים שסודם אתה ע"ד הנאמר באל"ף ות"ה גבוראן בבחי' מנצ"פך הנתונים בסוף והם הכפולים וה' חסדים הם במנצ"פך הפשוטים שהם ה' חסדים: וע"ד כ"ג עייל בראש. לפי שחכמה דזעיר היא הראשון שמקבל השפע ואיהו ראש תדיר. זה מבואר בהקדמת הרב כי ב' בחי' לזעיר א' דיניקה. והוא ההווה. ואין לפחות ממנה והיינו שהוא בעל ו"ק. ואז החסד הוא הראשון. והבחי' השנית היא הגדלות שידוע לנו שעניינו עליית חג"ת להעשו' חב"ד ואז חסד נעשה חכמה באופן שהו' ראש תמיד.

ובג"כ כריעה בברוך וכו' חוזר לומר כך גם שכבר אמר כורע בברכוי וירצה ללמדנו ענין יפה נמשך ממאי דסליק והוא שתמיד הכריעה והגחינא הם בבחי' אחד ואם הוא כשיש בזעיר רק ו"ק כמו שהוא בתחלת העמידה אז הכריעה בנ"הי וגחינא דרישא בחג"ת וכשהוא בבחי' הגדלות גם הוא כך כי חג"ת הוא נה"י שעלו לחג"ת וחב"ד הוא חג"ת שנתעלו לראש.

אמר עוד וכהן בכל אתר וכו' איתא בפ' אין עומדין שכל אדם שוחה באבות תחלה וסוף ובהודאה תחלה וסוף וכ"ג בכל ברכה וברכה תחלה וסוף. ומלך כיון שכורע שוב אינו זוקף. והענין נלע"ד שכל א' מוריד השפע לפי בחי' נשמתו. ולכן סתם כל ישראלי שהוא בן אברהם יש לו שורש בכללות החסד ולכן שוחה בברכה ראשונה שהיא חסד שמתעלה לחכמה. שחייה ראשונה בחסד:

ושנייה בחכמה אמנם כ"ג שהו' איש החסד בכל כללותו וקי"ל דחסד איקרי יומם דאזיל בכל ה' יומי ובלעדה א"א לשפע שיתפשט. ע"כ בכל ברכה וברכה שהוא לתקן תיקון פרטי במדה פרטית כגון השיבנו בבינה דנוקבא אתה חונן בחכמה דנוקב' וכו' הוא שוחה תחלה וסוף. שה"ס ראש אותה מדה דהיינו חכמה שלה. וסוף אותה מדה שה"ס חכמה תתאה של אותה מדה. וידוע שאתה הוא בחסד וגם במלכות כשמקבלת מן החסד שהכהן שושבינא דמטרוניתא וכתיב והוכן בחסד כסא. וזהו בכל אתר דאיקרי אתה דהיינו תחלה וסוף.

מלך בתר דגחין וכו' טעם זה הו' כי כל מלכי בית דוד הם במלכות ולכן צריכים הם דווקא לשחייה ולא לזקפא כי הזקיפה סודה להעלות למעלה כנודע. ואמנם מיעוט הירח גרם מיעוט לכל בחי' מלכות שבכל העולמות. וגם כי היו לישראל שנות ההצלחה בימי שלמה דקיימא סיהרא באשלמות'. מ"מ לא היתה בשלימות אלא שנתעלתה עד חב"ד דזעיר. ולא זכתה למעלת ב' מלכים בכתר אחד כי לעולם היא נבנית על ידי זעיר וטפלה אליו ולכן היתה מתפללת אליו תמיד: ודוק שלא הודיענו הפסוק דין זה של שחיית המלך אלא בימי שלמה. להודיע שאפילו בזמן בה"מק הוצרך לכרוע בכל תפילתו ולא זקף ראשו מפני שאין למלכות זקיפה אמתית עד יבא זמן שיהיה אור הלבנה כאור החמה:

ובג"ד ברכתא וכו' מפני שעתה הוא ממשלת זעיר והוא עיקר להמשיך הברכות לכן הברכה שמברך האדם שהיא לשם הוי"ה היינו זעיר אז הוא מתעורר בה דהיינו מוחיו. ונמשך ממנו השפע לכל העולמות ממה שמקבל מלעילא הם או"א הרמוזים בשם ברו"ך וכנז"ל:

זכאין אינון ישראל וכו' הכוונה שישראל מושרשים בדעת שבו חסדים וגבורות והנה בעוה"ז ידוע שהמשכת השפע הוא בחסדים. אבל בעוה"ב אז ישלוט שם ס"ג שהוא שורש הגבורות ואז יומשך השפע משם גם ע"י ישראל ולכן בשם ישרא"ל קודם מלת שי"ר לשל א"ל. ולרמוז לסוד זה מביא ענין הנמשך:

כתיב כי אתה אבינו וכו' ירצה היינו זכותם וכחם של ישראל שאמרתי לעוה"ב והוא מרז"ל וכו' שהכל תמהים איך אפשר שיצחק הוא מדה"ד יהיה מליץ אבל הטעם הוא בגין דשמאלא אתכליל בימינא. והענין נלע"ד כמ"ש בס' א"י שרוח הגבורה הוא בתוך החסד ושל החסד הוא בגבורה. והנה יש לנו הקדמה שבעוה"ז שהגבורות טפלות לחסדים יש אחיזה לקליפות בגבורה. ומינה שלעוה"ב שהחסדים טפלים יוכלו החסדים ליראה שיתאחזו בהם החיצונים ולכן כשה' יאמר לאברהם וליעקב בניך חטאו שהוא ביום הדין הגדול יחושו שלא יתאחזו החיצונים בהם כמו שהיה בזמן העגל שכבר פסקה זוהמת הנחש ואפ"ה שבה בעון העגל הקליפה.

לכן אמרו ימחו על קדושת שמך פירוש שיתבטל מציאותם ושרשם ב"מ. ע"ד מ"ש ואמחה את שמם אבל יצחק שהוא הגבורה שכבר תהיינה מתוקנות יליץ בעדם. ובחינת פנימיותו שבתוך החסד תגבר ולכן הוא השולט לעתיד ואליו יאמרו ישראל כי אתם אבינו. הכינויים את"ה וא"ב הם של החסד. ואז יהיו הלויים כהנים וראשי השפע וכמו כן במלכות: ולכן מסיים הפסוק אתה ה' אבינו ונמצאו כל ד' אבות המרכבה בפסוק והוא מבואר. ויצחק ומלכות אז נקרא אתה כי הם הנמצאים אז לנוכח. ואע"ג דלעילא איקרי אב חכמה מכל מקום גם בחסד יתכן וכמו שנזכר לעיל שהוא הראש ביניקה: