מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ג:תקא

אמר יוסף וכו' כי ברעמסס שם היה הקיבוץ הרב של הניצוצות שגלו לשם משעה שנגזר גלות מצרים בין הבתרים שעליו נאמר ומושב בני ישראל וגו' שהן הן הניצוצות שהם בני ישראל העליון והם ת"ל שנה כמנין רעמ"סס ולכן היתה דשנה ומלאה:

ולכן אפרישו לדחלא וכו' וזה להבליע אותם הניצוצות בקליפה שלהם גם רעמ"סס גי' ה' אלהי"ם שמשם אחיזת החיצונים כנודע:

אעביד לאחי וכו' כדי שיהיה נוח להם לקבץ הניצוצות שנתקבצו שם וזהו ענין הירושה שירשו אותו המיטב שהוא צד הטוב. ושל הרע יכלה וימס וזהו ר"ע מס"ס:

וכי יוסף עביד וכו' דווקא על יוסף תמה כי הוא החושב כך וכמ"ש אעביד לאחי דירתון וכו' שהוא היה השליט ומפני מוראו יכבדו את אחיו בלי אותה המצאה וכנז"ל כעין זה וכי מלכא וכו'.

לא עביד וכו' כלומר לא מבעיא שלא כיון יוסף לשיהנו אחיו מע"ז אלא אדרבה היתה כוונתו ומחשבתו שישלטו הם עליה. כי בהגלות קדושה אל הס"א היא תכנע לפניה כשפחה לפני גבירתה: אמר יוסף יתן טעם להודיע למה לו ליוסף כל זה. ואמר שכוין לטובת אחיו הצדיקים שלא ינוח עליהם שבט הרשע ושיהיו המצריים כפופים להם בכניעת לבבם הגאה ורם ולכן אותיב לון במיטב כי מסתמא שם היה עיקר שפע מזלם:

וע"ד אימרא דאיהו פסחא לומר כי מפני ההשתדלות של יוסף לש"ש לכן נצטוו בשעת גאולתם לעשות הפסח בטלה להשלים עצת עבדו יוסף. וע"כ אמר קב"ה מבעשור וכו'. איתא בסה"כ שבי"ב חדשים מתפשטים י"ב אותיות של ג' הויו"ת י' בניסן וכו' ושמאז והלאה גדל כח הקדושה ולכן צוה ה' בעשור לחדש שיקחו השה:

דחלא דילהון איתא בספר חסידים וז"ל סימן תתש"סב המצרים היו מלחשים באוזן הטלה והשד עולה מתוך האזן ומדבר עתידות. לכך ציווה הקב"ה משכו לבזיונן צאן לשחיטת פסחים עכ"ל. ולכן יצדק לקוראו דחלא דמצראי ר"מ דף רנ"א:

ממנא דיליה רב וכו' ידוע שד' קליפות הן ונוגה היא העליונה הקרובה אל הקדושה כי ה"ס עץ הדעת טו"ר והיא אשר גדלה בעון אדם ולכן בה נפלו הנשמות וגם שם נופלים נגעי בני אדם טיפות קרי ושם נמצאו שם היו כל אותן שהוליד אדם בק"ל שנים והיא היתה קליפת מצרים שנקרא ערות הארץ. יסוד נוקבא דנוגה שהיתה הרה מכל אותם הניצוצות ולכן קדם יוסף הצדיק להיות שם ועמד חזק בנסיון הערוה והיא היתה עזר והכנה גדולה בישראל שגלו שם להיות תיקון אדם וכל הניצוצות. ויעקב בא לשם בן ק"ל שנה ומשה נולד אחר ק"ל שנים. ולהיות שם כל אותו האור לכן גדל מאד מלך מצרים שהוא פרעה היונק מסיגי הדעת שנפגם בחטא אדם והוא בחינת העורף כי היה פרוע ומגולה כי נסתלק החש"מל. וצא"ל כי טלה השולט בניסן שה"ס כתר רחל היוצא במקום החזה ששם א' של וא"ו משם מ"ה והוא בחי' רביעית דם שבלב דהיינו אהי"ה מרובע י וטל"ה גימ' ד"ם. ואמנם הממונה הוא רה"ב היונק ממקום הגלוי והחוזק הוא העורף. ועולה נוגה מלא נו"ן ו"ו גי"מל ה"א גי' רה"ב:

מני קב"ה לישראל וכו' ולא אמר טלה אלא שה לרמוז שהטלה גדל כחו ונעשה שה: וה"ס שם אהי"ה מרובע העולה טלה כאמור. וזה בריבוי אפ"א הפ"ה יפ"י הפ"ה הכל גי' ש"ה:

ואשליט לון שנוגה ורהב נכנעו לישראל. ונלקח בשבת שאז נגה פונה לצד הקדושה ונכנעה:

ותפשי לה ירצה אמת שבשבת נכנעה לקדושה אבל אחר השבת מיד חוזרת לקליפה ומתחברת עם ג' חברותיה. אבל ישראל גברו עליה ותפשוה נגד רצונה.

יומא ותרין וכו' פי' כי כל א' מג' ימי השבוע אב"ג היא הולכת ומתחזקת עם הטומאה יום א' עם אש מתלקחת הקרובה. ויום ב' עם ענן גדול. יום ג' עם היותר קשה היא רוח סערה שלכן שולט בו מאדים:

ולבתר דא וכו' אחר שנתחברה עם כל בחינותיה הוציאוה לדין לשחטה דהיינו להוציא ממנה דמה לחוץ דהיינו כל הכח שינקה מדם הנז"ל וראו כי גדל כח ישראל על נוגה ונכנעה להם שעשו בה דין ונא מבעיא שנכנעה אלא שהכריחו אותה להדבק בקדושה עד שנהנו ממנה ואכלוה. ואפילו דמה נהפך להם לטובה. כי אותו נתנו על המשקוף ועל שתי המזוזות להיות להם אות לשמירתם:

בג"ד אל תאכלו ממנו נא וכו' כי נא הוא שנצלה קצת ועדיין יש בו דם האיברים ואינו ראוי לאכילה. וכן מבושל אפילו שימלחו אותו ובטל כחו ומותר באכילה. החמיר בו ה' מן שאר הבשר ורצה שיהיה דווקא צלי אש דנורא משאיב שאיב וגם להשליט בו כח ה"ג כי צל"י גי' ה"פ הוי"ה. א"ש ה' אותיות אלהי"ם במילוי היותר גדול כזה אל"ף למ"ד הי"א יו"ד מ"ם שעולה א"ש. כי הדינים הקדושים כופים את החיצונים: ראשו על כרעיו להשפיל ראשו עד הקטנות הגמור שהוא נה"י בחי' הכרעים ולכן נותנם על ראשו כפי' רש"י בפסחים. ומש"ה על כרעיו פי' עם כרעיו וכתב רמב"ן בחומש ואני אומר עמ"ש התוספות בפסחים שהיה בית השחיטה וקא דייב דמא פי' שהיו תולין אותו כדתנן משלשלין את הפסח בתנור וכרעיו וקרבו היו כרוכין על ראשו כדמות כובע ונמצא ראשו ממש היה על כרעיו ועל קרבו והיה תלוי והפוך ובית נקובתו למעלה במקום ראשו והוי כעין מ"ש הזוהר לעיל דף קי"ט ע"ב זנבא שליט. והוא תכלית השפלות.

לזרקא לגרמי וכו' פי' אפי' רבים שיכולים להאכיל וכמ"ש הרמב"ם בפ"י מהלכות פסחים שהאוכל עצמות רכים לוקה משום ועצם לא תשברו בו שאכילה כזו נעשית בדבר חשוב שמוצצים אפילו העצמות וכאן הכוונה לבזיונו וכדלקמן דלא למיכל יתיה בתיאובתא. ליומא רביעאה. שה"ס נוגה כי הג' ימים היה תפוש לנגד הקליפות הרעות המשחיתות העולם משא"כ בנוגה שיש בה אופן להדבק בקדושה ועליה נאמר והנה טוב מאד. ולכן נאכל על השבע כי עיקר מזון ישראל הוא מן הקדושה האמתית ולא מן הטפל שלא הותר אלא אחר היותו בטל בכל המזון שאכלו קודם.

ודא קשיא לון שהיו מצטערים על השפלת אלהיהם: ע"י דר"מ אע"ג דרעייא מהימנא הוא המדבר והו"לל על ידאי. י"ל במאי דק"ל בשער הנבואה שהצדיק המתגלה בעו"הז ללמדם הסודות הוא מתלבש בחלוקא דרבנן שבו מתלבש נפש שלו. אך עיקר הרוח והנשמה נשארים למעלה להיות מרכבה לקוניהם ולכן אמר בכאן ע"י דר"מ ה"ס העיקר הנשאר למעלה והבן:

דלא למיכל ליה בתיאובתא הפך אכילת מצה שמצותה לתיאבון וכנז"ל

ובגין דאיהו בכור וכו' כי הטלה בכור המזלות למעלה ובכורי מצרים למטה והשתא ניחא שנאמרה מכת בכורות קודם אעשה שפטים. ואנן קי"לן על צבא המרום תחלה ואח"כ על מלכי האדמה. אבל השתא ניחא שבמלת כל בכור נכלל ראש ועיקר כל דחלן דמצראי. שמפני זה נצטוו ישראל דווקא לשחוט הטלה ולא שאר בהמות שהם אותן שהיו עובדים המצרים כמ"ש יונתן ב"ע על פ' וכל בכור בהמה: