מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ג:תלט

ואעקד מתמן וכו' כנז"ל וכמרז"ל הביאו רש"י בפ' ואתחנ' על פ' ויוציאך בפניו בפני אבותיו כמ"ש נגד אבותם עשה פלא. ואל תתמה על שהזכירם בלשון יחיד שהרי כתבם לשון יחיד ויבחר בזרעו אחריו עכ"ל. וקשה שהרי זה כמתרץ קושיא בקושי'. וי"ל כמרז"ל על פ' אשר התהלכו אבותי לפניו משל לנשיא שהזקנים הולכים לפניו. ולכן נק' האבות פני ה' שמאירים מאור פני מלך ב"ה. ונוכל לישב גם מ"ש ויבחר בזרעו דקאי אהקב"ה כי הוא זרעם בעולם כמ"ש ואנכי נטעתיך שורק וכו' וכמ"ש וזרעתיה לי בארץ. ומ"ש אחריו ר"ל שזה הזרע המבורך מיוחס אחרי ה'. באופן שאומר הכתוב שהש"ית הוצי' את האבות מג"ע להראותם ישועת בניהם וכן הוא במאמרנו: ובני נשא לא ידעין ר"ל שאע"פי שהאבות באים לעו"הז לא נחשוב שהוא כירידת המלאכים שמתלבשים בלבוש ד' יסודות העליונים שיוכלו להראות לבני אדם. שזה יהיה להם קצת צער. לז"א שאינו כן אלא שהם עומדים ברוחניותם ממש כמו שהם בג"ע שדבקים בהק"בה שהוא בכבודו בא לג"ע ולא קראם ע"י שליח.

אבל בעקו דב"נ וכו' קשה שהרי ארז"ל על פ' וירעו לנו מצרים ולאבותי' מכאן שהאבו' מצטערים בקבר. וי"ל שהמתים ההולכים מעו"הז הם המודיעים לאבות צער בניהם. ועדין קשה שהחרבן נודע לאבות בזמנו מיד. וי"ל שירמיה הודיעם כנז' באיכה רבתי א"נ שאני חרבן ב"ה דאפי' מלאכי שלום בכו. אבל צרת יחיד לא ידעו אם לא יהיה מי שיודיעם: דתרין א"ב רשימין. ב' א"ב במקרא א' של אותיות גדולות כנז' במסורה בפ' בראשית וא' של אותיות קטנות כנז' בפ' בריתי שלום. דעלמא דאתי. יסוד תבונה שנמשך ובא תוך זעיר כמ"ש בס' א"י: דעלמא תתאה. יסוד מלכות: ברית קיימא קדיש' נק' כן בסוד אור יסוד זעיר אשר בתוך יסודה ולפי שגם אור יסוד אבא נמשך בפנימיותה. לכן הוסיף תואר קדיש'. וגם על זה נאמר ה' בחכמה יסד ארץ אבא יסד ברתא. כיון דקני פנחס וכו' ידוע: שהחוטא בגויה פוגם במ' ביסוד שלה וביסוד זעיר סוד יוס"ף וצי"ון כל א' עולה ג"פ ב"ן דהיינו נר"ן דמ"ד ונר"ן דמ"ן כנז' בל"ת בפ' ויצא ובכוונת נפילת אפים. וכל א' עולה קנ"אה. וכנגדם נאמר בקנאו את קנאתי כשהרג הנואף והנואפת בתוך זכרות שלו ובתוך נקבות שלה הכה אותם:

י' זעירא וכו' היא י' של שם אדנ"י שהוא יסוד שלה נקודת ציון ששם נסתר אור יסוד אבא שה"ס י' אחרונה של שם ע"ב וכנז"ל דף רט"ו ע"ב יו"ד זעיר' איהי יו"ד דאיהי ברית ודאי דנפיק מגו יו"ד עילאה. ואמר מגו. מפני שי"וד זו היא מילוי. א"נ ירמוז לאור אבא שהוא יו"ד עילאה. וזו האחרונה היא האור היוצא ממנו לתוך הנוקב'. ועל כל אלו הבחי' אמר רזא דברית דא. פי' נקודת ציון שה"ס יסוד של יסודה שבו סוד מ"ד ומ"נ וז"ש רזא דברית ר"ל פנימיותו שה"ס טפת האור שסודה י' כמ"ש בא"ר י' דאתגליא בפום אמה. ולפי שנכנס בתוך יסוד המלכות נק' י' זעיר' כי רחל הקטנה:

ואמנם אור זה סודו שם ב"ן וה"ס אליהו העולה ב"ן פינ"חס גי' ד"פ ב"ן בסוד אליהו בארבע כמ"ש בס' הגלגולי' מה נעביד עם משה. אין ספק שגלוי לפניו ית' טוב לבו של משה שהיה טוב עין. אלא כל ענין זה הוא לגבי ישראל שלא יאמרו שנתקנא בפנחס שזכה לזכור ההלכה דקנאין פוגעין בו שנתעלמה ממשה ושלא יאמרו שהומעט כחו חלילה. ואם יעלה פנחס לגדולה בלתי דעתו ורשותו. יאמרו שאין משה צנור ומקור לכל השפע שיושפע. וזה אינו שהרי ברית דא ממשה וכו'. וסוד הדבר כי משה מושרש ביסוד אבא שבדעת זעיר ומשם מושפע מ"ד ומ"ן הנזכר בסוד שם ע"ב שב' יודי"ן של ב' ההי"ן נחלקים לד' הה"ין ונשאר לו ב"ן ולה ב"ן. וא"כ בזכותו זכה פנחס לברית האמור ולמלכות צריך שיהיה בכח משה. וגם להרבות כחו של פנחס שיבורך מפי משה. רבש"ע מהו. כלומר למה אתה מייחסו אחר אבותיו. בשלמ' לשבטי' צריך שלא יאמרו הראיתם בן פוטי זה. אבל לפני משה מה צורך לזה וא"ל הקב"ה שהכוונה שמלבד שפנחס יש לו זכות אבות ודומה להם בצדקו. עוד הוא דומה למשה שכל עצמו היה למסור נפשו להציל את ישראל. ובודאי ששמח לבו במעשהו שעשה. והוא שתיקן את המלכות במה שהכניע החמה שהיא ממש מנגדתה כי היא הרביעית בפ' והו' רחום והיא מ"ן דקליפה ונק' כל"ב גי' ב"ן אבל בעון המזנה שהיא קשורה בו ככלב וממנו מקבלת כח דוגמת המ' הברוכה שבקבלה כח הזכר אז היא סוד יו"ד ה"ה וא"ו ה"ה גי' ג"ן והוא מספר חמ"ה. ולכן ראוי שאתה תחזקנו ותאמר לו שיהיה בטוח שהכלה שלך תשרה בתוכו. וא"ל שיאמר כן בפיו שידוע דדעת גניז בפומא דמלכא ובזה יושפע עליו כח קדושה עצומה באמור אליו הנני נותן לו. ל"ו גי' חצי ע"ב בהתחלקו לשני חלקים. בריתי שלום ו' קטיעא סוד ההוא רוח' שהוא ו' ונחלק לב': אימא ברעות'. סוד הדעת שהוא הנמשך לפה ואיתימא וכו' ר"ל שכיון שזה האור זכה לו פנחס בצדקו ונוסף עוד שמשה נתנו לו בעין יפה. א"כ סד"א שנעשה פינחס צנור לעצמו מבלי שיצטרך לשל משה. שהרי מציאות חדש שנתחדש למעלה ביפוי כח המלכות:

כבוצינא דא שאע"פי שהנר הב' הוא אור חדש ממש מ"מ לא חסר כלום מן הראשון:

ודא לא אתגרע מניה פי' וזה הדולק מחדש לא נחסר מן המדליק שהוא נשאר בזיוו ואורו. וזה נרא' בעצם בנר החומרי אבל ברוחני יש יתרון מופל' שתמיד נשאר התייחסו' עצמי בין המאציל ונאצל כי שורש הנאצל מושרש במאציל כי כך היא המדה בקדושה שבכל מקום שתהיה לה שרייה גם שתעתק ממנו לא תעתק לגמרי כי נשאר שם הרשימו והוא הטעם לגניזת תשמישי קדושה וכו' ועל הקדמה זו מיוסדות כמה פנות חכמה. ומזה נמשך ענין ההו' טולא ה"ס חלוקא דרבנן לבוש הנפש ועליו נאמר ומעיל קטן תעשה לו אמו שהיתה מושרשת בבינה שבה ג' אהי"ה העולים חנ"ה. אמו כד"א כי אם לבינה תקר' ואהי"ה הג' דההי"ן עולה מעי"ל ואמרו בילקוט המעי"ל בו גדל בו נקבר בו עלה. שהוא הוא לבוש הנפש והוא נק' צ"ל א"ל גי' קנ"א וז"ס טולא ולבוש זה הו' הנשאר על הקבר ונק' הבל דגרמי כמ"ש בשער הנבואה ונל"עד שמה שלא דבר רפ"בי כדרך הצדיקים המתגלים בין החיים ומדברים עמהם הטעם הוא כי אז יורדת הנפש עצמה ומתלבשת בחלוקה ואז יכול לדבר אבל בכאן לא ירדה הנפש אלא הלבוש שהוא הבל דגרמי ואין לו כח לדבר רק א' מן המלאכים המלוים את קדושת החלוק ההו' הוא אמר פנון אתר לרפ"בי שהו' יושב ביניהם וז"ש דאיהו גבייכו בשוה לכם לכן הזהירם שיפנו לו מקום מיוחד:

אתחדש ביה במקום שישב וחדש ד"ת ונשאר בו רושם הקדושה ולכן כד איהו בההוא עלמ' שהוא שרוי שם כראוי אז פקיד לההו' אתר:

והענין מובן כמ"ש בשער הנבואה שהצדיקים החיים מוסיפים בכל יום שפע חדש ממש למעלה בתו"מט שעושי' בכל יום בפועל האמנם אחר פטירתם הם מייחדים כאשר כבר עשוהו. ולכן הם פוקדים כל המקומות שנשאר שם אור קדושתם לעורר אותו הרשימו ולהאיר בו והוא לענ"ד סוד הספיחים הנז' בפרשת תרומה בפ' אור זרוע לצדיק. אמר שם דף קס"ז ע"א דמגרמיה אזדרע. כי סוד שמיטה הוא עולם המנוחה ועל זה נאמר אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה דסיפא דקרא הוא האמור כאן.

וכ"ש כד שראן וכו' שאז מתחברים יחד עליונים ותחתונים וגדל השפע שם ודוק אומרו בההו' אתר דאמרי שמלת דאמרי שהגיה הרב נראית מיותרת אבל ירמוז למש"רזל כמה גדול שכר הקובע מקום לתפילתו. וטעמו מפני שבייחוד אותו המקום הקבוע שורה שם הקדושה. וכ"ש בד"ת שגדול בה"מ קבוע מקדושת בה"כ וז"ש שנים שיושבים ויש ביניהם ד"ת. ובגמ' יתיב וקאמר שרומז להכנת המקום.

וז"ש בההוא אתר דאמרי כו' כלו' שאומרים נלמוד במקום הזה ותחלה אמר כד שראן בגויה ר"ל חונים בקבע.

ואתחדש כמדלקדמין וכו' ר"ל שבכח התורה החדשה שהיו לומדים נתחדשה תורתו של רפ"בי שחידש באותו מקום והאירה בשל אותו היום שהיא חדשה ושמח בה עד שנשקו לר' יוסי שאמרה. ונתחדש חדוש אחר באותה מלה והוא מ"ש ר"א שלכן לא נאמר אמור לו. אלא אמור סתם שהוא כמצוה לעליונים שיחזיקו את פנחס באותה מדה:

אוף הוא פתח ואמר כללות ענין זה ללמד ייחוד התחתוני' עם העליונים והשתלשלות העליונים להשפיע בתחתונים שהם אחוזים ומושרשים למעלה במקוריהם. ודווקא לעוה"ז ולא למטה בעולמות הקליפה. להוציא מלבן של כסילים שלא יחשבו לומר דכיון דכתיב מלא כל הארץ כבודו. ועוד שהנשמות שהן ניצוצות של מעלה יורדות שמה וסד"א שיוכלו להמשיך השפע עד שם. ולהיות שהוא מדרושי השתלשלות השפע מעין הנז"ל מהשפעת הצדיקים המאירים את הרשימו התחתון לכן אמר אף הוא פתח וכו':

דבוצינא דליק היא הנשמה הנק' נר ה' והוא דולק באור הנז' לקמן:

ושרייא על רישיה מובן במ"ש הרב בנגיד ומצוה בדרושי התשובה שהאדם יש לו ב' נשמות א' מקפת על ראשו בסוד אור מקיף והב' בפנימיות וכשהאדם חוטא ב"מ נשמתו הפנימית יורדת למטה בגיהנם בעודו חי והמקיף נכנס בתוכו. ולכן הרשע קרוי מת כי אין נשמתו בו. ואז כל המ"ט שעושה מוסיף כח בקליפה ששם נשמתו. אבל הצדיק מקיים נשמתו בתוכו והמקיף על ראשו ושואב לו חיים ממקורו שהוא אחוז בו הפך הרשע שנכרת משרשו:

בגין דההוא נהורא וכו' אור זה ה"ס חיה יחידה שהם מקיפים לנר"ן שבפנימיות האדם ובזה נבין מ"ש שבעוד נר דולק על ראשו אז יאות לו להזדרז בכח לתו"מט ולעשות רצון יוצרו. שהרי הוא מגיע עד כתר שה"ס היחידה ששם ה"ס הרצון:

וע"ד כתיב יגדל וכו' פ' זה כתוב בתפלת משה בענין המרגלים כשא"ל ה' עד אנה ינאצוני שלא אמר עד מתי כמש"ה עד מתי לעדה וכו' שמורה על אורך זמן אבל אמר עד אנה. שהוא על המשך התרחבות מקום. וסוד הדבר כי כבר שלמו עשרה עברות כמ"ש וינסו אותי זה עשר פעמים. והוא מפני שבי' עונות פגמו בעשרה ספי' המלכות. ולכן אמר עד אנה ינאצוני עד איזה מקום יגיע פגמו. וע"כ אמר מר"עה ועתה יגדל נא כח ה'. והענין כי בחי' נר"ן הם בתוך הפרצוף ויכולים להפגם. אבל יחידה חיה הם מקיפים ועליהם התפלל משה שיגדל כ"ח של כתר חכמה להאיר בשם אד"ני. ולפי שחיה יחידה שהן מכתר חכמה הם י' וקוצו לכך נכתב י' גדולה:

כח ה' דא הוא כח דשריא שאותם אורות העליונים הנק' כח ה' הם השורים על ראש הצדיקים וכל המשתדלים לעשות רצונו כל א' וא' לפי מדרגתו שאין לך בר ישראל שלא יהיו לו יחנר"ן לפי בחינתו אם של נפש או של רוח. והוא הדין לבחי' ל"מ דצלם:

יהא שמיה רבא מברך שיש בו כ"ח אותיות ה' תיבות כנגד ל"מ כי סתם הקדישים להמתיק הדינים ולהאיר המוחין בכל הבחינות הנרמזות בלעלם לעלמי עלמיא שהם עיבור יניקה וגדלות:

לאתערא כל שייפוי וכו' הוא פשט בכל כחו שר"ל כח של האדם והיינו התעוררות והזדרזות כל חיות הגוף דהיינו נר"ן המתפשטים בכולו כדי לעורר ההוא כח קדישא עילאה הוא המקיף מלמעלה. ומה נעים אומרם במס' ברכות שכשישראל עונים אי"שר הקב"ה מנענע ראשו וכו'. שנענוע הראש הוא התעוררו' המקיפי' להאיר בתוך אורות הפנימיים ובכח זה הכח מזהיר ומתחזק גם למטה כח המקיף:

ואסתלק גו קודשא ירצה שזה הכח הקדוש אשר על ראשו הוא אור המקיף מתגדל ומתעלה בתוך העמוד הכולל שיש בתוך העולמות ובין כל עולם ועולם ושובר ומכניע הקליפה ועולה דרך ישר. והוא עמוד האור המתגלה לפעמים על ראש הצדיק. וע"י כן יכולים לפרש מאמר זה כמ"ש בל"ת בפ' שלח לך בג' שמות עס"מ כל א' יש בו סוד מ"ב פשוט ומלא ומלא דמלא. ואמר שזה המלא דמלא שהוא כ"ח אותיות הוא כ"ח אדנ"י. כי ממנו נמשך כח אל המלכות ע"ש ולפי מאי דקי"לן דמ"ב הוא בכח"ב כדאיתא בס' א"י הנה הכ"ח הוא בבינה שממנה כח המלכות. וכל בחי' הצלם היא מאימא. שכן עולה קס"א ואמן יש"ר הוא כ"ח אתוון אלו. ויכון אומרו דבההוא כח אית מעשה וכמ"ש כולם בחכמה עשית בבינה. וממנה הכח למלכות שהיא עלמא דעובדא עשייה ממש. והיא סופא דמחשבה כי ה' בחכמה יסד ארץ. ועד הארץ מתפשט סוף המחשבה. עד י' דאד"ני שה"ס סוף המלכות: