מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ג:תלח

כמה חביבין וכו' ר"ל כמה חביבין שהם מסטרא וכו' דחדוה דילהון וכו' כלו' כמה חביבין וכו' שלהיותם מסטרא דישראל וכו' לכן החדוה שלהם אינה אלא לשתף וכו'. דישראל דלעילא הוא. זעיר בגדולתו לאפוקי ישראל שעד החזה ואז כשהוא גדול ממש יש בו עשרה מדות שלמות כל אחת כלולה מעשר שהם כח"ב וג"ת נהי"ם ר"ת גי' ישר"אל. וגם אז רחל גדולה בכל קומתו וז"ש דאיהו שותפו דקב"ה ושכינתיה. ועוד ישראל שסודם עשר ספירות הנחלקות לה' חו"ג "כתר חכ"מה "חסד נצ"ח ת"ת ה' חסדים. והשאר ה' גבורות והיינו שותפו וכו':

ותושבחתא דלהון זהו השבח שלהם כדשתיב אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' וז"ש לשתפא לקב"ה ושכינתיה בהו. שלא יכוונו בכל מעשיהם להנאת גופם. כ"א לתקן המדות העליונות והשתלשלות השפע בכל העולמות כי אז כל מעשיהם הנעשים בעו"הז החומרי יזדככו ויהיו רוחניים:

דלא משתתפי נ"א משתפי. וטעם גירסא זו היא משום דקאי אמאי דאמר לשתפא וכו' אבל הרב ז"ל לא הגיה והניחו ככתוב בספר משתתפי. ונלע"ד שרומז ענין אחר והוא שבכל התורה והמצות שנעשה אנו אומרים ליחדא שמא דקב"ה ושכינתיה ומסיימים בשם כל ישראל שהוא כללות כל הנשמות במקורם העליון שבזה מתיחד עם השי"ת ועם כל ישראל ופעולתו היא נחשבת זכות רבים אדוקים ביוצרם ולכל א' יש חלק באותה פעולה. וז"ש משתתפי לקב"ה ושכינתיה. וכל שלא יהיה נעשה בסדר זה:

לאו איהו חדוה שהרי סופה שלא להתקיים מפני שהעושה כן נפרד מה' ומובדל מעמו ומזומן מיד ס"מ וכו' שחלקם בחומריות ומקטרג עליו כמ"ש על איוב החנם ירא איוב אלהי"ם כלו' שכל מחשבותיו היו לתועלת עצמו. ואתחזר לצערא וכו'. פי' שההצלחה עצמה נהפכה לרעה דהיינו זכירת טובותיו היתה מצירה אותו כמ"ש מי יתנני כירחי קדם וכו' כי שם מזכיר קצת הצלחותיו ומתמרר על ירידתו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא:

וקב"ה לא משתתף וכו' ליתן לו כח לסבול צרותיו ולכן צועק ובוכה ואינו סובל היסורים כי אינם גזורים מאתו ית' אלא מחמת קרי. ונלע"ד שאין יסוריו ממתיקים עונותיו אלא הם לעונש. שלא שתף ה' ביום שמחתו: אבל מאן דאשתתף וכו' כנז"ל. גם עיקר גדול שישמח את העניים עמו וע"כ צוונו ה' לשמח הדלים במועדים והיא שמחת ה' וכמ"שה ושלחו מנות לאין נכון לו כי חדות ה' היא מעוזכם:

אי יתי מקטרגא וכו' כלו' אם תהיה למקטרג איזו טענה עליו מצד איזה עון שיש לו וירצה לגבות חובו ממנו ולבלבל שמחתו ולצערו. ונמצא שהמקטרג מעיז פניו כלפי מעלה. שהרי יש לו ית' חלק יפה באותה שמחה שהוא משותף בה. ולכן הוא יתב משתתף בההוא צערא כבי"כול כב' שותפי' הנושאים משא כבד והשי"ת מיקל ממנו הצער. ונותן בו כח לסבול הצער כדי שיתקן אותו הפגם שעליו קטרג המקטרג וכדבסמוך:

ובמאי בגין דעמו אנכי בצרה פי' במה דבר הכתוב בכל צרתם לו צר. באיזו בחינה ייחס לוצר. ומשני בגין דעמו אנכי בצרה והוא ממש סוד שכינה בגלות שהיא מתפשטת בין הקליפה שנק' צרה שהיא צרה לשכינה כאשה צרה לאחרת וידוע שעיקר התיקון הוא להעלות הניצוצות מתוך החיצונים וזה נעשה בעזר השכינה והיינו עמו אנכי בצרה אנכי יורד לתוך הצרה עם האדם המתקן את נפשו ואחלצהו משם ואכבדהו להעלותו למקום הכבוד והקדושה למעלה:

אעקר להו מג"ע ענין עקירה יפורש במ"ש בס' הגלגולים ח"א על תוספתא דריש נח דאית לכל צדיק ב' רוחין א' לעוה"ז שהוא הבא לעולם. וא' לעוה"ב ע"ש. והנה בהיות הצדיק בג"ע מצטרפים הב' לפרצוף א' וכשהקב"ה רוצה שאב ואם של אותו הצדיק יגילו בשמחת בניהם שני הרוחות באים ולא נשאר למעלה חלק מהם. וזהו אעקר שגם השרש העיקרי נעקר משם לפי אותה שעה: ד"א בעושיו בעושו מ"ל כד"א העושו וכו' ולא הקשה בעושהו מ"ל כי הפסוק יאחז לשון היותר קצר וכמ"ש התוס' ביבמות גבי עמוני ולא עמונית ע"ש:

ועל רזא דא וכו' יפורש במסקנא ושם יפורש מה יש בין זה ד"א לפי' ראשון שמייא ומייא וארעא סודם ג' קוים ימין שמאל אמצע. חג"ת נה"י שהם ו' ימי בראשית שנרמזים בשם אי"ש "אמצע "ימין "שמאל וכן "ארץ "ים "שמים יום א' סודו בחסד שהוא הא' לו"ק של זעיר שעיקרו חסד והוא האור ולכן אמר אומנותא דיליה. פי' אותה הראויה לו. הוא גוף השמים בלתי הככבים והוא האור הראשון שקדם ונגנז ונשאר רושם שלו בשמים. אפיקו מיא אומנותא לעבידתא. היא ההבדלה שהיא ממש אומנות הגבורה להבדיל ולתת גבול לנמצאים וסימן ויהי מבד"יל גי' אלהי"ם ובהבדלה זו נתקיים העולם. ופי' אומנותא לעבידתא כלי ואומנות להעשות מעשה של יום ב' והוא הרקיע שהוא מבדיל בין מים העליונים זכרים. למים תחתונים נקבות וביניהם נהיה הרקיע ודוק לקמן דף רכ"ג ע"ב שאמר שזה הרקיע ה"ס שם הוי"ה אדנ"י בהכאה יפ"א הפ"ד יפ"נ הפ"י הכל גי' רקי"ע שנרקע בין ב' מיני מים זכרים ונקבות חו"ג הוי"ה אדנ"י: שאלמלא כך כו' כי היו מעורבים וכענין אד"הר שהיו זכר ונקבה יחד ולא היו ראוים להזדווג לקיום העולם:

עבידת ארעא זהו גילוי היבשה:

ואפיקת כמה דאתפקדת כי מתחלה הוציאה הכל בבחי' דשא וכשבא אד"הר גדלו והיו עשב. ולכך מביא ב' פסוקים א' מן המצוה והב' מן קיומה. וטעם זה היה כפשוטו שבתחלה היה בקטנות כי לא המטיר עד שבא אד"הר והתפלל וירדו גשמים שסודם מוחין דגדלות:

ביומא רביעאה אתפקד וכו' בג' ימים הראשונים לא נאמר לשון מצוה מפני שכל א' מהם נתן והוציא מה שהיה כלול בתוכו אבל בג' האחרונים הוצרך זירוז וצווי מפני שהראשונים מצוים להם והם סוד חג"ת הפועלים בנ"הי דאינון לבר. ובזה יובן כפל הפ' כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד. כי בג"ר אמר הוא אמר כי אומנותם היתה קלה להם. ולא כן של האחרונים. אומנא דיליה. ול"נ לע"ד נ"א שהרי אומנתא דיליה הוא האור הראשון ואומנא הוא השמש שמקבל מן האור של מעלה ומאיר לככבי השמים. והיינו שמים ירצה שזה שנאמר ברקיע השמים אינו הרקיע הנז"ל המבדיל בין מים למים אלא אותו הנק' שמים דאיהו אומנא אחרא שהוא יום ב' שאומנותו היה במים. אבל דוק אומרו ואיהו. גם שהם המים. אבל נראה שרומז למ"ש בפ' בראשית שאלו המים הם התחתונים. ולכן אמר דאיהו שהוא חלק א' מן המים. והנה למעלה אמר עבידת ארעא ואינו מזכיר ענין יקוו המים. מפני שזה היה גמר מעשה יום ב' וגם היא בחי' הבדלה להבדיל המים מעל הארץ שלזה היה ענין מקוה המים כדי שתראה היבשה. ואל זה קורא עבודת הארץ. ועוד ואפיקת וכו' באופן שרוב מעשה יום ג' היה של הארץ ולכן מייחסו לארץ. ולפי הסוד ידוע שעיקר ת"ת דהיינו מן החזה ולמטה הוא לכתר רחל:

עד הכא כל אומנא וכו' מפני שאלו הג' הם עיקרים לכן סיים בהם הענין כי הג' האחרים הם ענפי הראשונים והם נה"י. וצריך לתת טעם למה מייחס מעשה יום ו' אל הארץ שהרי סודו ביסוד ונראה שהטעם הוא בסוד העטרה שממנה מוצא הטיפה והי' בחי' מלכות של זעיר וגם שם שרש הא' של המלכות מג' שרשים שיש לה בקו האמצעי שהם דת"י:

אתחברו כחדא התערבו זה בזה לגבל עיסת החומר ואנא עמכון וכו' לתת בהם כח להתבוננות היצירה: גופא דילהון ירמוז למ"ש בס' א"י שליצירת האדם צריכים ב' זווגים א' הוא הרוחני דנשיקין שהם מחב"ד. ב' זווג גופני מז' קצוות ולכן יאמר גופא דלכון שהוא מהו"ק ו' ימי בראשית הנז':

ואנא אהא בשותפו עמכון ה"ס זווג הנשיקין שהוא מחב"ד. ומה שלא אמר ואנא בנשמת' כמ"ש בגמ'. ילמדנו מ"ש בס' א"י שלנפש יש לבוש שמתלבשת בו וזה נעשה כפי זכות האב ואם. ולהיות שזה הלבוש הוא כעין גוף אל הנפש. לכן אמר גופא דילכון ואנא בשותפו עמכון שגם הם משתתפים בבחי' אותו גוף הנפש:

כמה דבקדמית' וכו' בזה הרווחנו פשט נאה בפ' נעשה אדם שהשי"ת הגיד מראשית והוא שכמו שהיתה יצירת אד"הר כן תמשך משיתוף ה' אל שמים וארץ ומים כמו שאמר בפי' עבידת' דשמיא וכו' עבודת שמים הוא האור כנז"ל והוא אור העינים וכו' כנראה מר"מ דבסמוך. ועבודת המים הם המוחין שהם לחים:

ועל רזא דא וכו' מפני שיצירת האדם הוא בסוד היסודות לכן אמר רזא: ובעושיו דייק' שהעובר הנוצר הוא מבחי' עשייה בין בבחי' קטנות ובין שאין בו אלא הנפש ועל רזא דא כתיב בעושיו. זה מפרש בעושיו אפילו בהיותם בעו"הז בבחינת החלק שיש בצדיק מאביו ואמו. וכמו כן שמים וארץ שגם הם בכלל עושיו שכל עושיו יהיה להם חלק רוחני בשמחת הצדיק. וכעין שנאמר ישמחו השמים ותגל הארץ: