מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ג:תג

אמאי סמיך דא לדא ר"ל מה ענין שכר זה לכאן דזוטר איהו לגבי מאן דבתורת ה' חפצו וכו'. שאין לה מעלה רמה כ"כ והרי זו תאות לבעל מדת הבטחון דכתיב ביה והיה כעץ שתול על מים. אבל לת"ח גדול ועצום אין זה כלום. וכ"ש שכבר קדם ואמר אשרי האיש וכו' ותירץ אלא מאן דאשתדל באורייתא. ור"ל שאין זה שכרו אלא תנאי כולל שצריך שיהיה בו. והוא דבשלמא מי שאין לו אלא חלק בתורה ואינו עוסק בה תמיד. זה יאחוז בחלק א' ממנה או פשטה או מדרשה וכיוצא. אבל מי שאין לו אומנות אחר אלא דאשתדל באורייתא יומם ולילה לא יהיה כגוף האילן היבש. אלא יהיה כאילן השלם בכל הז' דברים:

ורזין טמירין הם סודות האור הפנימי. ורזין סתימין אלין על אלין. הם סוד אור המקיף שהיותר עליו הוא יותר מובחר משל תחתיו המוקף. א"נ רזין טמירין מעולם הניקודים.

ורזין סתימין וכו' עולם הברודים פסול וכשר וכו' ג' עולמות בי"ע שיש שם עירוב טוב ורע לפי מדרגתם ומסיק שאם אינו לגמרי חכם אלא אם הוא כעץ הנזכר לאו איהו חכם בחכמתא. שאין חכמתו מושפעת אלא מושכלת מכח העיון.

ת"ח כמה חביבין וכו' לפי שאמר שפסוק והיה כעץ שתול אינו מדבר בשכר אלא בתיקון מעלות הת"ח ושלא יכון להחשיבו לגמרי. לכן נמשך בהודע בכללות גדולת מעלת הת"ח דמשתדלי באורייתא והיא פרטיות השגחת ה' עליו להבדילו מיתר בני אדם. לשיוכר ולהפקידו למשחית גם בעת שכחו שלא להבחין. וענין הפסוק הוא שקודם לו יצוה ה' להחרים כל אותם הרשעים למען ילמדו ככל תועבותם וכו' כי אז יצוה ה' לשטן המחטיא הוא יצ"הר הוא מ"ה שיצור אל עיר במגפה והענין כמ"ש הרב ז"ל שכאשר יש בירורים בתוך הפסולת הוא סם המות של המגפה. וזה ודאי יתאוה אם יעשה כתועבות כנען שאז ירדו הניצוצות לדיוטה התחתונה של הקליפה שהוא קץ כל בשר ומעיזה להתעלות למעלה כמש"ה קץ כל בשר בא לפני וז"ש וחטאת לה' אלהיכם שיתחזק החטא לעמוד בכח אל פני עליון ליטול רשות כנז' בפ' נח דף ס"ג ואז יצוה ה' את המשטין:

כי תצור אל עיר בגין חוביהון סגיאין וכו': מאי רבים תלתא וכו' ע"ד הפשט: נאמר שיש במספר זווגים ונפרדים וראש הזווגים הוא ב' ושל הנפרדים ג' כי א' אינו בכלל מספר. ובמקום הנפרדים שם הוא הריבוי כי הזווגים שוים ומיוחדים וע"ד הסוד ימים שנים ה"ס גדולה גבורה. ושלשה הוא בת"ת הכלול משני קצוותיו ולכן הוא רחמים לשון ריבוי ולעומת כן בקליפה יש ימי רעה הא' והב' הן ב' קליפות רוח סערה ענן גדול. והג' היא אש מתלקחת שמתחברת לנוגה ואז הן ב'. ונמצא כל הד' יחד שהיא תכלית כל הקליפה. וכנגדם יש ד' מלכיות ר"ת שלהם רבי"ם "רומי "בבל "יון מדי:

את עצה דא ת"ח וגם בגמ' דורשים פ' זה על ת"ח אם ת"ח הגון הוא ממני תאכל כנז' בפ"ק דתענית:

דדא איהו במתא פי' רשום ונודע בתוך העיר לעליונים ולתחתונים ובעבורו היתה מתקיימת עד עתה והיה נזכר שמה בשבילו וע"ד שאמרו ברפ"ב דביצה הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהם אדר. ופרש"י אילן חשוב הוא ומפני חשיבותו נודע ונזכר אותו שדה. דאיהו אילנא דחיו מושרש באו"א שאין שם אחיזה לס"א: אילנא דיהיב איבין בתורתו ובמעשיו:

את עצה וכו' הכוונה לתרץ מה שהקשה בזה שהרי ארז"ל שכיון שניתן רשות למשחית לחבל אינו מבחין וכו' ואי איתא שמזהיר למחבל כנז' פה לא יש מציאות למרז"ל הנז' לז"א דהתם מיירי בת"ח דלא מוכח להו במלי דשמיא שזה ודאי לא ינצל מכלל העיר וכההיא דוממקדשי תחלו. אבל בכאן מדבר בההוא דיהיב עיטא וכו' מדלא כתיב לא תשחית עץ מאכל אלא נאמר עצה מלשון עצה ותושיה וכאלו כתיב עצתה מפני מפיק ה"הא. ודרשה זו היא ע"פ הדקדוק שהרי מצינו שעץ נקרא ג"כ עצה בה' הנקבה כמש"ה בירמיה ו' כרתו עצה ושפכו על ירושלים סוללה. ועצה הוא כמו עץ שאין מפיק בה'. ולפ"ז הספיק בכאן במלת עצה הדגש במקום ת' כמו שמצינו עובר בשוק אצל פנה כמו פנתה. וכן בכאן עצה עצתה:

לנדחא עליה דינא פי' לדחות עליו דין בכללות עון העיר כדרכך בשאר צדיקים שאינך מבחין בין טוב לרע. וזה מפני שהם שותקים מלהוכיח. וכאלו אין מבחינים ומרגישים ברע ואין כחם להאחז בעץ החיים הידוע אלא הם בע"הד טו"ר. פי' שטו"ר מעורבים יחד ולכן החיצונים יונקים משם ויוכלו לשלוט בם מפני שלא השתדלו להתחזק לתקן את הרע במחותם בחטאים: הלא תראה שעיקר רעתינו בא ממעשה העגל על שלא מיחו בעובדיו ולכן חזרו להיות במקום עה"ד טו"ר וחזר המות ושעבוד מלכיו' לעולם והנה הם יונקים משם אדנ"י שצירופו די"נא גי' גרז"ן מפני שכורתים ומפרידים בין זו"ן בד' מדותיה כחב"ד שהם מאירים מתנ"הי שלו. ואז הדין נהפך לגרזן לכרות ולאבד ב"מ:

ולא לאושטא וכו' גם הגיע זמן פטירתם אתה לא תמשול בם להמיתם וטעמא כי ממנו תאכל

ההיא טנרא תקיפא היא מ' קדישא אמן דנשמות ישראל. וזה הת"ח מפרנסה בתורה שלו ומתייחדים הוי"ה אדנ"י ולכן נק' עץ מא"כל גי' צ"א. ת' של מלת תאכל היא כינוי אל הנקבה הנסתרת: