מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ג:קעז

זמין קב"ה ללבשא לבושי וכו' דייק מדלא כתיב יבא אלא בא מאדום שמאז הוא מזומן ובא והסוד הוא שאותה מדה שנתן בה ה' חלק יניקה לחיצונים לחיותם היה בכוונה שיניקתם בה תהיה גרמה לאבידתם מן העולם ולהבין הענין במ"ש שהספי' נקראים מדות הש"ית שאחד מפירושיהם ר"ל מלבושים כמש"ה על פי מדותיו. ואמנם פרצופי הנקבות הן בעצם מלבוש הזכר וכמש"ה של נעלך מפני שנה"י דידיה מתלבשים בה והנה לאה שבה שרש משיח בן דוד שהיא דינים קשים היא עתידה לעשות נקמה באדום וע"ז נאמר ועלו מושיעי' בהר ציון וכו' הן הגבורות הנק' ישועות כנודע שיתגלו "לשפוט "את "הר ר"ת לא"ה וכמ"ש הרב זל"הה וכן למ"ד אל"ף ה"ה גי' נק"מה. ואיתא באוצ"ח שלאה אע"פי שהיא מכוסה מ"מ אחוריה נוטים לחוץ בגלוי להניק את החיצונים די חיותם. ע"ש ולפ"ז יכון אומרו מי זה שהוא גלוי וסתום:

דאחריבו ביתיה וכו' ירצה שבמקום שהיה להם לעזור את אחיהם ביום אידם וכמ"ש עובדיה עליהם שהיה כח בידם אם ינויבו מעשיהם להנות הרבה מן הקדושה שהרי זו"ן דאצילות דקליפה ה"ס עשו ואשתו כמ"ש במרכבת יחזקאל והוא שם אדום שבמ' דאי"ק עולה סמ"אל ולי"לית והם ברשעתם הרבו להרע לנו מכל הגוים וכוונו להרוס בנין הקדושה להמלא בחורבתה ולא עוד אלא וגלו לכ"י ביני עממיא שפזרו את ישראל בכל העולם וממילא שכינה גלתה עמהם. לכן להיותם ראש כל עולמות הקליפה ילקו על ההרים שהם גבהו שנ עולם:

דאינון לבושין יסתאבון נל"עד שכל ניצוצי חיותם ידבקו באותם לבושי נקמה כדי שלא ישאר שום חיות לחיצונים שהיה בא להם יניקה משם. ולפי שאלו שייורי תמצית הם מעורבים ברע לכן יטמאו הבגדים והוא משר"זל בילקוט בפ' זה שהקב"ה נוטנ עונות ישראל שהיו על ראש עשו ונותנם על בגדיו ושוב מכבסן עד שנעשה כשלג. והענין שאחר שיתקבצו כל הניצוצות של הקדושה שנפלו בעונות ישראל וידבקו באותם הבגדים. אז יעשה הבירור והמיתוק בכח מזל נוצר חסד לאלפים. וישארו נקיים בכח ונקה. ולפי שהם ג' אלף כנודע לכן יעשו כשלג גי' ג"פ אל"ף: הה"ד וכל מלבושי אגאלתי דייק שלא נאמר טמאתי או טינפתי אלא אגאלתי דמשמע לשון טינוף ולשון גאולה. ולפי שהגאולה עתידה להיות אחר הטינוף. ואין כוונת הטינוף אלא לעשות הגאולה לאותם הניצוצות החיות. לכך הורכבה זאת המלה כך:

זה הדור בלבושו באינון וכו' שב' בחינות המלבושים של הניצוצות ושל חיות החיצונים נעשו להם אחד ביחוד ובמיתוק וזהו הדרו שכל הטוב שבנוגה שהיא סובבת הקדושה ילביש אותה: צועה ברוב כחו הוא חיזוק הקדושה עצמה אשר יגבר לשבר עול הקליפות: אני מדבר הם דברי ישעיהו ששמו מורה עליו ישע וכדר"זל פ"ק דב"ב ישעיהו כוליה נחמתא לכן אמר אני מדבר בצדקה לי נאה לדבר בענין גדול זה להיותי מזרע מלכות בית דוד אתנבא על גאולתה. והוא שרשו בשרש המ' שבתוך זעיר דהיינו בעטרה שלו והוא הוא ממש סוד הצדקה שהוא מיתוק דיני צדק בה' חסדים: ההוא דאיהו רב להושיע. הוצרך לפרש כן שלא תאמר שמוסב אל אני שהוא ישעיהו אלא מוסב אל צדקה וז"ש ואיהו יצדקה ממש וכו' והענין כי צדקה ה"ס שרש מ' שבזעיר כאמור. ורב להושיע ה"ס בחי' זעיר בעצמו שהוא גדול מן הצדקה שבגבורותיו הנק' ישועות ממתקה:

וכל כך למה פי' מפני מה צריך לכל ההתעוררות וההזמנה הנז' ומשני בגין דגרמו וכו'. ור"ל שבגלות בבל לא הוצרך זה מפני שלא היתה ירידתה כ"כ מופלאת. כידוע מדרוש תיקון הנוקבא אך בגלות אדום היא שכיבת לעפרא וכו'. ואיתא בא"י שנסתלקו מרחל כל ט"ס שלה ויורד מהם כח למ' הרשעה. ועם בחי' אור א' שלה יש בה עשר אורות ולא נשאר למלכות הקדושה אלא מ' שבה בתחתית האצילות וזהו שכיבתה לעפר. אבל נפילתה לארעא היא נפילת ט' אורות לנוק' דקליפה. וא"כ אין כח ברחל להתקומם מצד עצמה וזהו ולא תוסיף קום מאליה. לכן צריך שהזעיר ירד להעלותה ולהקימה. וכ"כ למה דכתיב וכו' דק"ל למה לו להקב"ה כל הרעש הזה ולמה לא יבנה את המ' שבמ' שנשארה באצילות ויתקננה ע"י או"א בנין שלם ויבטל לגמרי בחינות רחל שנפגמו ונפלו לעמקי הקליפות. וזהו ע"ד שהיה רוצה לעשות כשעשו העגל כמש"ה ואמחה את שמם מיחוי וביטול גמור ברחל הנק' שמם וכמ"ש באורך באוצ"ח. וא"כ גם לעתיד יעשה כן ולמה לו להגאל בין החיצונים. והשיב דכתיב ולאחותו הבתולה. שכהן תחתון שהוא דוגמת כהן עליון שהוא זעיר שעיקרו מן החסדים. כתוב בו לה יטמא מצוה. לכך זעיר כמוהו מצוה עליו לגאל מלבושיו בעבור אחותו רחל וזה מכמה טעמים א' שהיא בת אביו שעליה דווקא מטמא הכהן וכן אמר אברהם על שרה אחותי בת אבי היא. כי גם שרש זעיר הוא באבא חכמה כח מ"ה. ב' הבתולה כשהיא בין החיצונים נעשית גן נעול שלא יהנו מפנימיות יסודה ואם תשכיל תראה שב' פעמים אלו אמר מר"עה להליץ על רחל ובניה וז"ש אל תשחת עמך ונחלתך והדר מפרש אשר פדית בגדלך בגדולתך שהוא בחכמה. והרי שהם מיחס שלך והיינו עמך אשר הוצאת מארץ מצרים מקום הטומאה שנשתקעו בה ובכל זאת לא נטמעו גם השכינה גלתה עמהם לשומרם באופן שמעולם לא פסקה קדושתם בנחלה שאין לה הפסק. והרי ב' טעמים. והג' הקרובה אליו. ירצה דאיתא בשער זעיר אנפין באוצ"ח שמתחלה יצא זעיר בו"ק בלי הג"ר ומ' יצאה נקודה בלי הט"ס כדי שאם יחטאו ישראל יסתלקו הג"ר דזעיר והט' דנוקבא ולא יופגמו בעצם וזה מפני שיש לחיצונים אחיזה בהם משא"כ בא"וא. אבל בז"ון ישנה וכנגד זה אמר הקרובה אליו ומקרה א' יקרה את שניהם והוא מה שטען משה זכור לעבדיך לאברהם וכו'. שהם מג"ר שלך שעכשו ח"ו הם כשכוחים לגמרי מפני שנסתלקו. וא"כ מתחלת הבריאה הקדמת תיקון לזמן החטא. ועתה תועיל מחשבתך שעל מנת כן בראת עולמך והבן. והטעם הד' אשר לא היתה לאיש. כי עשו הוא זעיר דאצילות דקליפה שאין בו ג"ר ואינו כי אם בעל ו"ק כנזכר בדרוש הקליפות ולכן לא נק' אדם שסודו בי"ס רק איש מבחי' ו"ק לבד ואמנם רחל נתקיים בה כי לא ינוח שבט הרשע וכו' משא"כ לאה שלהיותה דינין קשים היתה ראויה לעשו לולא דמעותיה כנודע. ועתה אם לא יגאל ה' כל בחי' רחל מתוך הס"א ייחסוהו לתשות כח שיאמרו אשר מתחלה נתחזק שלא ימשול עליה זר ועתה מניחה ח"ו בתוך הטומאה והוא ממש מ"ש מר"עה פן יאמרו הארץ וכו' מבלי יכולת ה': לא יקרחה בה"א מ"ט משא"כ בלא ישרטו:

ההוא שמן וכו' מובן במ"ש בויקרא דף ז' ע"ב וז"ל מאי שמן הטוב דא משח רבות קדישא דנגיד ונפיק מע"ק דאישתכח בההוא נהר וכו'. ובס' זוהר הרקיע פי' בו מה שפי'. ומז"לן שיש ב' מיני שמנים א' שמן למאור. והמין השני הוא שמן המשחה. הא' הוא מכתרא עילאה. והב' ממוחא סתימאה שכן יש בו בשמים וכל ריח הוא מצד הדין ואיתא בר"מ בפ' בהר סיני דף ק"ט ע"ב מימינא שמן למאור כגון את המאור הגדול שמן משחת קדש איהו מסטרא דסמאלא דאתמר בה וקדשת את הלויים וכו' ע"ש באופן ששמן המשחה סוד אור כתרא שבתוך ח"ס. וידוע שח"ס היא טלא דבדולחא וי"פ ט"ל גי' שמ"ן וזהו כשמן הטוב על הראש וכו'. וכתיב בתריה כטל חרמון וטל זה הוא יו"ד ה"א וא"ו כנודע. ונמצא שההוא נהר ה"ס אימא היונקת ממ"ס וזהו הוי"ה במילוי אל"פין וגם הוא כמ"ס כמ"ש בדרוש תלת רישין וידוע שעיקרו של שם מ"ה יא"א"א ובמילואם גי' שנ"ג והיינו משחה. דאשתלים לכל שבעה ה"ס אור זה שהוא ביסוד אימא וגם נוטף מן הדיקנא שהיא ממ"ס על כתר זעיר שהוא כוללות כל המ"ט שערים כמ"ש בא"י בדרוש קן צפור וז' ימים ה"ס כחב"ד גג"ת דזעיר שהם עצמו של זעיר ולהיות שהכתר הוא כולל הכל נק' ז' ימים כל כללות הז'. וע"ד שפי' רש"י שטיי"נא בל"עז וידוע שכתר זעיר שהוא הכולל כל המ"ט והו' השער הן' ה"ס ת"ת דאימ' ואור זה ה"ס ז' חסדי' כל א' כלול מז' וז"ש ז' ימים ימלא. פי' המדה העליונה הנק' ז' ימים הם חסדים והם נכללים בכתר זעיר זה האור ימלא את ידכם ה"ס הימין שהיא היד של כהנים וזהו ידכם יד עליונה שלכם שאתם מושרשים בה. וידוע מס' א"י שרוח הגבורות נכללת בתוך החסד וה"ס התכללות שמאלא בימינא הנז' בכל הזוהר כמ"ש התם. ובזה ינעם מ"ש רז"ל בפ' וישא אהרן את ידיו ידו כתיב כי יד שמאלא היא הגבורה שבתוך החסד והיינו ידיו וידו. וגם להיות חו"ג נכללים יחד הו"ל ז' דחסד וז' דגבורה. וב"פ ז' הוא י"ד וזהו ימלא את ידכם שתהיה יד גדולה כלולה משני מדות שלכן ישבו פתח אהל מועד יומם ולילה ז' ימים וז' לילות בסוד חו"ג באופן שמה שאמר ז' ימים ימלא את ידכם ה"ס אור הכתר אור ה' המושפע מת"ת דאימא וסתם ת"ת כולל חו"ג וסוד זה מקורו מח"ס שסתמו חסד והוא נתקן מגבורה דעתיק כידוע:

ההוא אתעדי וכו' כי השערות הן צנורות של השפע הפנימי שבתוך הראש:

ואתקרח איהו אפגים רישיה שפגם בחסד שהוא בתוך הראש. קר"חה גי' שי"ג שהוא אל"הים דיו"דין וי"ג אותיותיו:

בגין דרישא דכהנא עילאה שה"ס אבא המלביש וזרוע ימין דאריך הנה הראש הוא מ"ס שהוא ראש לכל האצילות ומקור כל החכמות. וכבר נז"ל ששם סוד שמן המשחה. ובג"כ כתיב בה"א ה"ס אימא שהיא כתר זעיר כאמור וגם סוד גולגולתא דעל מצחא סודה בחי' בינה. ואיתא בא"י שכל כתר ה"ס בינה ושם שם אה"יה ע"ש. וה' בשלשה מילואיה סודה אה"י ה"א ה"ה ה"י אה"י עם ה' עצמה אה"יה. וזהו סוד שם בי"ט שהוא שמן בא"ת ב"ש גי' אהי"ה. וכאן יש להעיר כי אם טעם איסור קרחה הוא מפני שפוגם בשמן עילאה שה"ס כתר זעיר. התינח בכהן הדיוט דאמר לקמן שפוגם בה' תתאה. ופירושו שם שה"ס כתר דזעיר מבחינת התבונה. וכ"ג מבחי' אימא עילאה כשזעיר מתגדל כנודע. אבל ישראל מאי שיטייהו באיסור זה שנאמר בהם לא תשימו קרחה בין עיניכם למת. ונל"עד שמהפסוק עצמו נבין התירוץ כי בישראל כתיב בין עיניכם וה"ס הדעת שמוח הדעת באמצע ושם הוא שרש ישראל ובזה נאמר שני אופנים האחד שהכהנים פוגמים בחכמה שבכתר וישראל בדעת שבכתר. ולפי שג"ר חשובות כאחת לפיכך נתן את של זה בזה ושל זה בזה והוא ענין ג"ש דקרחה קרחה הנז' בגמ'. והאופן השני הוא מ"ש בא"י שהדעת נעשה מבחינת חיצונייות הכתר ולכן משלים לעשר ספי' במקום הכתר ולכן גם הוא נק' ראש ודוק: