מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ג:קעו

בתר דנפקא נפשא וכו' לדעתי אמת הוא שמומתי ב"ד יש להם חלק לעו"הב כדתנן אבל אין ספק אצלי שאין מיתת ב"ד תיקון גמור כי לא לחנם הוכפלה המיתה מות יומת וכמ"ש הרב בחיי בפ' משפטים. שודאי צריך לחזור בגלגול ולמות ולהקבר וזהו כפל תקברנו ומינה לכל מת שחובה לקוברו כמ"ש בסנהדרין רמז לקבורה מנין כי קבור תקברנו ופירש רש"י דמריבוי נפקא ליה. בגין דמיתא דישתהי יומם ולילה שהם סוד ז"ון שמבחינת כליהם נמשכת בחינת הגופות בסוד האב והאם שותפי הבריאה מזה האודם ומזה הלובן. ואמנם מיד שמת האדם שהוכן לקבורה מתחיל ענין הבירור שהוא העיכול בעפר. ואם ישהה יום ולילה יש חלישות באיברי המרכבה דהיינו בבחי' החיצוניות שלהם כי כל אדם תלוי באחד מאיברי הפרצוף העליון:

ומעכב עבידתא דקב"ה זה בסוד הפנימיו' דהיינו גלגול הנשמה שמתגלגל בסוד ו"ק כמ"ש שש שנים יעבוד כדאיתא ריש סבא דמשפטים ולפי מדריגת האדם שהוא מתגלגל בה צריך שיהיה לה תכונת הגוף השני שינתן לה. וכל עוד שאין גוף הראשון נקבר עדיין יש שיירי חיבור בין הגוף והנפש שלא תתפרד ממנו עד שיונח במקום תיקונו הוא הקבר:

ובג"ד אמרה אורייתא לא תלין וכו' דייק לא כתיב לא תלין אותו אלא נבלתו שרומז שיש פגם במיתתו דוגמת הנבלה. והיא הנותנת שצריך להמציא לו תיקון שהוא הגלגול ומינה תבין ותשכיל שהוא הדין לכל הדומה לו דהיינו שלא היתה מיתתו ע"י השכינה אלא ע"י מלאך המות הנק' נבלה דהוא צריך גלגול:

דבר אחר כד אתפרשא וכו' הרי זה טעם אחר כולל לכל נוצר בר ישראל שחזקתם צדיקים ומסתמא מוכנים לעו"הב והענין כמ"ש בזוהר הרקיע בפ' ויחי שג' לבושים נעשים לנר"ן. בהאי עלמא לנפש ובג"ע הארץ לרוח ונשמה תוך י"ב חדש טרס עלותה לכסא ג"ע העליון ובג"ע העליון. ולפ"ז נראה ודאי שלבוש הנפש הוא הצלם המקיף את האדם עודו בחיים ומתחלק לג' בחינות. צלם וב' צללים. אבל לאחר פטירתו יש לו אחרים להיות בהם בג"ע העליון והתחתון והכי איתא בפ' פקודי רמז אחד שבהיכל עצם השמים שם מלבושי הצדיקים מסוד אור פני"אל שהוא הממונה העיקרי שבאותו היכל ועליו רומז בכאן באמרו גופא אחרא מנהורא דהיינו מסוד שע"ח נהורין גימ' או"ר פני"אל וגי' מלבו"ש וסודו משם א"ל כי ב"פ א"ל מלא גי' הק"ף והם ב"פ הק"ף ועם ב' אותיות א"ל וששה דא"לף למ"ד הרי מלב"וש ועם ב' כוללים דשני הבחינות גי' ש"פ ועליו נאמר בגדי יש"ע שהממונה הפרטי שעל המלבושים שמו צדקי"אל כנז' שם לכן אמר מעיל צדקה יעטני:

ומאליהו תנדע וכו' הרי זה מופת לדעת שיש לכל צדיק ב' מלבושים אחד לעו"הז ואחד לע"הב וארחיב ענין זה כמ"ש על התוספתא דפ' נ"ח שיש לכל צדיק ב' רוחין רוחא חדא בעלמא דין ורוחא חדא בעלמא דאתי ופי' בו הרב דהיינו הבא מלמטה מחזה זעיר הוא דעלמא דין. והבא משם ולמעלה ממקום הסתום הוא דעלמא דאתי. ולעומת כן יצירה ועשיה הם בחינת עלמא הדין. ובריאה עלמא דאתי דתמן אימא. ולכן אמר שבמלבוש זה העליון אליהו אתחזי ביה בין מלאכין וכו' שהם המלאכים המעולים שבבריאה ולכן אמר ג' מעלות מלאכין עילאין קדישין. ואיתא בא"י כמה בחי' ש"ע בין מב' בחי' אל כנז"ל וגם מו"פ ס"ג שהם בשני הפנים העליונים העולים שע"ח. ואמר שאלו נמשכים עד היכל עצם השמים עד המלאך אור פני"אל שהוא כפשוטו אור פני"אל יי"אי מלא גי' פני"אל. ואני מוסיף שגם היכל זה הוא הששי כנגד ו"פ ס"ג. ובין בחול ובין בשבת כשנעלה להיכל זה נתחיל בא"ל. א"ל ברוך א"ל אדון. עוד אמר שם בא"י שגם י"פ ל"ז הוא ש"ע ועם ח' חיוורתי שבהם ב' הוי"ות כנודע הרי שע"ח ובענין זה נפרש פ' תודיעני אורח חיים והענין שהנשמה בתחלה עולה להיכל לבנת הספיר שה"ס יסוד ומ' דבריאה והיינו חיים. ועוד אמרנו שהמלבוש נעשה מבחי' יי"אי שהוא א"ל ומבחי' ל"ז ושניהם חיים. ומשם עולה להיכל עצם השמים. ולבושה צדקיא"ל כנז' וזהו שובע שמחות את פליך. שובע ה"ס שע"ח נהורין הנמשך מאור הפנים. ואלו המלבושים נקרא בגדי ישע ומעיל צדקה. בגדי ישע לנשמה ולרוח. ומעיל צדקה לנפש. והכל גי' שמח"ות והיינו שובע שמחות. ואח"כ נמסרת ביד מיכ"אל הכהן להקריבה לפני ה' וזהו נעימות בימינך נצח:

וכל מה דגופא וכו' הענין כי כשנקבר הגוף נשארת הנפש שם ומשם אם זוכה שבעה בצחצחות שה"ס רוחניות נעלם המתלבש בעו"הז וכמ"ש בחסד לאברהם מעין ה' נהר מ' ואמר שם שהצדיקים הקדמונים זוכים להזדכך ולהכנס בו בחייהם לשאול צרכיהם בהצטרכם לזה כשמואל שנכנס לחצר מות כשהיו נכנסי' לבית הקברות היה נגלה להם אותו הרוחניות ומדברים עם אותם המלאכים וכו' והרוח הולך לג"ע ואז הנשמה עולה אל ג"ע שהוא הבריאה. ונראה שמ"ש בחסד לאברהם הוא להבלא דגרמי הנשאר שם. אבל הנפש הולכת אל ג"ע התחתון ומשם עולה לרום העשייה ומתחברת עם הרוח שהוא ביצירה וכל זה אחר שנתעכל הבשר ועיין בשער הנבואה. והנה כל עוד שלא נקבר הגוף אין הנשמה יכולה להתלבש בלבוש האור ולכן יש לה צער. ועוד ורוח מסאבא אזדמן וכו'. כתוב בגיליון שהרוח ונשמה הולכים להם והנפש נשארת ערומה בלתי מגיני ל"מ דצלם שהם אור מקיף המגין וז"ש ולסאבא לההוא גופא לאפוקי אותו שהיה לנפש עודה בחיים שהוא הצלם שלא יוכלו לשלוט בו. ונל"עד שאותו רוח מסאבא הוא מסיגי הבלא דגרמי שנשאר במלכין דמיתו. דלפי הנז' בס"הכ שארבעה מדריגות הטומאה הם כנגד קליפות אבי"ע מלמטה למעלה. ואב הטומאה הוא בקליפה שתחת העשייה. ואבי אבות הוא תוך אלו הקליפות התחתונות שהוא הוא סיגי הבלא דגרמי. ולכן כשמת האדם יוצאת נשמתו ונשאר הבלא דגרמי מיד אזדמן ממש מנגדו להאחז בו והוא רוח מסאבא המתפשט בלילה על בני אדם וכשמוצא גוף מת ממש מתאחז בו ומטמאו הרבה:

וע"ד אזהר לכהני וכו' ידוע הוא שהכהנים מן החכמה שהיא שרש הקדושה ואין בה אחיזה לחיצונים וע"כ לויים שהם מושרשים בבינה וישראל בדעת שיש שם גבו' מותרים להטמא אבל לא לכהנים ולכן טמא מת מותר במחנה ישראל:

כשמן הטוב דא משח רבות וכו' הוא סוד אבא הנמשך ויוצא דרך יסוד אימא כי ידוע ששמן סודו מוחין דמצד אבא כמ"ש על פ' שמן וקטרת ישמח לב. ואמר דנגיד ונפיק על ב' בחי' יסוד אבא המכוסה בתוך יסוד אימא. והגלוי במקום סיום יסוד אימא. ד"א דנגיד ונפיק מרישא וכו' כוונתו על יסוד דעתיק שהוא ממש ביסוד אבא לגבי נוקבתו כמ"ש בשער עתיק ושער אריך. וידוע שעתיק נק' רישא דכל רישין שהוא ראש על ב' ראשין עילאין כתרא ומוחא. וכמ"ש בראש אידרא זוטא. וגם הוא סתום יותר על הסתומים שבאצילות שהוא הפנימיות היותר נעלם ויותר תיכון והוא מאיר על רישא דאריך דהיינו כתרא עילאה שהוא ראש האצילות. כי עתיק הוא מעולם אין סוף כנודע:

וז"ש על הראש ודאי פי' על אותו ראש שנק' ראש בסתם ומפני שאריך הוא הפרצוף השלם שהוא הא' שמתפשט באצילות כי מעתיק לא יש כי אם הארות ז' תחתונות. לכן קראו אדם קדמאה. והענין כי גם כתר אריך נחשב מעולם א"ס כדרך כל כתר שמתייחס למה שלמעלה ממנו. ועיקרו של אצילות מתתיל ממוחא סתימאה שהוא חכמה דאריך. וידוע שחכמה סודה כח מה בכל מקום. וגם שבחכמה זו יש משם מ"ה כאמור בדרוש ג' רישין. ולזה יכון מאד לקראו בשם אדם קדמאה. ורישא דיליה הוא בכתרא עילאה שבו מאיר רישא דכל רישין וידוע מכמה דרושי הרב שיסוד עתיק מאיר בכתרא ומשם במ"ס וממנו יוצאה הארתו לסוד הדיקנא. והיינו יורד על הזקן. זקן אהרן דא כ"ג דלעילא. מובן במ"ש האר"י ז"ל בדרוש ראשון על י"ג מדות וז"ל. הנה התיקון הששי הוא חסד דעתיקא והוא כי חפץ חסד הוא כמ"ש בא"ר. וכנגדו בי"ג מדות שבתורה בתיקון ו' לפי מנינינו ורב חסד מדה ששית. ומדה זו מדת כ"ג ומכאן מתחיל דיקנ' דכהנא רבא דאתתקן בח' תיקונים כנז' בא"ר דף קל"ב ע"ב. והיא איתגלייא קצת ע"י החסד עילאה דאיהו גופא דאתלבש ביה חסד דעתיקא דלגו דחסד דקשוט בחיי נשמתא. ע"ש באידרא ותבין פי' מלות אלו ולפיכך כתיב יורד על הזקן זקן אהרן כי הם זקן בתוך זקן. כי ממדה ח' ואילך מתחיל זקן אחר מתלבש בח' בגדים. ותיקונים אלו הם לו כנשמה ולפיכך נגלים ע"י התלבשות ח' בח' עכ"ל ולפ"ז תיקון כי חפץ חסד הוא שהוא הששי לתיקוני דעתיקא הוא הראשון לתתלבשות בפנימיות תיקון ורב חסד ומשם עד הי"ג הם ח' פנימיים בח' חיצונים. והנה חפץ חסד עם ששה אותיות גי' אהר"ן ואמנם השמן ה"ס הפנימייות המושפע דרך צנורות השערות.

ז"ש וההוא שמן יורד וכו' אתא לאפוקי שלא תאמר דתואר שיורד קאי אזקן אהרן. דמלבד שלא יצדק לשון שיורד. עוד מאי רבותיה שהיה לו זקן מגיע עד פי מדותיו שמפרשים מלבושים. וכ"ש דדיקנא מתפשט עד טיבורא דלבא. אבל השתא ניחא דר"ל שאותו השמן הפנימי יורד מאינון משיחן ר"ל מאותן המדות הן השערות: