מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר א:יז

והרמ"ז כתב שייך ליל שבועות למאמר הקודם שעיקרו על תיקון נה"י דזעיר ותיקון נוקביה ודוגמתו הוא ליל שבועות שיורדים לנה"י דזעיר מוחין שהיו לו בראשו בליל פסח והמוחין שהיו בו בד' שבועות של ספירת העומר הראשונות יורדים לחג"ת ובאים לו מלמעלה מוחין מעולים בראשו. ונשלמו כל חלקיו כל חלק לעשרה חלקים כמ"ש בסה"כ ואז הוא זמן דכלה אתחברת וכו'. ואין הכוונה זווג כי אין זווג עד למחר. אלא הכוונה כי כל ימי העומר הם ימי ספירת הכלה הקדושה להתקדש מדמיה ותיקון גבורותיה והטהרה במימי החסדים שמקבלת והולכת בכל ימי הספירה. וידוע ששבוע שביעי עיקרו למ' כי ה' חסדים מתפשטים עד הוד בה' שבועות ובששי נכללים ביסוד. ובז' כל נכלל במלכות הנק' כלה ואז מאירים נה"י דזעיר אור גדול מכח התתקנם בחסדים בימי הספירה ומכח המוחין של פסח שירדו לתוכו ואז הנוקבא מתתקנת תיקון גדול וראויה ליקרא כלה כי היא עצמה שם ב"ן וג' מדות נה"י גימטריא כלה ועל תיקון זה נאמר דאתחברת בבעלה כי ירכין לבר מגופא ומציאותם הוא לבנין הכלה ושם היא עיקר חיבורה: ומזומנת ליכנס לחופה למחר ביום. אבל חיבורה בלילה הנזכר הוא התדבקותה לנה"י שלו:

כל אינון חברייא דבני היכלא דכלה הם הצדיקים שהם שותפים לנשמות הקדושות הניתנות בצרור החיים שהם בני היכל הכלה ועוד שכולם מיוחדים לבכות את היכלה:

אזדמנת למהוי וכו' זימון זה יובן בהקדים קיצור סוד חג השבועות כי ביום החג הזה עולה זעיר עד אריך עצמו ושם קונה בחי' יחידה עצמה האמיתית והוא תיקון העולמות שנפלו ממקומם. כי מקום זעיר האמיתי הוא במקום שהוא עתה אריך כמ"ש בס' א"י ואיתא תו התם שאז לוקח כתר מיסוד דעתיק המתלבש בת"ת דאריך. ולזה רמזו רז"ל באומרם שביום מתן תורה הורה הקב"ה לישראל שהוא יחיד בעולמו וה"ס עלותו למעלה וקנה בחי' יחידה. וכתב הרב ז"ל שלכן נדמה להם כזקן שאז היה בסוד עתיקא גם אפשר שלכן ישראל פסקה אז זוהמתן וחירות ממ"ה ומשעבוד מלכיות כי היו העולמות בתיקונם וזעיר במקום א"א ותפס כל האצילות בהתפשטותו. ובדברות כת"ר אותיות כנגד גדלות זעיר שעלה עד הכתר שהוא אריך ולקח כתר מיסוד דעתיק. ודע שעלייתו היא דוקא ביום כי בלילה הוא במקומו ושם מקבל אור העליון. ונודע שחמשים שערי בינה הם סוד ה' חסדים בכללותם מעשר. והנה בכל קומתו מתפשטות מ"ט בחי' ובזה נשלמו כחותיו בשלימות. ואלו המ"ט בחי' נכנסו בו במ"ט ימי הספירה ולא חסר לו כי אם סוד הכתר שהוא שער הנ' וזה נכנס בו בליל חג השבועות שהוא יום הנ' ופשוט הוא שבחינה זו היא חשובה מכל המ"ט והיא כוללת כל שרשיהם. וכללא הוא שהכתר כולל כל מה שתחתיו וכתיב ז' שבתות תמימות וכו' עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום והכי. פירושו תתלה תספרו ז' שבועות יום ליום נגד כל אחד מהבחינות שנכנסת בכל יום ויום שבין כולם הס מ"ט וזה ימשך עד ממחרת השבת הז' כי אז תספרו נ' יום שה"ס הכתר הכולל כל הנ'. והנה מתחלת הלילה עד הבוקר הוא זמן ירידת הכתר לזעיר בהיותו במקומו כי עד שם הכתר נמשך ויורד. וז"ל הרח"ו ז"ל שמעתי ממורי ז"ל כי הכתר דזעיר והכתר דנוקביה נעשים ברגע אחד והוא שהחסד שבת"ת נחלק לשנים חציו עולה למעלה בכתר וחציו יוצא לאחוריים לצורך המלכות וכשעולה חצי החסד למעלה אז יורד הכתר דאריך מלמעלה עד ראש הזעיר ונתקן אז בחי' הכתר דזעיר. נמצא שבחי' החסד העולה הוא גורם ירידת הכתר. והנה הכתר נקרא שער הנ' דבינה לפי שאין הכתר דזעיר נעשה כל עצמו אלא מגוף הבינה כנודע. והנה יש בה ן' שערים וז"ס ה' חסדים וכשנגמר תכלית כל החסדים ליכנס אז יורד הכתר. נמצא כי הכתר כל עיקרו אינו אלא מבחי' חסדים והוא אחרון שבכולם. ולכן אותו החסד שנחלק וגורם לכתר לירד הוא הוא המשפיע לנוקבא וטובלת בו ונטהרת עכ"ל. נקטינן שבליל שבועות נעש' הכתר לזעיר במקומו ולנוקבא במקומה. ולזה הטעם לימוד הלילה הזאת הוא ג' פסוקים מראש הפרשה רומזים לכתר זעיר. וג' מסופה רומזים לכתר נוקביה. וטעם היותם ג' כנגד נה"י דאימא החדשים ובאוצ"ח ובא"י כתוב בסוד ל שתחלתה ה"ס כתר דזעיר וסופו ה"ס כתר נוקביה. ולעומת ב' הכתרים באו ס"ר מלאכים להכתיר את ישראל בשני כתרים שקיבל כל א' ממלאך א' כי ב' הכתרים נעשה הוא כתר רחל עשייה והב' ונשמע הוא נגד כתר זעיר הנעשה מגופא דאימא בין אורות בין כלים. וסוד השמיעה באימא:

ולהיות אלו ב' הכתרים שניהם ביחוד ונעשים ברגע ושרשם במקור א' לכן מלאך א' הביא ב' הכתרים אבל אחר מעשה העגל שאז גרמו פירוד בזו"ן ירדו ק"ך רבוא לפרקם כי אז נתעוררו ק"ך צירופי אלהים המתפשנוים מחיצוניות נה"י דבינה כנודע. מכל האמור תשכיל סוד זימון הכלה הקדושה שהוא בטהרה במימי החסד המושפעים עליה גם בהכנת כתר על ראשה ובזה היא מזומנת להכנס למחר לחופה עם בעלה:

וסוד החופה כתב בס' א"י בדרוש מ"נ ומ"ד שה"ס היכלי או"א ונלע"ד שנק' חופה על שם שאו"א הם מחופים ומכוסים בדיקנא דאריך. ואיתא בסה"כ שהדיקנא מאירה ומתכוננת מג' מוחין חב"ד היושבים לעילא בגולגולתא גו ג' חללי דגלגלתא וסיומא עד המצח וסודם ג' שמות אל ויורד' הארתם מן המצח דרך צדדי הדיקנא והפנים. ואז נעשים י"ג תיקוני דיקנא מהארת ג' שמות אל כמ"ש בכוונת האל הגדול. ונודע שכל שם אל מלא גי' הקף כי סודו מקיף והיינו הקף והיינו חופה. ועוד ג' שמות אל הם אל שד"י אל הוי"ה אל אדנ"י בסוד ג' עלמין ועולים תצ"ט ע"ה וכן עולה חפ"ה במילוי ח"ת פ"א ה"ה ולהיות שאין שופה זו על הראש לבד אלא שמקפת אותם לגמרי לכן דייק בלישניה גו חופה בתוכה ממש:

למהוי עמה כל ההוא ליליא: נראה שר"ל שאין לכוין בזאת הלילה בזווגים של לאה והיינו טעמא שאסור לישראל עם קדוש הזווג דאם איתא שיש זווג ללאה כבשאר הלילות א"כ למה יאסר הזווג הלא כל הימים שמר"ה עד עצרת אין זווג לרחל כי אם ללאה ולא נאסר הזווג לעם קדוש אלא בליל שמחת תורה משום דבכל שאר ימים יש זווג לאה. אבל בשמחת תורה אין זווג אלא לרחל ובתפלת מוסף דוקא כמ"ש בסה"כ וה"נ לא שנא. וזה שאמר למהוי עמה דווקא ולא עם לאה:

כל ההיא ליליא לאפוקי השוהים באכילתם עד שליש הלילה ומפסיקים בשינה או בסעודת מיני מתיקה ושיחה בטילה והטעם כמ"ש הרב דעשיית הכתר דזעיר היא מתחלת הלילה עד הבוקר באשמורת לכן צריך להתחיל הלימוד מיד למחדי עמה בתיקונה פי' להמשיך לה הארת הלב דזעיר שבו תלויה השמחה ובו היא שרשה וכנגד תנה"י דזעיר הם בחב"ד שלה לכן ילמוד מתורה לנביאים שה"ס תנה"י דזעיר. תורה בת"ת נביאים נ"ה. כתובים יסוד ומלכות. ואח"כ דרשות דקראי ה"ס אורות אימא המסתיימת שם. ורזי דחכמתא אורות יסוד אבא אבל מדרש באימא בסוד פרד"ס:

תיקונין ה"ס איבריה המתתקנים תכשיטין ה"ס הארות מבחוץ שהם כ"ד צירופי אדנ"י: י"ב מאירים אליה מאריך: וי"ב בגופא מזעיר. כנז' בדרוש מקור' דג' שמהן בשער א"א. ולזה רומזים כ"ד שמות היוצאים מסוף כל ספר יָֻפ בָֻן וכו' ולהיותם לנוקבא לכן נרמזו בסוף הספר או רומזים. לשליש אחרון דת"ת דזעיר שהוא כ"ד. ולהיותו אחרון נרמזו בסוף הספר. ולהיות שממנו ב' כתרים דזו"ן לכן באו בר"ת וס"ת. של ר"ת רומז לכתר זעיר. ושל ס"ת לשל נוקבא. וניקודם קיבוץ וקמץ כי מקבלים אור מהוד דאריך לכתרם שניקודם קמץ ויש לי דרך אחרת שכתבתי בתיקון שבועות שהדפסתי:

וזאת הלילה משתנת לשבח מכל הלילות בכמה בחינות א' שבשאר הלילות יורדים ג' כלי רחל לג' העולמות הפנימי בבריאה. האמצעי ביצירה. החיצון בעשיה. אבל הלילה הזה כולם כלולים בה ביחוד גדול. מעלה ב' שבכל הלילות הצדיקים עולים למעלה בסוד מ"ן. ובליל שבועות השכינה יורדת למטה לזה אמר ואיהי ועולימתהא שהם בי"ע בסוד פנימיות' שהוא בחי' כליה. עאלת היא באה למטה. ואין די שעומדת על ראשי הצדיקים אלא עאלת ממש כמ"ש בדרוש קשר הרח"ו עם החברים. כי לכל צדיק יש ב' בחי' לנשמתו א' הנכנסת בתוכו וא' המקפת על ראשו והוא הצינור שיש לצדיק להתקשר עם עולם העליון להמשיך לו השפע מלמעלה. וכביכול מצמצמת אורה ונכנסת באותה צינור של כל א' וא':

וקיימת על רישיהון הוא בחינת הנשמה המקפת על הראש ועאלת הי' בחי' הנכנסת בתוכו:

והנה בשאר הלילות המלאכים הם המייחדים ומעלים מ"ן כי התחתונים ישינים ועבודת יחודם נעשים ביום כנזכר בספרי הרב ז"ל אבל בליל שבועות שאינם ישנים כלל: אתתקנת בהו. לאפוקי תיקונה מצד המלאכים:

וחדת בהו וכו' שבכל הלילות זו"ן יושבים להקשיב קולם של הלומדים בחצות וה"ס השעשוע. ועתה משתעשעים בלימודם כל הלילה ולכן ליומא אחרא לא עאלת לחופה אלא בהדייהו פי' כמו שהיא בלילה מתלבשת בנשמתם כמ"ש לעיל עאלת וכו' כך ביום מחר שהיא עולה להיכלי או"א שהוא סוד החופה כנז"ל היא מתלבשת בנשמתם ומעלה אותם עמה ודייק לא עאלת וכו' שהוא לשון שלילה לומר אע"פ שבלילה כשירדה להתלבש בנשמתם ירדה איהי ועולימתהא שהם חיילותיה שבבי"ע ואמר בפ' תרומה כל אינון שמשהא עיילין לה לחופה בהדי מלכא עילאה. הנה ביום שבועות שאני כי היא מתפשטת ממלבושיה ומתלבשת בפנימיות נשמות הצדיקים: ואלין איקרון בני חופתה. שהם חופפים עליה ונעשים לה מלבוש ממש וחופה וכיון דעאלת לחופתה קודשא בריך הוא שאיל עלייהו נותן פניו במלבושים היקרים ומשכיל ערך כל א' וא' ומברך לן באור פנימי ומעטר לון באור מקיף כנגד ב' בחי' נשמותם הנזכר לעיל:

נשמט כאן תמצא בסוף הקדמה

ולהבין מהו שם אל שיש בה כל ימי שתא אביא מ"ש בס' א"י סדר בינה ותבונה על מתכונתו וז"ל ואמנם מוחי זו"ן דבכל השנה הם מסוד התבונה בסוד בן בת ו' ה' שהיא מתפשטת בזעיר עד ו' מדותיו ושליש דהיינו ס"ג כנודע ומשם כמשכת הארה לרחל משם ייא"י העולה א"ל וע"י זעיר שגם הוי"ה שבו סודה א"ל עם ד' אותיות והכולל. וגם מילוי ב"ן שבה בחול המילוי שהוא ודהו"ה עם ה' אותיות גי' אל עכ"ל והכל עולה למקום א' לרמוז שבחול הארתה משם ס"ג התחתון מתבונה אבל בשבת ושבועות עולה לבינה עילאה הנק' כבוד ואז זוכה לשם ס"ג העליון אימא עילאה ואז נק' כבוד אל העולה ס"ג וליישב גירסת הספרים איקרי כבוד ואיקרי אל פי' בחול איקרי אל כדפירשנו והשתא בעלותה לחופה היא מתפשטת בכל קומת אימא עילאה ועולה עד מוחיה וזוכה לתואר כבוד שהוא בינת אימא שסתם בינה נק' כבוד כי כל נוקבא מלבוש וכבוד לדכורא ובפרט בינה שיש בה ל"ב אלהים שהם לבוש לל"ב הויות שהם ל"ב נתיבות ועוד עולה רחל לחכמת אימא שה"ס בינת אבא שבה שם יה"ו שה"ס אל בד' מילואיו שיש בהם ל"א אותיות וז"ש איקרי כבוד. ועוד איקרי אל בעלותה עוד לחכמת אימא ואז נוספים לה ג' מעלות על מה שהיה לה במקומה כי בהיותה למטה היא מקבלת הארות או"א וזעיר מהחזה ולמטה ועתה בעלותה למעלה עולה כל קומת זעיר ועוד כל קומת אימא ומקבלת אור אבא מקומו ולעומת כן אמר יקר על יקר נהירו וכו' ג' מעלות טובות:

בדין בההוא שעתא דשמים עאל לחופה שזעיר עולה למקום אבא ואתי ונהיר לה ה"ס זווגו עמה שם ברום חביון ומושך אור זרעו מלמעלה אליה כי זה דיוק מלת ואתי ואז נמצא שיסוד רחל הוא ממש במקום יסוד אימא שהוא ספר הזכרון והוא נק' רקיע כמש"ל בדף זה אז מאירים ומתנוצצים שרשי נשמות הצדיקים המושרשים ביסוד' וזהו ומעשה ידיו מגיד הרקיע מעשה ידיו ה"ס הנשמות שכללם מחו"ג שהם ב' הידים ועוד שבשם ב"ן שה"ס מ"ן שלה שהן הן הנשמות סודו ה' ידות כנודע מכוונת ע' דשמע ולעומת כן אמר מארי קיימא דברי' בהדי כלה דהיינו שהם מושרשים ביסודה ומכוננים אותו והביא ראיה מפסוק ומעשה ידינו כוננהו שלפי עניינו אנו מבקשים ממנו ית' שהוא יכונן הפועל שאנו עושים במקום שרשינו שהם הידות הרמוזות בשם ב"ן שה"ס המ"ן שלנו ותחלה כוננה עלינו בהיותה רחל למטה במקומה האמיתי עשייה הרוחני' ואח"כ כוננהו כונן ה"ו פי' שתעלה עשייה במקום הבריאה ותהיה ה' על ו' כמו עתה בליל שבועות אנו מכוננים את רחל במקומה ולמחר ביום עולה למקום אימא ואז סלקא ה' על ו':

רב המנונא וכו' דמסיק וחבל את מעשה ידיך כי בעלי ברית הכלה כל כחם בהבל לימודם וצריכים להתרחק מדבור רע שאם ח"ו אינו צנוע בפיו לא די שלא תועיל תורתו ולימודו אלא אדרבה יקלקל במקום שאמרו לתקן. והנה במדרש הנעלם דשיר השירים הקשה דהול"ל לחטא את נפשך ע"ש ולזה תירץ דלא יהיב בר נש וכו' סוד הדבר שנינו בס' יצירה ברית הלשון וברית המעור מכוונים באמצע. פי' ידוע שיש ב' מיני זווגי א' רוחני נעלם שהוא זווג הפה מני' וביה. וה"ס זווג חב"ד ואח"כ בכחו נמשך האור דרך הפנימיות ויורד עד היסוד התחתון. ולכן המקדש פיו בד"ת גורם זווג העליון דקול ודבור. אבל המנבל פיו פוגם באותו זווג עליון ומשליט סמאל עליו שכן הוא מלא גי' לשו"ן. ועוד שמביא עצמו לידי הרהור ופוגם המוחין וגורם שתתעורר הנקבה הטמאה להזדווג אליו זווג תחתון ומקבלת כח טיפותיו ויולדת ליליל כי ברית המעור תלוי בלשון וסי' פ"ה גי' מיל"ה וז"ש אל תתן את פיך כי פיך ברשות עצמך הוא אל תתנהו לאחרים שישלטו עליו ויומשך לך מזה לחטוא את בשרך ברית קדישא שאין לך אבר חיצוני באדם שכולו בשר ואין בו עצם אלא הברית. ועוד שהוסרה הערלה ונשאר בשרו מגולה. ואין לך אבר שבהתעוררותו יתפעל כל בשר הגוף אלא זה. והנה עון זה מגביר מאד הנקבה הטמאה יען היא מקבלת אור מסוד הדעת שבחינה זו אינה בחיצונים דאל אחד אתתרס. ובעון זה יש לו מה שחסרה ותאבה מאד אליו:

ולכן אע"פ שיש בידו תורה המעלה אותו ליסוד נוקבא דקדושה שהוא ג"ע על כל זה משכון לי' לגיהנם שהוא יסוד הנקבה הטמאה. וממונה עליה דומה אלילים אלמים ודוממים שכחם מבחי' הקטנות הגמור שה"ס נאלמתי דומי' ששני אותיות י"ה דוממות. ולכן החשתי מטוב שאין זווג לקטן בחי' הקטנות. ומי שדומם ואינו מנבל פיו לא יירא מן סמא"ל שעולה קל"א. ונלע"ד שכמו שבנימין דקדושה הוא מקבל שפע מזווג דקדושה. דוגמתו דומה מתחזק מטיפות קרי וערוה. ומי שדומם ניצול מן הדמיון הפועל בחלום ואין לדומה שליטה עליו כי לא הגבירו בטיפותיו. והנה ר' יוחנן אמר שדומה היה שר של מצרים ערות הארץ שהוא נגד ציון יסוד דקדושה ואח"כ הורידוהו למדרגה התחתונה שבנקבה הטמאה. ולכן יש לו שייכות עם בעלי הזנות אבל שאר פושעים הם ביד מלאכי חבלה אחרים ואין דומה מורידם לגיהנם אלא זולתו. ולכן לא קטרג על דוד במה שהי' עוקר החטא היא הריגת אורי' בחרב בני עמון כמסקנת הגמ' כי אין לו שייכות אלא עם קלקול ברית ולכן קטרג על זה. ובענין קטרוג זה ראותו בס' קרית ארבע שהרמ"ק והרח"ו ז"ל בשיטתו הראשונה נתקשו בו. כי הרמ"ק ז"ל הקשה אחר שכפו האמת דוד לא חטא האיך העיד עדות ותירץ וז"ל דאוי לדקדק אומרו דחיל מה ענין וראה זו לכאן אלא בלי ספק היתה מגורשת. אמנם דוד לא ידע הענין ולכן דחיל שמא א"א ובא עליה ולא דקדק. ודומה תבע על מחשבתו של דוד שדימה לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר כבש שאז"ל צריך כפרה בפ' וה' יסלח לה. וזה תבע דומה דלפי מחשבתו של דוד חטא והיינו דחיל דאמר עכ"ל. ודבריו ז"ל תמוהים בעיני חדא איך מלאו לבו לשלוח פיו במשיח ה' ולומר שלא דקדק בתחלה ודימהו לרצה לאכול בשר חזיר ה"ו. ועוד קושייתו במקומה עומדת. שהרי ה' עד אמונים שלא היה חטא בעולם. ואיך דומה העיד שקר. וא"ת שדומה טעה בזה א"כ מי הכריחו לרמ"ק ז"ל להחמיר הדבר על דוד שלא דקדק מתחלה הלא יותר יכון לומר מה שפי' ר"ת בפרק הזהב אהא דאמרינן מוטב לאדם שיבוא על ספק אשת איש ואל ילבין פני חבירו ומייתי לה מדוד עם אחיתופל ומפ' ר"ת דודאי מגורשת היתה דיוצאי למלחמת בית דוד היו כותבין גט כריתות ממש ולא כפרש"י שהיה על תנאי ומאמרינו מסייע לר"ת שאמר ראפטר בגט לאתתיה. מוכח פיטורי' ממש והא דקרינן לה ספק א"א היינו לסברת ההמון שלא ידעו בזה לפי שהיו מגרשים בצינעא שלא יקפצו על נשותיהם לנישואין וא"ב זה היה צודק להרמ"ק ז"ל לומר שדומה סבר לה כסברת ההמון ודוד נתיירא מחלול ה' לפי סברת ההמון:

והרח"ו ז"ל כתב וז"ל יש להקשות הלא אין מקטרג למעלה רק כשאדם חוטא אז העון עצמו עולה למעלה ומקטרג כי מהעון נברא ומאחר שהשי"ת העיד שלא חטא כלל א"כ מאין נתהוה המקטרג ובאיזה כח בא:

אבל דע כי זה הוא במקטרג הנברא מהעון אבל דומה נסתפק בזה כי הוא ראה דוד בא על ב"ש ולא ידע אם היתה ראויה לו כי אח"כ בא לו חידוש זה. ושאל מה' ית' הלא דוד קלקל ברית וראוי לרדת לגיהנם. ואיך איני רואה המקטרג הנעשה מהעון והשיבו השי"ת כי לא חטא עכ"ל והוא חריף אבל עדיין קשה מה עלה על דעת דומה לשאול איך לא יש מקטרג. וזה מופת חותך שאין כאן חטא שאם היה בודאי שהיה נברא ממנו המקטרג והנה בעיני לא קשה קושייתם כי זהו טבע השמן לחקור ולחפש למצוא חובה על ב"א כמו על איוב אחר ששבחו השי"ת כי אין כמוהו מלאו לבו לקטרג עליו. וטעמו שהוא יודע שד' ית' מהפך בזכות בריותיו אפילו לפנים מהשורה. והוא ית' בראו בטבע להפך שיתחזק למצוא עילה ולבוא בעלילה. ולא עוד אלא שרוצה שהשי"ת יורהו מהיכן דן לזכות את הזכאי. גם הוא ית' חפץ בזה להצטדק עם בריותיו ולא תלקה מדת הדין ולכן אחר שומעו מפיו ית' דוד זכאה הוא העיז פניו שיורהו מהיכן זיכהו אחר שמרננים אחריו לומר לו הכא על א"א מיתתו במה ואם יתחייב בדין אז יהיה נברא המקטרג:

ומה שנ"ל בענין זה נדקדק מה עלה על דעת דומה וכי משוא פנים לדוד להיותו צדיק גדול לא ידקדק עמו אדרבא איפכא שיקיים בו משפט כתוב בתורה ואם לא חייבו לבעל עבירה מהו קלקל ברית דקאמר. ועוד מה זו תשובה שהיתה מזומנת לו לבת זוגו וכי בשביל כך אם קדמו אחר ברחתים לא תקרא א"א ולמה דומה לא הקשה קושיא זו ואדרבה אמר אי קמך גלי קמיה מי גלי. משמע אי הוי גלי נמי קמי דוד היה מותר לו וזה אי אפשר:

ועוד מה שחזר ה' וטען ותו בהיתירה הוה וכו' למה לא הקדים טענה זו הגדולה להציל את דוד ולמה לא המתין דומה עד שיסיים ה' טענותיו לזכותו ונכנס בתוך התשובה דמדקאמר ותו משמע שמתחלה כוונתו לצרף זאת הטענה עם הראשונה. ולמה דומה הפסיקו בדברים וכן לא יעשה. ועוד מי הכניסו לדומה לתגר דין הבחנת הזרע כי אין זה שייך לעון זרע לבטלה אלא בערוה ועוד שתשובת ה' דגלי קדמי וכו' נראה נגד הדין דקי"ל א' בתולות וא' בעולות וכו' ועוד למה לא נתן ה' תשובה לקושיית דומה מדשלח דוד לאוריה לביתו והוא קושיא אלימתא:

ונלע"ד ללמוד דבר מעניינא דאנן ביה קיימין שהוא הרהור רע המביא לידי השחתת זרע ואהא מייתי הא דדומה קטרג על דוד שעיקר כוונתו הוא על דבר כעין זה כי בודאי ידע שב"ש מגורשת היתה לגמרי אבל עיקר כוונתו על שדוד בעל בעילת זנות. כי בודאי לא נתכוון לקחתה לאשה וסופו מורה על תחלתו שציוה לאוריה ללכת לביתו. וגם בת שבע מסתמא היתה ממתנת לשישוב בעלה והיא תשוב אליו ולכן חובה על דוד לחוש שמא תתהפך כדי שלא תתעבר. וכדרך הנבעלת בעילת זנות. ובודאי שזו היתה חששת דוד אח"כ. והוא מ"ש דחיל דוד שמא ילך זרעו לאיבוד ולבטלה. וכעין מאמרינו במזריע לבטלה. ולכן בההיא שעתא סליק דומה פירוש כשראה שדוד נתיירא על איבוד זרעו עלה והקדים:

כתוב בתורה וכו' הכוונה להחמיר הענין יותר שאין ספק שיותר יגונה הבועל בעילת זנות כזו מכסתם זונה לפי שעדיין שם אוריה נק' עליה ובודאי אין כוונתם להפרד אלא לחזור ולהתחבר בשובו בשלום. ועוד למחר יבא בעליה עליה ונ"מ חורבה בעירבוב זרעו שלעומת כן נאמר ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע דקפי' רחמנא אזרע ולכן אמר שלפי ב' הטעמים האמורים. דוד דקלקל ברית בערוה מהוי פי' הוא גרם שאור ברית העליוך ושפע בחיצונים הנק' ערוה. וזה גרע מהמביא עצמו לידי הרהור שאם אח"כ נטמא בקרי הוא גרמא בעלמא ולא עביד מעשה ממש או דילמא זה קיל מניה משום דסוף סוף בשעת מעשה לא הזריע לבטלה. ונסתפק בידינו ושאל בלשון בעיא מה דינו. אבל לא עלה על דעתו לפוטרו בלא כלום אחר שדוד עצמו דחיל ש"מ בר עונשין הוא. השיבו השי"ת דוד זכאה. ולא כסברתך שראוי לעונש על זה. (עיין מ"ש לקמן בפרשת משפטים שהיה גט זמן והמעשה היה אחר שעבר הזמן שקבע לה שאז נעשה גט כריתות. וא"ש לישנא דאפטר בגט לאתתיה ולקמן קרי ליה גט זמן. וניחא נמי פרש"י שהיה על תנאי ונתקיים התנאי ונעשה גט כריתות וסרו קושיות ר"ת מעל רש"י ז"ל:

וברית קדישא על תיקונוה קיימא ולא לבד שאינו כדבריך. אלא אדרבא ברית על תיקוני' קיימא בתיקונו הראוי דאזדמנת ליה:

מיומא דאיתברי עלמא כמ"ש בעלי הקבלה שנשמת דוד וב"ש היו ניצוצות אדם וחוה שנזדווגו בבריאת העולם. ואל יקשה בעיניך אם אדה"ר סודו בזעיר ודוד סודו במ' כי הלא תדע שכל א' מה' פרצופים העליונים כלול ממ"ה וב"ן. אלא שפרצוף הזכר הוא מ"ה דמ"ה ומ"ה דב"ן: ופרצוף הנקבה הוא ב"ן דמ"ה וב"ן דב"ן. ונודע שכל ב"ן הוא בחי' גבורה שעיקרה לנקבה. והנה דוד וב"ש שניהם בחי' ב"ן אלא שדוד הוא ב"ן דמ"ה ולכן היה זכר. ובתשבע היאב "ן דב"ן נקבה גמורה:

ולכן יכון ניצוץ אדם בדוד שהוא ב"ן דמ"ה סוד הזכר ואמנם בחטא אדה"ר נשקעו ב' הניצוצות הנז' בעמקי הקליפות והוצרכו כמה מיני גלגולים ואופנים להוציאם לאור כמ"ש בסבא דמשפטים והכל בהשגחה פרטית מהשי"ת וכמ"ש על תחלתו צדקה ממני ואז"ל ממני הין הדברים. ומאמר רז"ל רומז לזה שאמרו ראויה היתה ב"ש מו' ימי בראשית אלא שאכלה פגה דאיכא דאמרי תאנה אכל. ודכולי עלמא בתאנה נתכפר ויתפרו עלי תאנה ויש תאנה הנק' ב"ש כמ"ש בפרק ב' דמעשרות וארז"ל דוד נוצר תאנתו הי' וממתין אליה אלא שאכלה פגה שלא נתבשלה עדיין והי' זה בהשגחה עליונה כמ"ש בספר הגלגולים בסוד יציאת נשמות העשוקים מיד עושקיהם שלא מדעתם ובעת אשר שברו לשלוט כנשמות מעין נשמתו של אברהם שהיתה בעמקי הקליפה והקליפה השפיעה אותה במעי אמו בהזדווג אליה תרח בנדותה עכ"ז גברה הקדושה ונטלה את שלה:

וכן היה בענין ב"ש שהיתה עשוקה ביד החיצונים והיתה עצתם שתנשא לאוריה נושא כליו של גלית והיה בו שורש הנחש. כמ"ש בספר הקנה והובא בספר הגלגולים ובזה נתפייסה דעת הקליפה ובטחה שלא תנשא לדוד ושלא תכון מ' הקדושה. וצור נורא עלילות שלח לדוד מלאך הממונה על התאוה כמ"ש לזקינו יהודה ושלח בעדה ומצא את מינו וניער דמזלייהו חזי שהם ראויים זה לזה ולא היתה בעילת זנות. וזאת היתה כוונתו ית' בתשובתו לדומה. אבל דומה לא הבין והקשה אי קמך גלי וכו' כלומר מה בכך שהיתה בת זוגו הלא מענה זו תכון למה שהוא לקחה אח"כ לאשה. אבל בשעת אותו מעשה לא ינצל דוד ממחשבת ערוה. ואז השיבו ית' בהיתירה הוה וכו' שלא היו מים גנובים אלא בהיתר גמור ולמה תאמר שהיתה בעילת זנות. לפחות תדיננו לזכות שמאתי היה הדבר ק"ו מיהודה שהי' באיסור כלהו כ"ש הכא דבהיתרא הוה. וזה שרמזתי דגלי קדמי וכו'. והשיב דומה אי הכי שנתכוון לשם אישות למה לא המתין ג' חדשי ההבחנה שהמהירות מורה על התלהבות היצר:

והשיבו השי"ת הני מילי באתר דחיישינן לספק מעוברת ובדוד לא היה זה החשש וכמ"ש בסמוך כוונתו שודאי דוד אוריך ג' ירחי וטעה דומה בדבר פשוט לכל העולם ועוד הודיעו שבהשגחו ית' נתן בלב אוריה שלא לקרב לבת שבע ולכן התם שמו בו לעדות. ובגליון הזוהר של הר"מ לונזאנו מצאתי כתוב שהרבה לתמוה וז"ל. אני מנחם תמה למה ליה כולי האי הי' די שיאמר גלי קדמי שלא היתה מעוברת ותו מה זו ראיה אלא מעתה ישעיהו ירמיהו בניהו חזקיהו לא קרבו לנשותיהם ותו לא תהיה אלא ארוסה והלא עונשה בסקילה. ותו הלא אוריה עצמו אמר ולשכב עם אשתי עכ"ל. ובמ"ש סרו כל תמיהותיו כי הראשונה לאו כלום הוא כי עיקר פיטור דוד הוא שכפי האמת עברו יותר מג' חדשים אלא שמגמת השי"ת באומרו קדמי גלי וכו' היתה להודיע השגחתו על מלכות בית דוד ושאין לו לדומה ולא לחיצונים לשום שמץ במלכותא דארעא:

ועי"ל בפשיטות שתשובתו ית' היתה שדוד סבר כעין דר' יהודה בפ"ד דיבמות דאמר כל הנשים יתארסו חוץ מהארוסות שביהודה מפני שלבו גס בה ובאוריה כיון שלפי האמת לא מלאו לבו לקרב אליה כל ימיו מסתמא לא נראו בו סימני גסות לב מעולם והיה מפורסם לכל שב"ש עדיין בתולה וזאת היתה כוונת דומה כמ"ש ותו אי ידע דלא שכיב וכו' חדא קמיה מי גלי בבירור גמור ותו אפי' את"ל שב"ש פרסמה לכל שאוריה אינו נזקק לה ועדיין היא בתולה ונודע זה לדוד בבירור גמור א"כ אמאי שדר ליה וכו'. ותמיהתו השגית אוריהו שאני שהשי"ת העיד והוא אמת. ותמיהתו הג' אינה שהרי לעיל אמר דפטרה בגט כריתות והכא לא איירי אלא לחשש מעוברת. ותמיהתו ד' האי דקאמר ולשכב עם אשתי היינו לפי דברי דוד שציוהו לירד אל ביתו. ומ"כ שלזה רמז הכתוב ותהי לו כבת מה בת אין אביה בא עליה אף ב"ש כן והדיוק נכון דאל"כ קרא יתירא הוא שכבר אמר מפתו תאכל וכו' ובחיקו תשכב אלא לומר שלא בא עליה כאב ובתו. ונלע"ד דבהשגחתו ית' לא נודע דבר זה לחיצונים כדי שישמחו במה שבא דוד על בת שבע באיסור לפי דעתם ויחשבו שמעתה היא אסורה לו עולמית כדין א"א המזנה שאסורה גם לבועל ובזה לא תהיה התחלה למלכות בית דוד. ואם תזכור מ"ש הזוהר על מעשה יעקב עם עשו וערממיותו לנגדו תבין שכך היא המדה העליונה כד"א עם עקש תתפתל. וסוד שעיר עזאזל שרש לדרוש זה:

דהכי תנינן בכ"ה בניסן וכו' פשוט שאלו הם דברי מסדר הזוהר שמשנתו שגורה בפיו כי בו ית' לא יצדק לומר תנינן בשעת המעשה עצמו. ועוד דקאמר ואית דאמרי בז' באדר וכו' ולא יפול ספק במה שהיה אז לפניו ית':

ואין ספק שדוד מצא את ב"ש בתולה כמו שהעיד השי"ת ואז ידע שלא קרב אליה אוריה מימיו ולכן לא חשש לצוות עליו שילך לביתו שידע ודאי שלא יקרב אליה אלא שעשה זה לחפות על עצמו מפני חילול ה' ויסברו שמאוריה נתעברה מכל האמור יצא דוד זכאי בדינו ובמקחו:

ואהדר דומה בפחי נפש שראה שמ' הקדושה התחילה להתכונן במה שזכה דוד בבת זוגו כי מה' היתה לו להתנוצץ מלכות ישראל. ואמר דוד לולי ה' עזרתה לי שהפלה חסדו לי יותר מלשאר צדיקים כמ"ש רז"ל כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמאריה סייעיה. ועזרתה מורה עזר גדול בטענת גלי קמאי וכו' והדין דין אמת כי שורש מדתו של דוד שהוא סוד המ' צריך לזה שאם ח"ו תחזיר ס"א לשלוט בו תקשה מאד ההצלה וז"ש כמעט שכנה דומה נפשי מפני שהמ' קרובה אל החיצונים והיינו כחוטא דקק. כשיעורא וכו' כתב מהרי"ץ ז"ל ב' דברים ורמז הזוהר האחד נפשי היינו נפש דוד וסמוך לה הוא ס"א. והנה מ' היא ד' דוד ובנקודה שיש בינה לאות ר' שהיא הס"א בההוא שיעורא הוה דלא שכנה דומה נפשי:

ונלע"ד שהיא קליפת נוגה הנקרא קליפת השום כמ"ש בספר הגלגולים אצל מאמר בן עזאי כל החכמים לפני כקליפת הסוס והיא הקליפה הדקה שעל האגוז הנקרא קול דממה דקה כמ"ש במרכבת יחזקאל. ודע שבימי דוד היתה פעם ראשונה שיצאה נפש דוד מתוך הקליפה וכמ"ש בס' הגלגולים פ' ט' ואלו היתה ח"ו חוזרת להמסר בידה היתה נשקעת שם מאד. וז"ש שכנה דומה נפשי ולא אמר שכנתי דומה לרמז שדוד כל עצמו היה רק בסוד נפש אלא שהיתה נפש עצומה כמ"ש בס' הגלגולים הנזכר:

מכל האמור נלמוד כמה חמור פגם הרהור רע ובגין דא בעי לאסתמרא וכו'. דלא יימא מלה כדוד. ל"מ שלא ידבר נבלות הפה שמביא לידי רע אלא אפילו דבור אחר הגורם לזה כדוד שאמר בחנני ה' ונסני שגרם לו לבוא לידי אותו מעשה שלא תטעון לפני דומה שגגה היא כדוד שבאמת שגגה היתה לו מה ששאל בחנני ה' וכו' לפי שאז היתה מחשבתו נקייה בתכלית עד שעלה על דעתו שיוכל לעמוד בנסיון של דבר ערוה ואתה לא כן כי בדבריך תבוא לידי הרהור רע ומיד יקצוף ה' על קולך הבל הטמא היוצא מפיך:

וחבל את מעשה ידיך דא בשר קדש הברית נקרא מעשה ידיך לכמה סיבות סיבה א' כל האיברים נבראים בתיקונם מלבד הברית שצריך לתקנו בכריתת הערלה החופפת עליו שה"ס קליפת נוגה המשתרשת בצינור השמאלי שהיא היא חוטא דקיק הנז"ל שהיא חוצצת בין ב' הצינורות צינור הזרע הקדוש וצינור המותרות. ולכן היא נקרא טוב ורע טוב מצד ימין ורע משמאל. סיבה ב' שבפועל המילה מתגלים החסדים ומתמתקות הגבורות כנז' באוצ"ח. והן הן ב' הידות שבכל א' יש תיקון ומעשה. החסדים להתגלות והגבורות להתמתק. סיבה ג' שהטיפה היוצאת מהברית היא כלולה מחו"ג שה"ס ב' הידים. כלל העולה שמעשה הידים הם החו"ג. ומינה מעשה ידיו אלין אינון:

חברייא שהם סוד חו"ג שביסוד הכלה: ואמר דאתחברו בכלה דא ירצה בהיותה בעילוי זה שנקרא כבוד אל שאז היא במקום אימא ויסוד שלה הוא במקום יסוד אימא שהוא מופף על זו"ן במקומן וה"ס רקיע. ועל כן אמר מאן הרקיע דא וכו' שהוא יסוד אימא שבו שורש זו"ן שהם חמה ולבנה. ושרש חו"ג שהם ככבים ומזלות ושם נרשמים אברי השכינה להטיב להם כל השנה כי בזכות לימוד ליל שבועות ייטב להם כל השנה כנזכר לקמן בפ' אמור והטעם שביום שבועות נעשה הזווג המובחר שבכל המועדים והוא שרש לכל אותה שנה עד בוא שבועות אחר ושרשי נשמותם למעלה הם מ"ן פרטיים בכל מ"ן שבכל השנה ולכן נזכרים לטובה בכל זווג יזווג של כל אותה שנה:

יום ליום יביע אומר יומא קדישא וכו' איתא בכוונת העומר שצריך לכוין בכל יום להשפיע מיום א' ממ"ט יומין דכורין: אל יום א' ממ"ט יומין נוקבין ור"ל בחי' חסד אחד מהזכר על בחי' גבורה שבנוקבא. ונלע"ד שהמ"ט תיבות של מזמור ה' יחננו הם כנגד יומין דכורין שהם שלימים בסוד חו"ג ומ"ט אותיות של פסוק ישמחו ה"ס יומין נוקבין. ולכן הוא באמצע המזמור פסוק ד' בסוד המ' ששם שרשה כמ"ש הזוהר לעיל חגת"ם והנה בליל שבועות נמשך הכתר לזו"ן וידוע שבו מושרשים כל המ"ט חסדים וגבורות כי הכתר כולל אותם ומאיר בהם לכן התורה שלומדים בזאת הלילה יומא גרים להזהירה. וגדול כחה להשפיע אור בכל מ"ט יומין דכורין ומ"ט יומין נוקבין והנוקבין נזכרו בשם לילה כמשפט וז"ש:

יומא קדישא מאינון יומין עילאין רמז לשפע הנשפע מן הכתר שהוא שער הנ' לכל א' מהמ"ט. וידוע שהכתר שלזעיר נעשה מאותו החסד המתעלה למעלה. ואז יורדת שם הארה מאו"א ואריך וכנז"ל ולכן נקרא יומא קדישא שהוא קדוש יותר מכל הבחינות של החסדים שנתעלו לחב"ד הנק' יומין עילאין דמלכא ואלו הם העיקר שהם הראש ששם החכמה וממילא השפע נשפע לכל הימים התחתונים:

יביע נעשה כמין מבוע להביע ולהשפיע אומר ההוא אומר שאמרו וחידשו חברייא בסודות התורה נשפע והולך מכל א' מה נ' ימים מזה לזה:

ומשבח ליה מוסיף הארה מדידיה על זוהר אור החידוש ור"ל שמוסיפים עליו חידושים נפלאים שיזכה בהם זה המחדש אחר פטירתו:

ולילה ללילה ה"ס ן' יומין נוקבין שנזכרי' בשם לילה שגם בהם נמשך השפע וז"ש כל דרגא דאשלים בליליא משבח וכו' ה"ס הגבורות שהם תיקון הנוקבא. והנה הזעיר הוא העיקר שכולל חו"ג אבל הנוקבא אין לה אלא הארת הגבורות המאירות בה מיסוד זעיר אלדעתה לא בצינור ממש. משא"כ זעיר שמתפשטים בתוכו חו"ג עצמיות מיסוד אימא להגדילו. ולכן אמר לשון דרגא בנוקבא. כי עצם לימוד התורה הנקרא אומר שהוא הבל ממשיי זה שייך לזעיר הנקרא יום. אבל בנוקבא שהיא לילה יחוה דעת ההיא דעת דכל חד מחבריה. פי' מה שכל א' מהחברים מוסיף לדעת ממה שומע ומקבל מחבירו. הלא תוספות זו מאירה במדריגות הנוקבא שכן מדתה ממשפיע בה שמקבלת ע"י הדעת שלה ולכן התחיל הפסוק יום ליום שהאומר שהיא התורה הנאמרת בהבל המתהוה מן א"ש מי"ם רו"ח הוא תיקון לזעיר שהוא העיקר לקיבול הכתר בזאת הלילה וממנו נמשכה הארת הדעת לנוקבא ואז בשלימו סגי שהוא יחוד גמור. אתעבידו לון חבירין ורחימין. פי' החסדים נעשים להם חברין לפי שהוא הוסיף בהם כח להביע אומר כנז' וגם הגבורות נעשות לחבריי' אוהבים ורחימין מפני שהם מיתקו אותם ומכאן טעם שחובה על ת"ח להתחבר זה עם זה בלימוד הלילה ובפרט בלילה הזה כדי שישמע כל אחד מחבירו ויוסיף דעת במה שקיבל מזולתו כדי שגם הנוקבא תוסיף דעת במה שמקבלת מדכורא בדעתה אין אומר וכו' אין ספק שאינו ר"ל בשאר שיחה בטילה ח"ו אלא אפילו בשאר צרכי האדם אין לדבר בזאת הלילה כי אם בתורה לבד כמ"ש הרמ"ק ז"ל וז"ל מלין דעלמא הם דברי עסקי העולם לצורכי בני אדם. ואין ספק שמחשבות בני אדם גלויות לפניו ית' אבל לא בעי למשמע לון והיינו שמסלק השגחתו מהם וזהו בלי נשמע קולם עכ"ל אבל הני מילי דתורה הנז"ל שהם אומר ודעת יצא קום בכל הארץ:

והנה למעלה הפליא ר"ש להגדיל סגולת התורה עד שנעשים מהם שמים חדשים וכו' עד דקיימי קמי עתיק יומין:

וכאן נראה כמי שגורע כחם שלא הזכיר רק רקיעין וארץ סתם ואינו מחלק בין סוד לפשט ונלע"ד דהכא תורה דלילה יומא גרים ודאי בתוספת מעלה מרובה על של שאר ימים כי אפי' בשבתות אין כחם של זו"ן יפה כמו בשבועות שעתה קדם להם מוחין דפסת ותיקון מ"ט ימי הספירה ועליהם יבוא יום החג שאז מקבלים כתר מלמעלה הנמשך עליהם בכח התורה שלומדים ישראל שנאסר להם הזווג כדי שבתורתם יתקנו זו"ן ובכחה יכנסו ביום לחופה וכזנ"ל דלא אעלת כלה אלא בהדייהו: וא"כ מלבד שזוכים לכל האמור למעלה עוד יש להם תוספת לתקן העולמות בעצם כי לימוד תורה של כל השנה נגנז לע"ל אחר התחייה. אבל של ליל שבועות תקון כחה מיד לתקן זו"ן גם באותו יום. ותשאיר ברכה לכל השנה. וזה כי בהתעלות זו"ן לחופתם בכח התורה מעלים מ"ן עד מוחא סתימאה ואז עבדי משיחא אינון מלין. פי' שממשיכים כח ממוחא סתימאה ששם סוד בוצינא דקרדניתא שמשם שרשי התורה שניתנה מפי הגבורה אש דת למו. ובזה נעשים מדורי עילאי ומדורי תתאה לזו"ן והיינו זיכוך כליהם בהארה חדשה ממש. וז"ש אינון מלין דייקא הנאמרים ליל שבועות וקורא אותם מדורי שקבוע להם מדור באותו יום עצמו ולא לע"ל. ואחר התעוררות מוחא סתימאה נעשים הזווגים העליונים דכתרא ומוחא ומושפעים חו"ג מיסוד עתיק יומין ואז מאלין אתעב ידו רקיעין פי' מאותם מדורים מתפשטים בכח אור יסוד עתיק ונעשים רקיעין

ומאלין ארץ ר"ל מאותם מדורי תתאי. והוא יפוי כח נוקבא דזעיר והיינו בההוא תושבחתא דמשבח דא לדא והידיעה שמקבל כל אחד מחבירו נעשית המ' ארץ חדשה וז"ש בכל הארץ יצא קום פי' קו המדה היא בחי' שם ב"ן בציור י"ז ווי"ן כזה יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה עולים ק"ב ועם ד' אותיות של הוי"ה גי' ק"ו כמ"ש האר"י ז"ל ולכן מתייחס אל הארץ ומלת בכל גי' ב"ן שהוא שורש הקו:

ואי תימא דאינון מילין וכו' יהיו כמוסים באתר חד כשל שאר הימים הגנוזים לע"ל דע לך שאינו כן אלא משטטי בעלמא. ירצה מתפשטים בכל העולם העליון מלמעלה עד קצה תבל שה"ס יסוד המ' הנקרא תבל. ויסודה היא הקצה שלה. וכתב הרב ז"ל שהמ' נקרא תבל כשמקבלת ב' רי"ו א' עליון דמזלא קדישא. וא' תחתון מצדה בסוד ע"ב קד"ם. הרי במלת תבל נרמז שורש העליון שבעליונים שהוא יסוד עתיק שממנו סוד רי"ו העליון. וקצה האחרון שהוא יסוד דמ'. וז"ש בפ' תרומה ובקצה תבל מליהם מרישא דסייפי עלמא עד סייפי עלמא שבמלת תבל נרמז רישא וסיפא הרי שהם מתפשטים בכל האצילות. וכיון דאתעבידו רקיעין וכו' פי' כיון שנעשו רקיעין מיסוד עתיק מאן שרייא בהון שמא תחשוב יהיו גנוזים עד לע"ל:

הדר ואמר לשמש שהוא זעיר שם מיד שוי מדוריה ומשכניה בהו וקרי לז"א שמשא קדישא שביום זה עולה עד קדש הקדשים שהוא למקום אריך ועתיק יומין ששם שרש המוחין שהם סוד הקדושה כנודע. ולפי מה שדקדקתי מדברי הרב ז"ל בסה"כ נראה שיש עוד תוספת מעלה לשבועות על יום שבת שבכוונת מנחה של שבת כתב שמה שעולה זעיר לדיקנא היינו בג' מוחין דיליה ושאר הקצוות נשארים למטה אבל בכוונת שבועות כתב וז"ל ועתה צריך לעלות עד אריך ואז הוא סיום הזעיר שאז לוקח כל מדת אריך לגמרי ונעשה כמוהו. והוא מה שזכרנו למעלה שמקום זעיר האמתי הוא במקום שהוא עתה אריך. ודע שכל פרצוף נבחן לג' בחינות א' הכתר. ב' המוחין שהם חב"ד. ג' כל שאר הגוף ולעומת כן אמר שר מדוריה ומשכניה בסוד הראש והגוף ואתעטר בסוד הכתר ואזי. כוון דשרי באינון רקיעים שנשתהה שם בכדי שיהנה ויתאמץ באותם אורות המופלאים. כדין והוא כחתן יצדק בו תואר הוא בשם אריך כהיותו נעלם. ועתה זעיר במקומו באותם הרקיעין ואתעטר בכתרו וב' העניינים נרמזו במלת אה"ל שר"למדור ואור בסוד המדורים והעטרה. חתן נוטריקון חיוור"י תיקונ"י דיקנא. נימין שהם באריך ועתה ז"א במקומו:

חדי ורהיט באינון רקיעין נרמז באומרו ישיש כגבור כמ"ש בפ' תרומה ישיש מסטרא דאור קדמאה דלא אשתכח ביה דינא כלל:

כגבור מסטרא דגבורה ואע"ג דגבורה איהי דינא שלים כגבור כתיב ולא גבור. ומעין זה נאמר כאן שכן מקבל אורות חו"ג ממקורם העליון. ולפי שהכל בסוד הכתר לזה אמר ישי"ש גי' כתר ואז נפיק וכו' גו מגדלא וכו' הוא ירידתו למקום אבא ששם ממתנת לו כלתו הקדושת שאינו עולה לדיקנא כנודע שאין זקן לנשים אבל היא סוד ארץ חדשה שמתחדשא תושבחתא ומקבלת הארה בהיותה במקום אימא ממזלא דוקא. ולכן מתגדלת ונעשית מגד"ל גי' מזל. וגם שם אדנ"י עם י"ב אותיות המילוי עולה מגדל. וידוע שיש שם אדנ"י עליון בדיקנא בסוד י"ב אותיות כמובא בפ' בלק. והנה בעלות זעיר לדיקנא אז רחל עולה עד מקום אבא כמ"ש בכוונת שבת ואז נקרא קדש ממש. אמנם בירידתו ממקום אריך אז הוא עומד במקום אבא והיא במקום אימא וז"ש:

באתר אחרא פי' אחר ממה שהיתה בו תחלה. וזה נרמז במש"ה לרוץ אורח פי' ישיש כגבור באורותיו העליונים לרוץ בארח שה"ס יסוד הנוקבא ואח"כ יורד למקומו מעוטר וגדול במה שקיבל ושם מתפשט כמשפט מעלמא עילאה: יסוד דאימא שהיא קצה העליון שמשם התחלת הזעיר וסיומו בקצה דלתתא שהוא יסוד שלו וכ"כ הרב ז"ל וב' פעמים קצה עולה שמים:

תקופת השנה היא סיבוב השמש בי"ב מזלות וחוזרת למקומה והנה י"ב חדשים ה"ס ו"ק מלמטה למעלה וגם ו"ק מלמעלה למטה בסוד אור חוזר ואור ישר כי מתשרי ועד ניסן הוא זמן גבורת חורף אור חוזר. ומניסן עד סוף השנה הוא קיץ. אור ישר נמצאת תקופת השנה היא ביסוד שהוא קצה השמים לתתא יו"ד סמ"ך וי"ו דל"ת גי' קצו"ת:

ואיתקשרת מן השמים עד רקיעא דא היינו בסוד התעלות היסוד והתקשרו עם הדעת שהוא נקרא משכיל כמ"ש בסבא דמשפטים. (וכתב הרב ששם אהו"ה שבדעת במילוי שם מ"ב עולה קצו"ת):

[אמר המגיה מ"כ בסוף זה הספר בלוח התיקון ע"ז בזה הלשון שם מ"ב ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן כצ"ל והוא תמי' אם לא שהשומע סבר ולא תיקן כי כצ"ל ששם אהו"ה שהוא בדעת כשהוא במילוי ע"ד ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן גי' קצוות וזה פירושו כי האל"ף משם הנ"ל אינו נכנס בחשבון המילוי ר"ל בשינוי הד' שמות הנ"ל כי הוא שוה בארבעתם כמו יו"ד דע"ב ס"ג וכו' רק השינוי במילואים הוא בשלש אותיות הו"ה שהוא ממש כמו בשם הוי"ה וכשמתמלאים כדרך ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן בצירוף האל"ף דשם הנ"ל הרי אלף ד"פ גי' תמ"ד ועם ד' מילואים דהוי"ה ע"ד ע"ב ס"ג וכו' הוא גי' קצות דוק ותשכח):

ואין נסתר מחמתו בסוד אין קישוי אלא לדעת שאז כל המוחין וכל האיברים מתנענעים ופשוט שהוא בסוד התעוררות הגבורות שעיקרן מנה"י דאימא ששם ג' אהי"ה במילוי קס"א קמ"ג קנ"א גי' חמתו. וגם עטרת היסוד סודה אותיות אחרונות של מלוי שד"י שי"ן דל"ת יו"ד העולים חמתו:

לית דיתכסי מניה מכל דרגין עילאין שכל העליונים משפיעים בו במקומ': דהוו כולהו מסחרן וכו' כמש"ל שבליל שבועות עודנו עומד במקומו יורד עליו אור הכתר שלו מאו"א ומאריך. כן אחרי התעלותו וחזרתו למקומו שם שם בשובו למושבו מאירים עליו האורות העליונים שהיו באים על ראשו בראשונה. ואומרו מסחרן לרמוז שגם האורות העליונים מאירים בו בסוד סיבוב ותקופת אורם בו"ק שלהם דהיינו יסוד עתיק בו"ק דאריך וכן כיוצא בזה. וגם לפי שהם נכנסים זה בתוך זה:

בשעתא דאיתחמם וכו' ה"ס התעוררותו בכח גבורות שלו המשמחות ומעלות כח היסוד הנקרא יצחק קץ חי שאז הוא חי ממש בסוד ואת בריתי אקים את יצחק ועולה עד המוחין וכל אחד וא' משפיע בו ביחוד שלם:

כל שבחא דא שבח הלילה בירידת הכתר עליו בהיותו למטה במקומו. וכל עלוייא דא עלייתו ביום במקום אריך: בגין אורייתא. לאפוקי שאר המועדים. ודוקא בגין אורייתא דכתיב בענין תורת ה' תמימה וכו':

שית זמנין וכו' ושית קראי רומזים לשש מדרגות שעולה זעיר דהיינו בינה ותבונה יש"ס ואבא אריך ועתיק ושש הויו"ת רומזים לשש קצותיו שהן הן כל עצמו ועיקרו שהרי באים לו נה"י חדשים מחדש. ועי"ל ששה פסוקים רומזים לשרשים הנעלמים בדעת זעיר והו' הויו"ת לשש קצוות ממש דהיינו להתפשטות הדעת בקצוות. ולפי שהשרשים נסתרים ולא נגלים לכן נרמזו ברמז סתום במנין הפסוקים ולעומתם שית אתוון דבראשית שגם הוא יותר נעלם שיהיו אותיות ולא תיבות שהן יותר מפורשות וגם כי במלת בראשית דרשינן ברא שית שהם סוד השיתין והיסודות שבדעת שהם ו' והתיבות שמורות גילוי יותר הן לנגד ו' הויו"ת שהן בו"ק דזעיר ולכן כתב הרב ז"ל שו' הויו"ת אלו הם בו"ק זעיר ומפרש תורת ה' הוי"ה דיודי"ן בסוד חסד וכו'. אח"כ מצאתי שגם הרמ"ק ז"ל פי' לפי דרכו ו' הויות בו"ק ולנגדם התיבות והו' אותיות דמלת בראשית נגד ו' פסוקים:

קראי אחרוני לקבל ו' זמנין ה' ר"ל פסוקי תורת ה' עד משפטי ה' הם לסוד הנרמז בשש הויות שהם ו"ק זעיר ממש כי ההויו"ת רומזת לאור הדעת המתפשט בהם והוא חלוק הג' פסוקים בסוד ו' מדות וכלים של הקצוות תורת ה' בסוד החסד עדות ה' בסוד הגבורה. פקודי ה' בת"ת ולהיותו כלול מב' הצדדין חו"ג לכן בא בלשון רבים וכן משפטי ה' שהוא ביסוד גם הוא בא בלשון רבים שאף הוא מכריע. והשתא דדלא לן חספא נשכח מרגליתא כי משם ע"ס המזמור יש ה' פסוקים בסוד ה' גבורות הנשפעים לדעת הנוקבא מהיסוד ולמטה. ואע"פ שהגבורות מתפשטות בו"ק הנוקבא מ"מ אין כל קצוותיה אלא בחינת ה' נקודות שהרי נקודת הת"ת שלה ירדה אל יסודה כמבואר בדרוש אטב"ח וא"כ אינם אלא ה' וכנגדם ד' פסוקים עד סוף המזמור ובזה נרויח טעם חדש למה הנוקבא סוד ה' והזעיר סוד ו' כי עיקרו של זעיר ו' נקודות ועיקרא של הנוקבא ה':

דמלה דעתיקא קדישא איהו פי' פסוק ובניהו מדבר בסוד המשכת השפע מיסוד עתיק עד המ' כמ"ש במקומו למעלה. איש מדה ידוע כי לאה נק' מדת ימי ושרשה מאימא דאיהי מדה כמ"ש מי מדד בשעלו מים. ועוד בלאה יש שם יו"ד ה"א וא"ו ה"ה גי' מדה. ועוד ב' בחינות לאה לקח משה א' אותם שיצאה מדעת זעיר סוד קשר של תפלין ד' שמאחוריו: והב' הנק' דור המדבר שאף היא יוצאה מיסוד אבא. מ"מ סתם לאה היא מאימא ונקרא מסטרא דיובלא כמ"ש באוצ"ח דרוש דור המדבר. והנה זו השנית נקרא מראה שכן היא במקום המגולה. ומראה גי' מדבר. ומדה היא לאה הע יונה. ולפי ששתיהן ממ' דאימא לכן אמר שהכל אחד ושהוא סוד שבת ותחומא שבת ה"ס לאה אם השבעה שעיקרה מלכות דתבונה:

ותחומא ה"ס דור המדבר שהיא מחוץ לעיר ואלפים אמה ה"ס מוחותיה חו"ב כנודע מסוד תפלין דיעקב. ומשה היה איש מראה ה"ס דור המדבר. ולאה העליונה גם היא שלו. ולכן אמר לעיל שלא היה כמוהו דזכה לאנהגא דרגא דא בכל רעותיה בארעא שהרי אחרי מותו נסתלקה אותה הארה ולא היה אדם שזכה אלי'. וזכה ג"כ למטה האלהים שהוא ההארה דשייכא לדור המדבר:

עוד י"ל על כי שמשה הוא רמוז בסוד הזעיר בסוד פנימיות ור"ל שהוא איש שיש לו קומה גבוהה שמתחיל מסוף אימא ומתפשט ע"ס המלכות. וז"ש מסייפי עלמא עילאה עד סייפי עלמא היא סוף המ' וה"ס שם מדה מ"ה וארבע אותיות השרש ולכן אמר שגם אדה"ר היה כן. ואי תימא הא כתיב חמש באמה שנראה שהוא בסוד יעקב שבגדלותו הוא כנגד גופו של זעיר כמבואר בכוונת חזרת העמידה ושם הוא התפשטות ה' חסדים דהיינו חמש באמה. ותירץ אינון חמש באמה מסייפי עלמא והיינו בסוד הגדלת החסדים שעולים עד למעלה ואז משתלם זעיר בכל קומתו מסוף העולם וע"ס שה' חסדים מתגדלים בעלייתם ער המוחין והגדלה זו היא כי ב' חסדים של ה"ג דזעיר נעשים ו' שלישים ואז שני שלישים מחסד שבחסד עולה לחכמה ושליש אחד עולה לדעת. וכן שני שלישים מחסד של גבורה עולים לבינה וא' לדעת ואז יש בזעיר מ"ט שערי בינה שהם ה' חסדים בכללות עשר ושער ה' ה"ס הכתר שהוא כנגד כולם. אבל הכתר נחשב לחלק אימא כנז"ל ונשאר בזעיר לשל עצמו מ"ט גי' מדה וגם הגדלתו בשלישים אלו הם במדות ח"ג שהם הזרועות שבהם מדת האמה בזרוע. עד כאן לשון הרמ"ז: