מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר א:טו

והרמ"ז כתב ראשית חכמה הן אמת שחכמה סתימאה דאריך יצדק בה תואר יראה לפי שמלבשת גבורה דעתיק גבורה גי' יראה. אבל האי קרא שמדבר על עושי המצות ויראי ה' לא יכון לפרשו בזה אלא על המתקנים השכינה. וא"כ סוף חכמה מ"ל ביען שהיא סוף האצילות ששם מתפשטת ספירת החכמה. והתירוץ צריך לדעת מהיכן מתחיל וראיתי להרמ"ק ז"ל שכתב שהקושיא נמשכת עד אוף הכי תרעא קדמאה וכו'. ותמצית כוונתו שכמו שיצדק לומר על המלכו' סוף חכמה מלמעלה למטה בסוד אור ישר. כן יצדק לומר עליה ראשית חכמה בסוד אור חוזר מלמט' למעלה. ולא נהירא לי פירושו כלל דהמתרץ מה הוסיף לחדש בתירוצו והלא בדרך זה החזיק ר' חייא והביא ב' פסוקים והמשל על זה. וכ"ש שאין הלשון מורה כן. וצלע"ד שהתירוץ מתחיל מן הה"ד פתחו לי שערי צדק וכו' שכן דרך הדרשנים כשיש להם ב' פסוקים שבהם ב' קושיות וביישוב אחד יתיישבו שניהם אז הדרך לומר הה"ד. והנה בפ' ראשית חכמה כבר גילה מה שהוקשה לובו ואח"כ מביא ב' הפסוקים פתחו לי וזה השער דק"ל תחלה אמר שיפתחו לו שערים הרבה ולבסוף אמר זה השער לה' דהול"ל אלה השערים לה'. ועוד קשה בפ' ראשון אמר אודה שם י"ה ובשני הזכיר לה': ותירץ ודאי שער אחד דוקא מסוגל ועיקרי לההנות משם י"ה והוא נקרא שער לה' דאי לא ייעול בההוא תרעא פי' בזה השער המיוחד לא ייעול לעלמין שאין שום אופן כלל לההנות מאור אבא אלא דרך שער זה. ואי תימא למה אמר שערי צדק דמשמע שערים הרבה וכן היא האמת שכמה מעלות צריך לעלות עד שיגיע לאצילות. לזה הביא משל נאה למלכא עילאה. ולפי גודל מעלתו מסתתר במקום מוצנע בחדר גבוה וטמיר וגניז מעלים עצמו בפרגוד לפניו: והסולם שיעלו בו אל החדר יש בו תרעין על תרעין בסדר המדרגות ולסוף כל תרעין עבד:

תרעא חד למעלה ראש לסימן ששם מתחיל מצבו של המלך כי בכל השערים שלמטה שם מושב שריו ושליטיו ולכן זה השער העליון שינה אותו לשבח ועשה בו כמה מנעולין ומפתחין והיכלין זה לפנים מזה. דרך משל בה"מ היו בו כמה שערים החיל עזרת נשים ושל ישראל ושל כהנים ובסוף האולם היה השער הגדול בפ תחות ופשפשים. ולפנים ממנו ההיכל והדביר ולפנים ארון הקדש שבו התורה ומן ההיכל ואילך נקרא מקום קדש הקדשים:

וחנה מלך עילאה שהיא התורה טמיר וגניז בתוך הארון ועביד ליה תרעין מן החיל עד ההיכל ולסוף כל תרעין שער הגדול שיש בו פשפשים וכו' ואמר כל מאן דבעי למיעל לגבי לאפוקי שאר המדרגות שהם לשריו. תרעא דא דוקא בו יבואו אצלי ויזהר הנכנס בו שיהיה בקי בכל ההיכלות עד שיזכה לקרב אל חביון עוזי:

והנמשל אבא הוא המלך העליון כי כולם בחכמה עשית ומושבו באצילות והוא טמיר וגניז ביסוד אימא ויסוד זעיר: וכמה תרעין על תרעין. הם בי"ע. ולמעלה מהם רחל הקדושה בתיקון קומתה. והיא היכל גי' אדנ"י. ואדנ"י מלא עולה תרעא. וכל קומתה היא מתפשטת באורך ד' מדות זעיר. ויש בה ג' בחינות והם המנעולים הם יסוד ומ' שבה ששם ה"ס חותם בתוך חותם. והפתחים הם חג"ת נ"ה שלה סוד נ' שערים. וההיכלות הם חב"ד שלה שהם כנגד תנה"י דזעיר. ונודע מ"ש ה' בחכמה יסד ארץ דאבא יסד ברתא ועניינו שאין יסוד אבא מתגלה אלא דוקא מהחזה דזעיר ולמטה לצורך תיקון רחל כמ"ש בא"ז דף ר"ץ אמאי ו"ד כלולן ביו"ד וכו'. ונהר יוצא מעדן. עדן דא חכמה וכו'. והכוונה על יסוד אבא שהוא נהר יוצא ומתפשט בארכו בכל קו אמצעי של זעיר הוא מכוסה עד ת"ת שלו שהם ו' מדות כחב"ד ת"ג ומשם ואילך הוא מתגלה וכוונתו להאיר לד' ראשונות דרחל כחב"ד וז"ש ומשם מן הת"ת שהוא ו' יפרד מיסוד אימא והיה לד' ראשים כחב"ד שהם סוד ראשי רחל הרי שהיא סוד דל"ת. והיינו שער:

והנה עד שם לא יוכלו לההנות מאור אבא כי אם משם ולמטה ששם מתחיל להתגלות לכתר רחל ששם האור נוקב ויוצא אליה והרי שם יצדק לקרות ראשית חכמה. וז"ש אוף הכי תרעא קדמאה לחכמה וכו'. דוק שלא אמר דחכמה אלא לחכמה ששם דוקא מתגלה מאבא מה שיוכלו המדות לסבול:

יראת ה' ה"ס כתר רחל כמש"ה עקב ענוה וכו' ודרז"ל מה שעשתה ענוה עקב וכו' דהיינו עקב ענוה שהיא לאה הוא על ראש רחל. ירא"ה גי' תורה שהוא יסוד דאבא כמ"ש תורה צוה לנו משה ושם כתר רחל בית לחכמה שעליו נאמר ה' בחכמה יבנה בית. תרין אינון דאתחברן כחדא. עטרת אבא וכתר רחל מחוברים כחדא:

ואינון תרין נקודין עטרת אבא שהיא י' של שד"י וכתר רחל שסודו יו"ד גי' עשרי"ם כמנין כתר:

גניזא וטמירא אע"פ ששם מסתיים יסוד אימא. מ"מ אין עטרת אבא מתגלית בהדיא ששם לובשת מסך דק מיסוד אימא שנמשך עליו כנודע מסוד הכפור'. ועוד טמיר בגופא דזעיר והיינו טמיר וגניז:

וחד קיימא באתגלייא הוא כתר רחל שהוא מגולה בחוץ אי נמי נקודה החיצונה המגולה ה"ס אותו השרש שיש למ' שם כנגד הנקודה הפנימיית וה"ס הראשית ממש של בנין המ'. וכן שם הראשית לגילוי אור החכמה:

ובגין דלית להו פירודא אקרון ראשית מפני שהכל נחשב לבחי' חכמה וגם רחל נקרא בשם חכמה ולכן הם חד ולא תרין. ואע"פ ששם ב' ראשים ראש רחל וראש גילוי אור אבא הם מיוחדים כי א"א שיתגלה שם אור יסוד אבא ולא תבנה ממנו המ'. וא"א שתבנה המ' אם לא יתגלה יסוד אבא: הוא ושמיה חד. שמו יו"ד ורחל היא סוד ה'. אי נמי אבא הוא י"ה וכל בחי' זעיר ו' ורחל שבחזה ה':

אתה שמך ה' הנה עיקר היחוד שיש לנוקבא עם הדכורא הוא בקו אמצעי ששם משך הדעת שבתוכו יסוד אבא וז"ש וידעו פי' ימשיכו ויעשו חיבור בסוד משך הדעת והטעם כי אתה שמך. המ' נק' אתה בעצם שהיא הנגלית כישאר הפרצופים נסתרים ונרמזים בשם הוא:

ועל המ' נאמר והוכן בחסד כסא ור"ל הגם שיש נקבות אחרות מ"מ אין תואר שם שמגלה הדבר ומתארו אלא לרחל דוקא הנקרא אתה לבד והיינו בסוד הכתר שלה שהוא על כל קומת רחל הנקרא ארץ ולזה ירמוז פ' כולם בחכמה עשית פי' שהאיר אור החכמה ברחל הנק' עשייה שבעולם האצילות ובזה יובן פי' הפסוקים אמר דוד פתחו לי שערי צדק הם כל תרעין שבבי"ע. אבוא בם אודה י"ה ה"ס אבא המולך בכל. אבל דע זה השער הפותח לזעיר הנקרא ה' צדיקים המתקנים את רחל יבואו בו הם דוקא כי כן יסד המלך מאן דיעול בהאי תרעא ליעול. כי הגם שרחל יש לה ג"כ שרש בעטרת זעיר שעד שם מגעת עטרת אבא. מ"מ אין לה הנאה משם כי אם בהיותה בנויה בקומתה ומגעת עד שרשה שבחזה כי אז היא מקבלת הארה גדולה מפי האמה. אכן בהיותה תחת היסוד אז היא נקודה חסרה ומועטת ועתה הוקשה לו:

אמאי איקרי יראת ה' ר"ל אא"ב כדס"ד מעיקרא יראת ה' היא מ' במדרגתה התחתונה שתחת היסוד נהי דק"ל דהול"ל סוף חכמה. מ"מ ניחא מה שקראה יראת ה' משום דשם היא קרובה להתמעט וסמוכה לעולמות הפירוד שתחתיה ויש לה יראה לבל יהנו ח"ו החיצונים ממנה אבל השתא דאמרת שראשית חכמה היא בהשתרשה בחזה והיא נבנית עד שם בקומתה מאי יראה שייכא התם. ותירץ בגין דאיהו אילנא דטו"ר. ויובן במ"ש בל"ת בפ' עץ הדעת טו"ר. בחינה א' בסוד זו"ן שניהם. ובחי' ב' היא ברחל עצמה מן החזה שלה ולמעלה הוא טוב מפני שעד שם מגיע התפשטות יסוד ז"א בקרבה. וגם כי ג' גבורות דחג"ת שלה הן ממותקות ברדתם אל היסוד דזעיר כמ"ש בדרוש ירידת החו"ג אבל הגבורות שמן החזה ולמטה לא קבלו אלא הארה מועטת לכן הם חזקות. ועוד שאין שם התפשטות יסוד זעיר וז"ש אילנא דטוב ורע זכי בר נש הא טוב שגם בגבורות התחתונות יש קצת המתקה ויש שם דין וחסד משמשים בערבוביא טו"ר ועל זה נאמר רגליה יורדות מות ר"ל רגליה כשיורדת למטה אז הוא מות גמור אכן כשאינן יורדות הן בבחי' רע לבד לפי שיש שם אחיזה לחיצונים. ואם יגבר הזכות אז כתיב רחצתי את רגלי ומתחזק כח מימי החסד להסיר משם כל סיג: וז"ש הא טוב גובר צד הטוב שיש שם:

לא זכי הא רע היינו רע בתגבורת הדין אשר שם: וע"ד שריא בהאי אתר יראה שלטעם זה השרה הבורא במקום זה כח גבורה גי' יראה: כדי שישתדל האדם להמתיק הדינים ויזכה למצוא הכל מתוקן:

לאעלא לכל טובא דעלמא וימצא עולם שכולו טוב לפניו ואחר שהזכיר קו אמצעי שבו ראשית גילוי אור חכמה חזר והזכיר נ"ה דזעיר שהם שכל טוב שבהם מתגלים ב' חסדים וה' חסדים נק' ה' שערים ואלין תרין תרעין שהת נ"ה דאינון כחדא כנודע שהם תרי פלגי גופא וכאחד חשיבו וקראם שכל שמהם תיקון חו"ב דנוקבא. טוב מפני שהם חסדים מגולים כמ"ש בסוד גומל חסדים טובים: ור"י סבר דאין לפרש כן משום שגם באחורי זעיר יש אחיזה לחיצונים וגם בו יבחן טו"ר כנזכר בל"ת הנז"ל. וכיון שתיקון חו"ב דנוקבא שהוא מנ"ה דזעיר הוא באחוריים לא יאמר עליו שם טוב ואע"ג דלגבי דידה נקרא טוב לפי שאין נוקבא דקליפה יונקת אלא מתחתוניות נוקבא דקדושה הנה זכר דקליפה יונק מאחורי זכר הקדוש. ואין שם טוב בהחלט ולא יכון בו תואר שכל טוב בנ"ה דידיה שמהם תיקון חו"ב דידה. ולזה פירוש שכל טוב דא אילנא דחיי ירצה כי ראשית חכמה וכו' נזכר בחינת רחל המתחלת מן החזה בכח אור אבא היוצא אליה כאמור: אבל שכל טוב מדבר באור הפנימי שבחזה דזעיר במקום סיום יסוד דאימא ששם סוד לב דזעיר שבו מקור השכל ושם מאירים ב' יסודות דאו"א שהם ב' חיים ולכן משם ולמעלה נקרא עץ החיים שלא יש שליטה לחיצונים כלל כי כל האורות מכוסים ביסוד אימא. לאפוקי משם ולמטה שאע"פ שאין אחיזה לרע בפנימיותו מ"מ באחוריים שלו יש אחיזה. באופן שעיקרו של עץ החיים דאיהו טוב בלא רע כלל הוא עד מקום המכוסה משום דאף אחוריים שלו הם מכוסים. אבל מהחזה ולמטה לא נוכל לומר שהוא טוב בהחלט. אבל אמר ועל דלא שרא ביה רע איהו שכל טוב אע"פ שיש יניקה לחיצונים מאחוריים של מקום הנכחי לקומת רחל בכל זאת יקרא טוב משום שבפנימיותו לאיגורהו רע. ובפרט בכל הת"ת דזעיר שהוא קרוב ודבק ליסוד אימא שמסתיים שם. ותחלה דבר על עיקרו של עץ החיים שהוא עד שליש הת"ת והחליט מעלתו ואמר אילנא דחיי שכל טוב בלא רע כלל ואח"כ דבר על האור המתפשט בתוך הזעיר מהחזה ולמטה כי שכל טוב הוא פנימיות הת"ת. גם לכל עושיהם אלין חסדי דוד שהם נ"ה שבהם ב' חסדים המכוללים חו"ב דנוקבא שלכן נקראים חסדי דוד ודע שהנ"ה דזעיר שם הפנימי שבהם היא הוי"ה אדנ"י גי' אמ"ן והיינו נאמנים שהם אומנים את המ' ומגדלים אותם והיינו תמכן אורייתא תורה שבעל פה. גם מנ"ה דזעיר מתכונן יעקב ועוד דאיהו בנצח ואיהי בהוד והוא תורה שבכתב:

כביכול אינון עבדין וכו' כי הם גורמים לתורה שתצא לאורה וכאלו הם נותנים כח לזעיר לכונן את יעקב ורחל להתחבר יחד. אינון דלעאן באורייתא לית בהו עשייה פי' שהם גורמים זווג עליון של נשיקים בסוד קול ודיבור והיא רוחני מאד שלא יכון לומר עליו עשייה. אבל זה דוקא בעוד דלעאן בה כי אחר גמר לימודם ודאי שימשך האור למטה ויעשו זווג היסודות התחתונים כי תלמוד תורה כנגד כולם:

אינון דתמכין לון אית בהו עשייה שזוכים שיעשה זווג תחתון בעוד שהלומדים לומדים כי אז מתעורר זכותם לגרום הטוב ההוא. ודע כשהחסדים מתפשטים בנ"ה דזעיר ושאז יסוד אבא מתגלה שם אז יש קצת מיתוק לה' גבורות שיתקבצו ביסוד דזעיר ביחוד ושיהיו ניתנות בדעת רחל ביחוד גמור ומשם מתפשטים הארתם בכל גופא דנוקבא כמ"ש באוצ"ח בדרוש עשיית פרצוף רחל וזהו סיום הפסוק שאמר ובחילא דא תהלתו עומדת לעד וקיימא כידוע שהנוקבא נקרא תהלה ובזה קיימא:

כורסייא ה"ס המ' הנקרא כסא וכל כסא יש לו ו"ק שית דרגין וד' סמכין כחב"ד וה"ס עשר ספירות דילה והכסא עצמו הוא ד' אורות תנה"י דזעיר המאירים בה:

ועוד נפרש לכל עושיהם שהם נ"ה על מאמר הובא בפ' מצורע דנ"ג וז"ל מאן תומכיה אלין אינון דמטילין מלאי לכיס ת"ח זכי לנביאי מהימניה דיפקון מניה מאושר אל תיקרי מאושר אלא מראשו אינון תמכין לאורייתא מראשו ועד סופו מראשו דא רישא דכולא דאיקרי ראש דכתיב מעולם נסכתי מראש. וראש דא חכמה דאיהי רישא לכל גופא וגופא אתפשט ביה עד סיומא דשית סטרין כמד"א שוקיו עמודי שש דאינון דמטילין מלאי לכיס ת"ח אינון תמכין לאורייתא מרישא ועד סיומא דגופא וכל מהימנותא ביה תלייא ואיתמך וזכי לבנין דאיתחזון לנביאי מהימני עכ"ל: ויובן על ב' הפירושים שפי' הרב ז"ל בתיקון ב' על ומבינה לנביאים וכתב בשער הנבואה שר"ל שעיקרה של נבואה הוא בנ"ה דזעיר שעד שם מתפשטת בינה נבי"א גי' ס"ג שבבינה. ולכן אמר שתומכי התורה שמדרגתם בנ"ה כנ"ל זוכים לבנים ראויים לנבואה ומשום דהול"ל ותומכיה מאושרים ואמר מאושר צירוף מראשו להודיע שהמהנים לת"ח תמכין לאורייתא מראשו ועד סופו אע"ג דנ"ה תרי פלגי גופא וכחד חשיבי כמ"ש במלאכים ורגליהם רגל ישרה וכמ"ש לעיל גבי שכל טוב תרין תרעין דאינון כחדא. וא"כ אין קושיא מאומרו מאושר לשון יחיד זה אינו דדוקא באחור נ"ה מחוברים והיינו מה שניתן מהם לנוקבא שמאחוריו. אבל מצד הפנים הם נפרדים וקרא דשכל טוב באור הניתן לנקבה קא לכן אמר דאינון כחדא אבל הכא איירי בנ"ה דזעיר בבחינת עצמו ובסוד הפנים ולכן הול"ל מאושרים אלא לרמוז על צירוף מראשו:

והפירוש הב' הובא בס' הליקוטים בפרוש נה"י החדשים כי בינה נוטריקין בינה יסוד נ"ה כי מבינה נעשו שוקים לזעיר כי זעיר עצמו אינו אלא ו"ק בסוד ו' שבשם. אבל בהכנס בו בחי' הגדלות אז החג"ת שלו מתעלים לחב"ד ונה"י לחג"ת וחסרו לו נה"י והם נעשים מהארת נה"י דאימא כשמגעת לחג"ת דזעיר שהיו נה"י ומשם האירו ויצאו נה"י חדשים ולכן אמר בזוהר דירכין הם לבר מגופא ונמצא עיקרו של זעיר הוא מחכמה שלו עד הת"ת שלו וה"ס מראשו מראש ו' וז"ש מראשו דא רישא דכולא דאיקרי ראש פירוש הגם שהוא סוד חג"ת הנה עתה נתעלה ונעשה ראש לכל הגוף הנקרא ראש בדווקא. לאפוקי זמן היניקה אע"פ שגם אז יש בחי' ראש אינו נקרא רישא דכולא מפני שחג"ת הם גוף ולא ראש אבל בזמן הגדלות שנתעלו ונעשו חב"ד אז הם ראש גמור ואמר מעולם נסכתי מראש שהם דברי התורה שה"ס זעיר בהכנס בו או"א שאז יצדקבו שם תורה כמ"ש שם לעיל מניה אמאי אקרי תורה בגין דאורי וגלי במה דהוה סתים ר"ל שהזעיר הוא מורה ומגלה אורות או"א שהם נעלמיס ועל ידו מתגלים וז"ש מעולם נסכתי מראש שלי הוא חב"ד מקדמי ארץ הם חג"ת שקודמים לארץ שהרי עיקרה כנגד נה"י:

ראש דא חכמה שלא תחשוב שכוונתו על הכתר שהוא ראש למנין י"ס בכל מקום שכאן אינו מדבר אלא על חכמה הנקרא ראש לכל גופא אפי' לבינה ודעת. וקראם גופא שתחלתם היו גבורה ות"ת אלא שנתעלו ונעשו בינה ודעת. ועוד דגופא אתפשט ביה עד סיומא דשית סטרין. שתמיד מכל בחי' חכמה נמשך כח לכל מה שתחתיה. וכלל גדול כולם בחכמה עשית. כי הכתר הוא נעלם במה שלמעלה ממנו ואורו נורא מאד. וזה אחד מהמקומות שמורים באצבע קבלת הר"י סגי נהור בן הראב"ד מפי אליהו שהכתר אינו נכלל מכללות זעיר. שהעצמות והכלים שבו הם מתבונה עלמו כנז' בס' א"י. ומענין נה"י החדשים ושהו"ק נתעלו תוסיף טעם לשבח שאין הכתר בחינת ראש אלא הראש הוא חכמה. וז"ש ראש דא חכמה משא"כ הכתר שאינו נקרא ראש. ועוד קרי ביה מראש ו שה"ס שית סטרין של עצמו דזעיר. ובזה ינעם מ"ש ותומכיה כד"א עמודי שש ולא שבע. כי הראש הוא מחכמה כי נה"י באים מחדש ותומכים לכל השש שנתעלו ונשארו בלי סמך וסעד ובאו נה"י לסומכם ולכן נקרא ווי העמודים. והודיענו מעלת תומכי התורה ומטילי מלאי לכיס ת"ח ותהיה להם תורה שיש עמה מלאכה וגורמים להאיר אורות או"א דזעיר במלאכה שהיא מלכות:

ועד סיומא דגופא שאלמלא נה"י החדשים אי אפשר לשש עליונות לעמוד כי על כן שרו של עשו התחכם ונגע בכף ירך יעקב לרמוז שזה כחו להשטין ולמנוע תומכי התורה מישראל ובזה תשתכח תורה מישראל ויחזור זעיר לקטנות. כמש"ל שעל זה נאמר מי יקום יעקב כי קטן הוא. אבל הסומך את בעל תורה נותן כח בזעיר להתעלות ולהתפשט:

ועוד כל מהימנותא ביה תליא ואיתמך: שכל האצילות בכלל תלוי בזה התחתונים פרצוף יעקב ורחל התלויים בנה"י וז"ש ביה תליא: והעליונים זעיר ואו"א שנסמכים עליו וז"ש ואיתמך ושכרם של התומכים וכו' וזכי לבנין דאיתחזון לנביאי:

מהימני מדה כנגד מדה כי הוא בצדקו הפריא בנים שהם נה"י מן האבות חג"ת וגרם שהבנים הראשונים נה"י ראשונים דו"ק. יתעלו ויהיו חג"ת אבות. והוריד שפע אבות העליונים או"א עד נה"י. מבינה לנביאים. לכן יזכה לבנין דיתחזון לנביאי אם יהיה הדור ראוי וזכאי לכך אף בגלות. כלל העולה מכל האמור שיפה כחן של תומכי התורה שהם גורמים קיום והעמדה לעמודים העליונים שהם נה"י בסוד תוספת ועשייה חדשה בזעיר. וז"ש כביכו"ל אינון עבדין. פי' עושים מעשה ממש. דהיינו מציאות ובריאה חדשה שהוא הוצאת נה"י החדשים מן הכח אל הפועל ואז הזעיר ארם שלם: ומלת עושיהם לרמוז דקרי ביה עושי הם שעושים בחי' אדם. כי תחלה בקטנות נקרא איש כנודע: וג"כ ירמוז עושיהם עושים להם. פי' עושים את עצמם. וזה לא יצדק בעצם אלא בתומכי התורה כי בשאר מצות שבהם תהיה אחיזה לאדם בו"ק דזעיר הלא הן קודמות לאדם כי כן הו"ק היו לזעיר מקדמי עולם שז"ס ששה נקודות של עולם הבלימה. ונמצא כבר הקדימתו אותה הספירה דשייכא לה אותה המצוה. אבל תומכי התורה הם עושים המדה שיתקשרו בה שהיא נ"ה ע"י הבינה כמ"ש ומבינה לנביאי שהבינה עושה נה"י דזעיר:

ובחילא דא תהלתו עומדת לעד הוא התפשטות החסדים דאימא בכל הזעיר עד נה"י שלו. שגם הבינה נקרא תהלה כמ"ש הרב ז"ל ותהלה גי' אמת חסר א' וה"ס שער הנ' שה"ס כתר דזעיר והוא ת"ת דאימא הנשאר למעלה חופף על ראשו אבל נה"י דאימא מתפשטים בכל הזעיר עד רגליו. ואז רגליה ורגליו שוים וזהו עומדת לעד שהיא עומדת בעמודי הזעיר שהם רגליו וזה ע"י פעולת תומכי התורה בממונם הנקרא יקום אשר ברגליהם על שמקים האדם על רגליו. ובזה הם מקימים רגלים העליונים:

אבל לומדי התורה לית בהו עשייה ממש כי בכח הבל פיהם העולה מעלים את עיקרו של זעיר למעלה לקבל אורות. או"א. וגם ממשיכים אותם בזעיר עכ"ל מהרמ"ז זלה"ה: