מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר א:י

והרמ"ז כתב אין ספק שזה המאמר הוא למעלה בעולם האצילות כשהיו מתכוננים ו"ק דזעיר לקבל שפעם וכחם כדי שיוכלו לברוא העולמות התחתונים. ותחלה נתן כח בו"ק דזעיר והם נתנו חילם במלכות ואחר כך פעלה המלכות בתחתונים. וידוע שהתפשטות אור אימא בחג"ת הוא בהעלם ואין שם גילוי עד הגיעו לחזה דזעיר ששם מתחיל כתר רחל. וגם נודע שע"י הנקבה מתגלה אור הזכר כי הוא כסותו לבדה ולעיל דף א' אמר עת הזמיר הגיע דא יום רביעי ופי' בו הרב ז"ל שה"ס המלכות שראשה דבוקה בת"ת: ויום חמישי הם נ"ה דכחד חשיבי ויום ששי הוא היסוד. וזאת המ' הנזכר ביום ד' היא שוה לת"ת שבת"ת ועל שניהם נאמר א"א לשני מלכים שישתמשו בכתר א' וזמש"ה ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים עכ"ל הרב ז"ל וא"כ המלכות הוא יום אחד מששת ימים כמ"ש כי ששת ימים עשה ה' וכו' ולא אמר בששת. ר"ל שעשה ה' ששת ימים שהם זו"ן שמים וארץ וביום השביעי היא המלכות ג"כ:

ואמר כל יומא ויומא גלי עבידתיה ויהיב חיליה וכו' אימתי ביום רביעי שהיא המלכות כמ"ש בתיקונים דף ד' איהי רביעאה לכל תלת ושביעאה לשית שהוא שבת. ומ"ש נ"ה כחד חשיבי היינו לפי בחי' הארתם בנוקבא כשהיה באחוריו כבזמן הבריאה ואז המ' ביום רביעי אבל בשבת שנתעלו הו"ק המ' היא שביעית והוא כנגד היסוד דבוקה עמו בלי פירוד ושם הם שני שבתות כדלקמן

דכולהו הוו סתימין שאין גילוי לאור יסוד אימא הסתום בתוך זעיר. אלא עד הגיעו למקום רחל דהא אשא ומיא ורוחא וכו' אין כח ג' יסודות גשמיים נגלה אלא ע"י הארץ ומינה דגם חג"ת שלשה יסודות עילאין אין כחם נגלה אלא ע"י יום רביעי שהיא המ' ארץ יסוד רביעי שמקבל מג' ובו נכללים. ומארבעתם נתהוו הנמצאות והקדים אש למים כי חג"ת דזעיר נגד חג"ת של נוקביה שמאחוריו וסימן יום ליום יביע אומ"ר:

כלהו תליין וכו' סוד היותם כמוסים בתוך הזעיר ומשם בוקע האור ומאיר לכתר רחל לכן תמצא שמיום רביעי ואילך מתחיל כח השבת. כיון דאתא יום רביעי שהם המלכות כי הגילוי האמיתי הוא ע"י המלכות: ולקמן כתב הוו תליין ביומא דשבתא שה"ס המ' ועד עתה קורא אותה יום רביעי והיינו בהיותה דבוקה הצדיק שמוסיף לו הארה. כמנא שהבינו כוונתו על מ"ן דנוקבא שנרמזים במן ודבש שה"ס גבורות. והם לא ירדו מיד לסוף דעתו ושאלוהו על שם אביו. אבא דילי וכו' שהיה רב המנונא סבא גי' ס"ג שהיא רוחא דשבק אבא באימא. דיוריה בימא רבא היא הבינה ואיהו הוה פי' מפאת עצמו ובחינתו: חד נונא ה"ס יסוד אבא שסתמו של יסוד נקרא דג כמ"ש ביוסף וידגו לרוב כי הוא פורה. וגומל דלים במה שמושך מן הדעת ומתפשט דרך ז' ספי' חגת"ם נה"י במספר ד"ג. ואהי"ה בחגת"ם ויה"ו בנה"י ז' אותיות ומכאן סוד יפה לאכילת דג בשבת שכל עיקר שבת הוא ב' שמות אהי"ה יה"ו בסוד המרגלא:

רב ויקירא וכו' פי' הטיפה של יסוד אבא נמשכת מיסוד עתיק המאיר במזלא דדיקנ' ומשם בא לדעת אבא וליסודו וז"ש רב שהוא נמשך עד כל קומתו דזעיר. ויקירא בסוד הדיקנא דיקנא יקירא כנז' באידרא ועתיק יומין כמשמעו. וכל כך היה כחו. עד דהוה בלע וכו'. נודע שכל העלאת מ"ן הוא מסוד היסודות והדעת וידוע שתחלת כל הבירורים נעשה בעתיק. ומשם נמשכים מן מררגה למדרגה שכל פרצוף יתברר מה שראוי לו במה שלמעלה ממנו. בעתיק מתברר דאריך ובאריך דאו"א ובאו"א זו"ן ובזו"ן עולם הבריאה. וגם בה יש ה' פרצופין באופן שהכל מתעלה תחלה לעתיק כמ"ש בא"ר וכל גולגולתין יהבין אגר אודאיתא לעתיק יומין. ואולי שר"ל שהוא נוטל מכולם סוד הכתרים לעצמו והוא בליעת שאר נונין שהם היסודות מה שראוי להם למוחותיהם ולזרעיהם. ואחר הבירור אחר שבלעם ונהנה מהם לצרכו:

אפיק לון חיין וקיימין כי תחלה שעלו יצאו מסוד המיתה דמלכין קדמאין ואח"כ הוא תחיית מיתתם ומליין מכל טבין שהוא טוביות היסודות שהם טובים ומטיבים: ושאט ימא ברגעא חדא בתוקפיה ר"ל שפעם א' עשה ייחוד עצום למטה בעת רצון עד ששרשו העליון שט ימא ה"ס הזווג שנעשה בתוקפו בסוד והקימותי את בריתי. וזה היה ברגעא חדא. שבזמן הגלות אין היחוד תדירי לצורך הורדת נשמות רק בהיות איזה צדיק עצום שיש לו סגולה לעורר זווג עליון פנים בפנים וכמ"ש ר"ש אסתכלנא דאתהדרו אנפין באנפין:

ואפיק לי כגירא בסוד יורה כחץ שם ע"ב פשוט ומלא גי' ח"ץ סוד טיפה דאבא וכל טיפה כלולה מחו"ג שהם מ"ה ב"ן עם הכולל גי' ח"ץ ונקודת הוי"ה אדנ"י גי' ח"ץ. וטמיר לי בההוא אתר הוא יסוד רחל בסוד רוחא דבגווה כדבסמוך: והוא תב לאתריה רמז לפטירתו. בריה דבוצינא קדישא סוד יסוד אימא בריה דנהירו דאורייתא לרמוז שהוא כח אבא בתוך אימא. לאודעא לן שמיה הוא שרשו ומקורו למעלה שה"ס השם וכמ"ש הרב בליקוטים בענין חיבוט הקבר ששואלים שמו ר"ל מקום אחוזתו כי שם הטייעא כבר לא רצה להגיד להם ולכן פתח:

ובניהו כי היה משרשו וכמ"ש בשער הנבואה פ"ג וז"ל נודע כי המ"ן ה"ס ב"ן דההי"ן שהוא ה אחרונה דהוי"ה וזהו בניהו בן יה"ו יה"ו הם ג' אותיות ראשונות וב"ן היא ה תתאה דסלקא לעילא לגבי יה"ו. ונודע כי ההוא רוחא המעלה מ"ן נקרא ב"ן ונמשך מיסוד הזכר ליסוד הנקבה בסוד בנימן וזהו בן איש חי כי הוא שם ב"ן הנמשך מיסוד דכורא הנקרא חי. ולכן בניהו מתגלה ונמצא בכל מקום שמיחדים. כי א"א לשום יחוד בלי העלאת מ"ן שמשם שרש בניהו עכ"ל:

ובספר א"י סמוך לדרוש הנשיקין מקודם כתב ה תתאה של הו"יה שיש באימא נחלקה לסוד דו שהם זו"ן וששם יש שם ב"ן שנותן בה אבא בסוד רוח קדמאה דשדי בגווה. ואותו ב"ן לוקחו זעיר שהוא בנה ואח"כ נחלק לשנים ולוקח לעצמו הפשוט דשם ב"ן ונותן לנוקביה המילוי שלו ושכן הוא ממש ברחל ה אחרונה שלשם הוי"ה שלה היא דו ושם הוא שם ב"ן שנותן זעיר ביסודה דהיינו נמי ההוא רוחא ומשם שורש מע"ע וסנדל שבבריאה ומסיים שם שכך היא המדה בכל הנקבות לפי מדרגותיהם עכ"ל. מובן כי דו ה"ס זו"ן ואמר ובניהו על רזא דחכמתא ה"ס יסוד אבא הנכנס ונגנז תוך יסוד אימא. וכתב הרב בליקוטי תורה בפ' חיי שרה שיהוידע ובניהו שניהם משרש זה דההוא רוחא שאותיות שמותיהם שוות שהרי בשניהם יש שם יה"ו ואותיות ידע הם כנגד ב"ן דבניהו כי ידע גי' פ"ד שה"ס מ"ן של מ' הנקראים ב"ן של בניהו שהם פ"ד כנודע בדרוש מ"ב זווגים דריש פרשת בראשית. שטיפת הזכר היא מ"ב א' ושל נוקבא היא פ"ד. ושם ידע הוא לשון תשמיש בן איש חי דא צדיק ח"י עלמין פי' בהיות ב"ן זה ביסוד הנקבה פעמים שחסר ממנו בסוד בצאת נפשה כי מתה אבל בחינתו שבזכר עצמו זה לא יחסר ולא ימות והיינו איש חי. מארי דכל עובדין כל העולמות בסוד מחדש בכל יום מ"ב. וכל חילין עילאין הם הנשמות והמלאכים דכלהו נפקי מיניה והוא המקור שלהם ומעמידם תמיד ואי אפשר להם להתהוות בלעדו כי הוא מעלה אותם בסוד מ"ן. אות הוא וכו' שרישומו ניכר לעיקר בכל חילו היינו שאר הבירורין המתבררין בכל זמן שהרי נתן בהם חלקו:

רב מכולא שהוא מתחיל משורש האצילות ומתפשט עד סוף אבי"ע. וכמ"ש הרב שכל נקבות העולמות יש להם בחינת ב"ן ותחלת שרשו עליון מאוד שמצד מקורו יצדק בו תואר רב פעלים. האי אילנא ה"ס יסוד דזעיר הנקרא תמיד אילן פרה ורבה. רב שיש בו לתת חלק לכל נמצא ויקירא הוא הנבחר מכל בחי' שם ב"ן הקודם. מאן אתר נפק ומאן אתר אתא. ב' מלי בעי א' על מקום שרשו וא' על מקום גילויו. דרגא עילאה סתימאה הוא יסוד אבא הסתום תוך יסוד אימא ונקרא נתיב לא ידעו עיט. או ירמוז לסוד נעלם לזיווג הנעלם של או"א בסוד הדעת שלהם וז"ש דרגא עילאה סתימאה הוא יסוד אבא שבדעתו מסתתר בשל דעת אימא ואז היא דרגא דכולא ביה שאז ביסודה יש חו"ג: