מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר א:יב

פירוש הרמ"ז וכניש בגוויה מגו נהורא עילאה ה"ס דעת עתיק המאיר במזל הח' והוא במזל הי"ג. היכלא קדישא אימא. ובגופא דהאי היכלא. הם יש"ס ותבונה שהן ממש סוד הגוף שכן בתוכם מתלבשים או"א עילאין. וגם שהם מלבישים עיקר הגוף דא"א ובו קיימין כל עלמין זו"ן מיש"ס ותבונה יצאו:

מניה אתזנו שמשם יורד השפע לחיות העולמות ותשכיל עתה משך השתלשלות זרע קדש שהוא מדעת עתיק אל המזלות ומהם לאו"א וזה נרמז במלת קבציאל קבוץ וכנוס שם אל דהיינו דעת עתיק שבו שם ס"ג כמ"ש בדרוש ג' רישין שבתיקון קרומא דאוירא יש שם ס"ג ושם נגנז דעת עתיק. ועיקר מילוי ס"ג הוא ייא"י דהיינו אל. גם הדיקנא כולא בכלל ופרט היא שם אל עד שצריך לכוין ולכלול שם אל בכל א' מי"ג מדות כנזכר בסה"כ. גם אבא נקרא אל כמ"ש לקמן נהירו דחכמתא גם באימא יש בחי' שם אל משם אהי"ה ושם אל של שם ס"ג ולכן קרא לר"א ור"א פניאל שזכו לסודות הרמוזים בשל אל. גם שורש ההוא רוחא הוא הוי"ה אשר ה אחרונה שבו בצורת דו שהוא יה"ו דו גי' א"ל. הוא הכה את ב' אריאל ב' מקדשין להודיע מה גדלה מעלת אילן זה כי הוא המקיים מקדש א' וב' שהם אימא וברתא שבהתעלמו נחרבו ונודע שהבנתה של אימא הוא בהורדת רי"ו העליון ומשם יורד לברתא רי"ו תחתון ה"ס אריה גי' רי"ו. ולפי שהוא רב פעלים כנזכר לכן בהעדרו מהם הכה ב' אריאל וכמ"ש האר"י ז"ל שבעונות מ"ן דאימא נפלו ונתערבו כל כך עד שהוצרכו יה"מ ליהרג וכן לקמן אמר ונהר יחרב בבית א' ויבש בבית ב' בה' עילאה וה' תתאה:

כיון דאיהו אסתלק שנעלם אור היסוד ונמשך משך שפע עליון אז הכה לון וחריב לון ושצי לון ג' בחי' נגד בי"ע. וכרסייא קדישא נפלת הם ט' ספירות ראשונות דנוקבא דזעיר דאצילות שנתלבשו בקליפות כנזכר בדרוש הקליפות: ההוא דרגא דאיקרי אני הוא בתוך הגולה היינו ט"ס שלה. והנה שם מ"ה גי' גאולה ואם יחסר א' שבתוך וא"ו יעלה גולה. וה"ס חסרון אור אימא בחזה דזעיר. והרב פי' במאמר דפ' ויחי דף רל"א כשהוא בסוד אני שיוצאה לחוץ ואויביה יביטו בה ויכירוה אז הוא בתוך הגולה אבל בהתעלותה עד החזה דזעיר אז נקראת אבן והסוד שיש א' בוא"ו שלה ואז יש לה גאולה. על נהר כבר הוא היסוד הנקרא נהר וזה היה כבר לעולמים ועכשיו פסק מימוי ולכן אני בתוך הגולה:

ויבש בבית ב' דחרבן ב' חמיר לן דיבש ממש כמ"ש יבשה הארץ נעשית כגריד: דהוא מאב דבשמייא נודע שכל בחי' ההוא רוחא הוא מאבא כנז"ל:

וכל נהרין וכו' כיון שנתעלה אור היסודות גם קוי ימין ושמאל אתחשכו מכאן תשכיל כמה יפה כחו של ב"ן הנזכר: בזמנין קדמאין ר"ל אע"פ שסוד ההוא רוחא בהיותו בתוך הנקבות ה"ס גבורות וגם הוא עצמו גי' גבורה ששרש מקורו הוא מג' ע"ב דס"ג מ"ה ב"ן כנודע מסוד עיבור ע"ב חסד רי"ו גבורה מ"מ היה משתלשל למטה בקדושה גמורה שלא תהנה ממנו הס"א והיה מוסיף כח בישראל להעלות ניצוצי נשמתם ולתקן העולמות וזאת כפרתם בהעלות ניצוצותיהם אם הפילום בקליפה בעונם. חד אריה מסוד רי"ו ע"ג מזבח הוא שם הגבורה יו"ד ה"י ו"ו ה"ה גי' ז"ן: אכיל קרבנין. ה"ס הבירור הנעשה ע"י אכילה: כלבין. הם מ"ן דקליפה כלב גי' ב"ן כמ"ש הרב על פ' בנ"י נכ"ר יבולו שרמז לשני ב"ן אחד נגלה וא' ר"ת וה"ס דכורין ונוקבין שכולם מתטמרין בנוקבא דתהומא רבא ושם לוקחים התמצית לחיותם:

דרגין דלתתא ירמוז לכלים החיצוניים שביסוד ששם ה"ס בא נחש על חוה. וקטיל לההוא אריה שחיסר ממנו השפע הטהור היורד עליו. וכיון שירד השפע לדרגן דלתתא נהפך לו ללענה וז"ש בתוך הבור ריק והנה בשמואל כתיב באר ובד"ה כתיב בור ודריש שניהם קרי וכתיב שהבאר הקדוש של רחל היה מסובב מהבור ריק:

לחד כלבא ה"ס ב"ן דידה במקום מ"ן הקדוש שסודו אריה ושמו אוריאל פניו פני אריה ומלאך זה הוא בת"ת ויש לו ב' שמות אוריאל בנטותו לחסד נוריאל בנטותו לגבורה והוא שלוח מרחם הנקבה הקדושה: בלאדן גי' אלהים עם הכולל כולו דין בלי מיתוק הנרמז בשם אדם. השלג גרמו חובין שנקרש השפע. לא תירא לביתה משלג בליקוטי תורה פ' וירא פי' הרב ז"ל רחל הקדושה לא תירא ח"ו שתבוא לה פגימת השלג מפני שכבר היא מלובשת בגבורות אבא והן סוד האש היוצא אליה מחשבון וז"ש דיכיל למסבל אשא תקיפא הם גבורות אבא. ובזה יתבטל קרירות השלג שלא תבא לידי כך:

נהיר לון לישראל שבכל דור מתנוצץ אורו של מרע"ה. והנה משה עיקרו יסוד אבא בהיותו מלובש תוך יסוד אימא בסוד פק"ד קס"א ומביא פ' איש מצרי כי אז היה מאיר באורות אימא: אבל של אבא עדיין היו כמוסים ונסתרים. תמן אתיליד שם היה לו כל ג' בחינותיו. א' דקטנות היינו אתייליד. ושנית דיניקה ותמן אתרבי וג' דגדלות ותמן סליק לנהורא עילאה תכלית הגדלות שעולה עד הדיקנא. איש מראה ה"ס לאה שיוצאה ממלכות דבינה והוא נקרא בשם אלהים והוא היה בעלה איש האלהים ולפי שזכה לפנים של אימא לכן נאמר בו ומראה ולא בחידות. כי על אור אבא נאמר לו ופני לא יראו ועל לאה כתיב וראית את אחורי גם נקרא לאה מראה לא כרחל עולימתא שפירתא וכו' אלא ועיני לאה יאיאן:

דא מטה האלהים יובן במ"ש באוצ"ח שלשני צדדי לאה הנקרא דור המדבר יוצא אור מיסוד אבא ונוטה באלכסון משני הצדדים דימין ושמאל של דור המדבר והם הם ב' המטות שנוטות לכאן ולכאן והימיני נקרא מטה משה או מטה סתם. והשמאלי נקרא מטה האלהים. ובליקוטים פ' חקת שחטא מרע"ה היה שאז בזמנו היתה רחל עומדת אחורי זעיר ומשם רצה להטות לה ב' האורות הללו של המטות בהיותה באחור. וחטא בזה כי ילכו האורות שהם מצד הפנים אל האחור והוא פגם לאורות וגם רחל שהיא סוד הסלע ובגי' קס"א שעיקרה מיסוד אימא לא תוכל לקבלם אלא כשתבוא פנים בפנים. וכתב הרח"ו ז"ל בהגהת אוצ"ח ענין הסלע שחטא בה מרע"ה חטא אדה"ר ממש בענין הכאה במטה. פי' אין האשה מתעברת מביאה ראשונה כי בראשונה יוצא דם וכו' ואח"כ מתעברת וז"ס שפעם א' היה נוטף דם ובשנייה יצאו מים רבים דמיון הזרע ובא החטא בהוצאת דם מצד מטהו הנהפך לנחש טו"ר והוא סיבת הדם כי דרך נחש עלי צור ולא עלי סלע והבן כי הדברים עומדים ברומו של עולם עכ"ל. נראה שחטא אדה"ר היה במה שקדם להזדווג ע"ש בהיות עדיין רחל באחור והיתה עדיין שליטה לעה"ד טו"ר ואז השליט את הנחש ונידון למיתה מפני שגרם שבא נחש שהיא גי' ד"ם שד"י על חוה. ודוגמתו היתה הכאתו של מרע"ה עודנה רחל באחור שם למטה מן החזה שהוא סוד עץ הדעת טוב ורע. טוב אם תהיה בצד פנים. ורע בהיותה באחור שאז היא בחינת צו"ר שהוא אלהים דההי"ן:

אבל עתה שהיו קרובים לבוא לא"י כבר היתה רחל מוכנת להיות סלע אי נמי צור הוא בחינת הכלים החיצוניים ששם יש שליטת לנחש וצורך לנשיכתו לאילה וכמו שהיה בקי"ס כנרמז בזוהר בפ' בשלח אבל הסלע ה"ס הכלים הפנימיים ואין שם דרך נחש. ובאוצ"ח איתא שהמטה ה"ס ו להיותו אור יוצא מיסוד דאבא. גם אות ו דוגמא דמטה. ולהיות שהמקום שמהחזה ולמטה הוא טו"ר לכן נהפך ממטה לנחש ומנחש למטה. וה"ס מט"ט שר הפנים שיש בו רמז לב' המטות והנה להיות שרחל היתה אז באחור לכן חשב משה שיצטרך להטות ב' ההארות דשני המטות אליה וחשב להכות בכח מטה השמאלי שה"ס גבורה דתמן קר"ע שט"ן. דקרע לאיילתא ההוא אתר כמ"ש בפ' בשלח. והכה פעמים כנגד ב' המטות ובראשונה יצא דם כנגד השמאלי ובשנייה יצאו מים מן הימיני. ועונות ישראל גרמו עיקר חטאו שלא נתן לב למ"ש לו ודברתם אל הסלע דיבור דוקא שה"ס זווג דנשיקין שאין שם כח לחיצונים חלילה וארז"ל שנה עליו פרק א' שאז יהיה מוכן לקבל אור אבא ביחוד ב' המטות סזד התורה במצות עשה ומל"ת ובזה נפרש המאמר:

וביד המצרי חנית פי' שלכן נקרא חנית שהוציא דם כבחנית. סוד המטה השמאלי הנקרא מטה האלהים כמ"ש ומטה האלהים בידי שאז הוצרך להאיר כח הגבורה להתגבר על עמלק. ובידי סתם הוא השמאלי:

ודא איהו מטה דאיתברי ע"ש ירמוז לב' דברים הא' לשרשו של מעלה שהוא הנק' ע"ש לגבי רחל דאיהו סוד השבת והיא בין השמשות ממש בין יעקב וזעיר והדבר השני הוא מהות סגולת המטה שאז בין השמשות היה עדיין כח עה"ד טו"ר בעולם לכן תוכל להתהפך לנחש ולמטה:

ובהאי חב בהאי דייקא שהוא מטה האלהים הנז' והוצרך להכות פעמים: משה לא יהבית פי' לא להכות בסלע נתתי לך את המטה שלי אלא להכות בצור וענשיו אם היית מדבר כאשר צויתיך היית מאיר בסלע אורות המטה בסוד הפנימיות פנים בפנים. מיד וירד אליו בשבט בדינא קשיא. פירוש נודע שסוד התעלמות האורות ה"ס ירידה כמ"ש הרב בפ' ויוסף הורד מצרימה. ושיעור הענין שבניהו האמור שה"ס ההוא רוחא נפגם ונתעלה לדעת שה"ס ו כנודע והיינו שבט. ורמז שכביכול כשבט נתיבש והוא דינא קשיא שחזר המטה לנחש וקרוב לומר שבכל ענין זה נק' מצרי לפי שחזר לסוד הקטנות להתעלם בדעת שסודו מצרים. ויגזול את החנית לרמוז שכמעט הוה לו זה כעין נספה בלא משפט אלא בוגזילה משום דכוונת מרע"ה היתה לטובה לשמים כי כל חשקו לתקן את רחל שאליה חשק או"א כנודע אלא שעון ישראל גרם והיינו לשון גזלה:

דמההוא שעתא אתמנע מניה דאל"כ למה לא נזכר שנשתמש בו בת"ת הוא ד' רגלא ד' דכרסייא חגת"ם ביחד ובהיותה עם היסוד נק' שבת שאז היתה שביתה לו"ק ומ"ש ויכל אלהים ביום השביעי פירושו שכל המלאכות נעשו ונגמרו ע"י יום השביעי מלכות:

רגלא רביעאה דכרסייא ר"ל לא מבעיא בהיותה בסוד יום רביעי שאז היא סוד רגל רביעי אלא אפילו כשהיא יום שבת אדרבא אז היא רגל חזק מאד מפני שמתרחבת בכל מקום נה"י שנתעלו למעלה והניחו מקומם פנוי. וז"ס מ"ש דוד הע"ה רגלי עמדה במישור שהוא מקום פנוי אז במקהלים אברך ה': אי הכי וכו' ירצה א"כ שהכל דבר א' בין לגבי חג"ת ובין לגבי נה"י ותמיד הוא רגל רביעי למה אמר את שבתותי תרי והשיב שבת דמעלי שבתא דערבית ה"ס המ' ושבתא דיומא ה"ס שרשה שבת"ת שהוא ג"כ שביעי בחב"ד חג"ת ששם מתעלה היסוד דזעיר שה"ס שבתא דיומא. אי נמי בסוד עטרת היסוד ששם כלולה בו המלכות. מהו ומקדשי דס"ל שיש לפרשו על השבת ולקמן פירשו על רחל דאתמשכא מלעילא ה"ס אור אבא הנקרא קדש המאיר עליה:

עבדת לשבת וכו' שנראה שבתותי לחוד ומקדשי לחוד וקרא כתיב כי קדש היא שהיא גופה קודש גמור. והשיב היא לאו דוקא שהרי הכתוב מחלקם שבת לחוד וקדוש ה' לחוד. מאן קדוש ה' היה לו לומר מקדש ה' ולא קדוש ותירץ ר"א שהשבת נק' מקדש מפני שהוא מכון ובסיס לקדושה אבל קדוש ה' היא הקדושה עצמה דנחתא מלעילא פי' שהשרש נק' קדש והוא חכמה. והאור היורד משם נקרא קדוש. וחזר והקשה דא"כ אין השבת מכובד אלא עונג וכתיב וכבדתו ומוכרח דקאי אשבת דאל"כ כפל כבוד למה לי:

תחום שבת ב' אלפין בספר הכוונות של שבת כתב הרב שמן התורה הם י"ב מיל שהם ג' פרסאות והם כנגד נה"י שבהתעלות הקדושה למעלה היה נשאר זה המקום פנוי ולא היה כח לקליפות ליכנס שם אבל משגברו העונות גבר כחה להתהלך שמה לערך ב"ס וחצי שהם יסוד והוד וחצי נצח התחתון שהם שני פרסאות וחצי ונשארו ד' אלפים אמה שהם שני מילין שלעולם לא תוכל הקליפה לבוא בהם ורז"ל החמירו ולא התירו אלא אלפים כדי שלא להתקרב אל החיצונים אמנם תקנו עירובי תחומין שה"ס המשכת אור למיל השני ובזה יברחו החיצונים יותר למטה וע"י היכרא דעירוב לא חיישינן שיצא חוץ לקדושה. והתורה תרמוז שלעולם יהיה הבדל בין קודש לחול ולא יפחות מאלפים אמה ונמצאו לתלמידי הרב סודות אחרים בענין תחום שבת והמחוור שבהם הוא זה. והנה מכל צד שתרצה הקליפה לשלוט ולהכנס מקרי דרך כניסתה לכן צריך אלפים לכל רוח. שבת עילאה עטרת יסוד אימא סוד מלכותה שמסתיימת בחזה דזעיר שגם הת"ת הוא שביעי שבת תתאה שורש ראש רחל המושרש בחזה דזעיר ושניהם כלולים כחדא תוך זעיר וסתומים בפנימיותו שבסיום עטרת יסוד אימא שם מתחיל שורש רחל וכאחד נחשבו:

שבת אחרא דלא אדכר היא רחל העומדת חוץ לזעיר: והקשה הר"מ דלונזאנו ז"ל דלמה לא תוכלל גם היא בשם שבתותי ותירץ דשבתותי משמע דוכרין שבתות י' והיינו ב' שבתות שבפנימיות ת"ת ובלאו הכי מיעוט שבתות שנים. וכ"ש כדיהיב טעמא דהנהו תרין כלילן כחדא וסתימין כחדא לכן חששה המ' כיון דנגזר עליה גלות ומיעוט בעונותינו ובלילה יורדת לבריאה שאז אין לה בחינת שביעיות שמא לא תוכלל בשם שבת:

מיומא דעבדת לי ר"ל שבשעת הווייתי הייתי שביעית ונקרא שבת בעצם ואין ראוי שמחמת שינויים שעוברים עלי מצד עונות ישראל אשתנה מטבעי הראשון. ועוד יומא לא הוי בלא ליליא. רמזה לו שא"א לשני השבתות הראשונים שסודם ביום לעלות אם לא ימשכוה אחריהם כי אין ריקות נמצא והתחתונים נמשכים אחר העליונים והכל מלא ויומא אין לו הוייה ועליה בלא ליליא:

ברתי שבת אנת פייסה בשם בת בסוד הנודע בפ' ה' בחכמה יסד ארץ דאבא יסד ברתא מפני שמקומה במקום גילוי יסוד אבא וכל עיקר קדושת שבת הוא מאור אבא הנק' קדש. וא"כ איך אפשר שיתפשט אורו והיא לא תהנה מבית אביה. ורמז לה שבת אנת. ידוע שעיקר השם השולט בשבת הוא י"ה אדנ"י. אדנ"י מלא עולה תרע"א עם יו"ד ה"א והכולל עולה שבת:

ושבת קרינא לך וכיון שכך קראתיך מתחלה לא יזוז שמך לעילם אפילו בכל הרפתקי דעדו עלך אי נמי כשאמרתי שבתותי תשמורו גם עליך היתה כוונתי. אבל חוששני שמא הס"ד דילך יעלה על לב צבא מרום וידמו בלבבם החיצונים שיהנו ממך בשבת כמו בחול:

ולכן אעבר כרוזא וכו' להטיל מוראה על כולם. ומקדשי להיותה מושרשת וגדלה במקום גילוי אור אבא שהוא קודש וגם הוא יראה ושרייא בה יראה המ' הוא יראת העונש סוד התכלת ושרייא בה חכמה שהיא יראת הרוממות ועליה נאמר ראשית חכמה יראת ה'. אני ה' המקדש האמור נקרא אני:

ודייק את וכו' כתוב בסה"כ ריש כוונת יוה"ך דג' אהי"ה העולה חותם יורדים למטה ביסוד המ' ואהי"ה דיודי"ן הוא מציאותה עצמה וב' דאלפי"ן ודההי"ן הם ב' אלפים דתחום שבת וזמ"ש אביו של הטעייא קדישא ור"ת א"ת "אלפים "תחום שבת למלכות:

שבתותי דא עיגולא וריבועא דלגו וכו' תמצית דבריו עולה בסגנון אחד עם פירוש מורינו זלה"ה דעיגולא הוא עטרת היסוד סוד מלכותה ואות ס' רומזת למ' ולכן עד שלא נולדה חוה לא נזכרה אות ס' בפרשה ועוד עטרת היסוד עגולה בסוד שפולי מעים דנוקבא:

וריבועא דלגו הוא היסוד שהוא פנימי וישבו שני דלתות כמ"ש בדרוש בריאת המלכות ד' אחת מקבלת מזעיר והשנית מאימא ומשניהם מתחברת ם סתומה ביסוד רחל וז"ש ריבועא דלגו לפנים מהעטרה שהיא ס' עכ"ד וכמרז"ל מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים לפי שיסוד ומלכות דרחל אין להם על מה שיסמוכו בזעיר מפני שיסוד זעיר אינו מגיע אלא עד ת"ת שלה ונמצא יסוד שלה פורח באויר. המכוון בזה דעיגולא וריבועא הם יסוד ועטרת דמ':

ואינון תרין לא כמו זעיר שאין לו רק ט' ספירות. אך רחל יש לה י"ס שלימות יסודה ומלכותה. אבל עטרת יסוד דזעיר אינה נחשבת לעצמה אלא הנוקבא משלימותו לעשר כמ"ש הרב ז"ל:

ולקבל אינון תרין ר"ל להיות שאין לשנים אלו סמיכה ע"כ צרכים אנו להמשיך להם הארה מן מוחי רחל ממה שמאירים בשבת מסוד ב"פ י"ה במילוי יודי"ן מחו"ב ע"ב ס"ג וכל אחד עולה ל"ה גי' כתיבות ויכולו דקידוש ומאלו השני מוחין אנו ממשיכין ליסוד ומ' דרחל שגם בהם יש ב' בחי' ל"ה כמ"ש בליקוטי הרח"ו פרק י"ט וז"ל יסוד גי' י"ה אדנ"י שהוא בחי' שבת כמ"ש בר"מ פרשת יתרו דף צ"ג ע"ב ואמנם י"ה ביסוד עצמו ואדנ"י היא העטרה ע"כ. והנה י"ה במילוי יודי"ן עולה ל"ה כנזכר ומילוי המילוי דאדנ"י יש בו ל"ה אותיות אל"ף למ"ד פ"א דל"ת למ"ד תי"ו נו"ן וא"ו נו"ן יו"ד וא"ו דל"ת. וזה דוקא בשבת כי בחול לא יש מילוי יו"ד בתי"ו של הדל"ת ואז אינם כי אם ד"ל אותיות יו"ד זו היא בחי' גדולה כנזכר בספר הרב הרי שבהם ב' בחינות ל"ה ומקבלים ב' בחינות ל"ה מן המוחין:

וסליק כולא לע' שמהן ע' תיבות שבמילוי ד' הוי"ה וג' אהי"ה ורחל אתעטרת בהו ומורידה הארתה ליסוד ומ' שלה שהם עיקר סוד השבת ויצדק בהם שם שבתותי טפי ממה שפי' ר"א וממה שפי' הטייעא שבת עילאה ותתאה דלדידהו לא א"ש תשמורו שהרי אותם הבחי' הם בחזה דזעיר דאיהו דכורא ושייך בהו זכור ולא שמור. ועוד דוקא לאלו השנים יכון שם שבתות משום שבשני הקוים מתפשטים נ"ה מראש ועד סוף. אבל בקו אמצעי מתפשט יסודו עד ת"ת שלה דוקא ושם פסק כחו ונשארו יסוד ומ' שלה בבחי' שביתה ממש שאין להם על מה שיסמוכו. וז"ש ובגין דעיגולא וריבועא דא אינון שבתותי ויצדק בהם שם שבתותבעצם וכלילן תרווייהו בשמור בנקבה:

שבת עילאה הכא וכו' ר"ל עם היות שבינה נקיבה. עכ"ז הכא במקום גילוייה בחזה זעיר היא נכללת בזכור שיסודה תוך זעיר ושם נשלמה ונקרא זכור על סיומה בזכור והחכם כמוהר"ר יעקב צמח בליקוטים שלו ששלח לי מירושלים כתב שזה מובן במ"ש בדרושים שזעיר אין בו רק ט' ספי' והנקבה הוא שמשלימתו לעשר. וז"ש מלכא עילאה שהוא זעיר בזכור שהוא יסוד מסתיים: וע"ד איקרי מלכא דשלמא דיליה כלומר השלום שהוא יסוד הזכר עד שם הוא פרצוף דיליה עכ"ל ההקדמה אמיתית אלא דלא א"ש לישנא דאיתכליל. וגם אומרו דשלמא דיליה לא יכון שהרי גם אבא הוא כן דעוד וכי משום דמסתיים ביסוד זכר יאמר דשלמא דיליה ועוד דלקמן בדף כ"ט מוכח בהדיא שהבינה היא שנקראת מלך שהשלום שלו: ולפי דרכו נוכל לפרש על אימא שהוא כפי דרכנו. שהרי מלכות אימא יוצאה לבנין לאה ולא נשאר בה אלא היסוד. אך הנכון כמו שפירשתי כמ"ש בפ' ויחי דף רמ"ו ע"ב רישא דגופא נוקבא עד דנחית לסיומא וכד סיומא אתחזי הא עביד כולא דכר. ופירושו פשוט שראש בינה נוחבא אבל סיומא שמתלבשת בזעיר עביד כולא דכר שהכל הולך אחר הסיום. וכן פי' הרב בספר הליקוטים וז"ש דהא מלכא עילאה שהיא בינה. בזכור שהוא זעיר אסתיים דיקא. ואצלי הטעם שבלוחות ראשונות נאמר זכור ובשניות שמור כי משנה תורה סודו ברחל וכנזכר בסוד הו"ר. וקודם העגל היה בהם כח לקבל אור משבת עילאה ואחר העגל לא יכלו לקבלו אלא ע"י שמור שבתותי ודוק:

ושלמא דיליה זכור איהוי פי' שיש לו שלום רב הוא יסוד אבא בתוך יסודה וע"ד לית מחלוקת לעילא דאינון ריעים דלא מתפרשי לעלמין והכל בחי' זכר שהוא המשים שלום והייחוד עצום עד שאין כח לחיצונים משם ולמעלה. אבל משם ולמטה אע"פ שלא יצדק שם פירוד מ"מ יש חילוק פעולות. ונק' אימא שלמא דיליה לפי שיסוד אבא כמוס בתוכה ואין שום הארה יוצאת ממנו אלא על ידה לפי שהוא מוקף ביסודה:

חד יעקב וחד יוסף נודע שבסיום יסוד אימא שם מסתיים בחינת יסוד אבא היינו דשלמא דיליה. אבל משם ולמטה הוא בחינת עטרת יסוד אבא ושם ב' מעלות א' בחי' יעקב שיוצא ממקום סיום היסוד תחלת העטרה ושם יעקב יבקע אור היסוד בתוך זעיר ונעשה בחי' יעקב. בחי' ב' היא התמשכו עד תוך יסוד דזעיר שה"ס יוסף ועל ב' בחי' אלו אמר שלום שלום לרחוק ולקרוב והוא מובן למי שיודע סוד בנין פרצוף יעקב שהוא רחוק וחוץ מהזעיר וכן הוא מאיר לרחל שגם היא חוץ נזעיר. ועל ב' בחי' אלו הביא ב' הפסוקים מרחוק ה' נראה לי לרמוז ליעקב. ופ' ותתצב אחותו מרחוק שנדרש על רחל שהיא מרים ואע"פ שהוא יותר עליון מבחי' יוסף מ"מ רחוק מיקרי לפי שעומד בחוץ. וכלל גדול בידינו שאין אורות אבא מאירות כשל אימא שבסיום יסודה בחזה יוצאות הארותיה לתוך גוף זעיר ממש. אבל של אבא הם בריחוק. ולפי שהאור היוצא ליעקב הוא בשני בקיעות דיסוד וגוף דזעיר אע"פ שהם הארות מתוך היסוד מ"מ נקרא רחוק. אמנם לשל יוסף קורא קרוב מפני שהוא מתלבש ממש בתוך יסוד דזעיר:

מרחוק דא נקודה עילאה וכו' היינו יסוד אבא בחינת עליוניותו. לא העטרה דהיסוד הוא דקיימא בהיכליה בתוך יסוד אימא:

ומקדשי דא נקודה וכו' בפי' ספרא דצניעותא פי' הרב ז"ל שהוא נקודת ציון ובס' ערכי הכינויים של הר"ן שפירא ז"ל שליקט מדברי הרב ז"ל כתב הם חדרי יסוד דנוקבא ששם עיקר קבלת הטיפה והיא ממש באמצעיתא דעיגולא ורבועא. ונקרא מקדשי שהרי פה יסוד אבא שהוא קודש הכולל הוא שוה לשל זעיר. ובהשפיעו בנוקבא אז מקבלת אור הקדוש ולכן בה עיקר היראה שהרי עצמיות שבת הוא מסוד אבא ולכן המכנס שום כח חיצוני לתוך חלל עיגולא וריבועא פוגם באותה נקודה וברושם אור אבא שבתוכו ולכן מיתתו בסקילה שהיא כנגד יו"ד של שם:

וההוא נקודה אקרי אני ששם עצם הנקבות דהיינו כלי ההזרעה. וגם שם ב"ן עם ט' אותיותיו עולה אני כמ"ש הרב ז"ל:

ועלה שרייא ההוא דסתים וכו' הוא אור יסוד אבא ונודע שאין אור טיפת יסוד אבא נכנס בה בסוד הפנימיות אלא בהתלבשו במלבוש דק דמצד אימא ומצד זעיר. דלזה רומזים ב' שמות כוז"ו טדה"ד שהם פני הוי"ה ואחוריה ועולים גי' אני וכמ"ש האריז"ל אני ראשון טדה"ד ואני אחרון כוז"ו. וע"י המסכים של ב' שמות אלו העולים אני היא מקבלת אור אבא:

וכולא חד פי' אני וה' כולא חד שהרי הוא סוד הוי"ה פניה ואחוריה כנזכר ועוד טעין חמרי ה"ס התלבשות הצדיק בחלוקא דרבנן לבא לעוה"ז בבחינת נפש לבד ובתיקון כ"ג מספר ר"א לר"ש זה המעשה ואמר ואזדמן לן כגוונא דמחמר בתרי חמרי:

ולמה ב' ר"ל שאם צדיק זה שהיה בן רב המנונא כמ"ש לקמן הוא אותו ינוקא דפ' בלק שגם הוא היה בן רב המנונא. הלא אמר שם שאביו היה מתנוצץ בתוכו ולכך היו ב' חמורים כנגד נפש אביו ונפש שלו. ועוד כתוב בשער הנבואה שאין כח לצדיק להתגלות אם לא יתלבש בתוכו ניצוץ של מרע"ה עד דייתי ההוא דטעין חמרי. מלך המשיח:

אתר בי מותבי איהו טב יש מי שכתב שרמז להם שהיה מיושבי לוד ל מגדל הפורח באויר הוא"ו רומז להקב"ה:

וחד מסכינא הוא ד ואין שאר המאמר מיושב ונלע"ד ששאלוהו על מקום מנוחתו בג"ע והשיבם שהוא ביסוד הנקרא טוב. וג"ע הארץ ה"ס מלכות המקבלת אורה מנקודת הטבור של זעיר ששם סיום יסוד אימא כמ"ש באוצ"ח סוד ג' נקודין דפ' תצוה וזהו כללות סוד ג"ע אבל מ"מ כל מה שיש תחת כיפת הרקיע הוא בחי' מ' שבמ' והיא מתחלקת לפרצוף שלם כמ"ש בדרוש ציור העולמות וגן עדן שבארץ ה"ס בינה של מ' שבמ' שלמעלה ממנו סוד ט' ספי' של המ':

ובינה דמ' שבמלכות שהיא ג"ע מתחלקת לי"ס כנז' שם והעמוד שיש בתוך ג"ע שמשם עולות הנשמות הוא יסוד בינה שבמ' שמשם מעלות הנשמות מ"ן כמ"ש בדרוש מרכבת יחזקאל פ' י"ג ומשם עולות לרקיע ונכנסות ביסוד דמ'. ובתוכיות עילוי עמוד זה היה מושב נפש הטעייא. ועליו אמר איהו טב ומועיל אצלי ששורש אחיזתו היה שם כמ"ש לקמן ומצא מין את מינו וניעור. שלא כל הזוכה לג"ע זוכה לשוב למקור אחוזתו. כי יצטרכו לחזור לעוה"ז להשלים נפשם להחזירה לשרשה. ומ"ש ואיהו מגדל חד דפרח וכו' ה"ס אותו העמוד שהוא מגדל ממש וכל יסוד נרמז במגדל:

דפרח באוירא כתב בדרוש אטב"ח שיסוד זעיר מגיע עד ת"ת דנוקביה ועל כן יסוד שלה אין לו על מה לסמוך ליעשות מדה א' ומפני זה הוצרך שהנקודה של הת"ת שלה תרד ותתחבר עם נקודת יסודה. וה"ס גוף וברית חשבינן חד. ולכן קרא ליסוד הנוקבא מגדל הפורח באויר כי אין לו סמך (ובמ"ח דף י"ט ע"ב פרק ז' פיסקא ב') גם מפה יסוד זעיר שמגיע עד ת"ת דנוקביה יוצא הבל מופלא מתוכיותו וגם כי סתם זעיר ה"ס רוח ואויר:

ואינון דדיירי בהאי מגדלא שהוא יסוד דנוקבא קב"ה הוא ת"ת דנוקבא דסתם ת"ת נקרא קב"ה וכ"ש שעד שם מגיע התפשטות זעיר:

וחד מסכנא ה"ס היסוד שלה הנקרא דל ועני מפני שאין לו במה לסמוך ואין לך עני גדול מזה. ודא הוא אתר בי מותבי כפל הדברים להורות כי משם אחיזתו ושרשו קודם בואו לעוה"ז ולשם חזר לנוח. אבל ברצונו גלה משם וז"ש וגלינא מתמן שלא נדחה ח"ו אלא שגלה מדעתו ללקוט שושנים שעל ענפי שם ב"ן מוטלת חובה זו כי בעל אבידה מחזר על אבידתו:

אנא טעין חמרי להאיר שכל הצדיקים בסודות התורה אשגחו ר"א ור"א ביה ואטעים לון מלוי כי גדול כח הסתכלות בפני במלחמותיו עם סיחון ועוג כמו עם עמלק. אלא ודאי דאתמנע מניה ולא הוה בידיה לעלמין לא כמ"ד בילקוט שבפטירת מרע"ה דחפו לס"מ במטה: אלא כמ"ש במדרש רבה שנצחו בטענות ואפי' כשנתעבר בשלמה ששמו כשם למשה לא זכה עוד למטה:

ויהרגהו בחניתו על ההוא חובה שהפכה ממטה לחנית ולא עאל לארעא כאשר חשק. מכללם של דברים למדנו מעלת ההוא רוחא שבהתעלמו למעל' נמנעו מישראל כמה אורות גם נתבאר שרש בניהו ב"ן יה"ו וז"ש מן השלשים הכי נכבד שהוא בהיותו מעורר אותיות יה"ו שהם חב"ד שבהם ע"ב ס"ג מ"ה ל' אותיות: משם מתרבה בו שפע המוחין:

נטיל מנהון סוד קבלת האור ואנגיד לתתא משך הזרע דרך חוט השדרה מן הדעת כמ"ש בסוד הלולב. הוה נטיל ה"ס זווג החיצוני התדירי. ואתקרב ה"ס זווג הפנימיות שהוא בקירוב גדול:

ואל השלשה לא בא הם חג"ת ויובן במ"ש בסוד הגדלת פרצוף זעיר שעולים חג"ת לחב"ד ונה"י לחג"ת. ולכן יש בחינת יסוד בת"ת והוא המזדווג עם לאה מן חזה ולמעלה. ולכן יש שם שרש גדול לרחל כשנכנסת מן החזה ולמטה ששם הוא כתר שלה בת"ת כנודע ולפי בחי' זו לא יכון לומר שאין היסוד עולה לאבות השלשה כי אדרבה שם יש לו עיקר גדול לכוין לאותו מקום לצורך ב' האחיות לאה ורחל זו לסיומה וזו לראשה ובחינות אלו נוהגת בגלות אכן בזמן ההצלחה לא היתה מגמת היסוד לזה אלא להמשיך עד למקומו התחתון נה"י כדי להתחבר עם רחל שאז רחל גדולה כמוהו כבזמן בהמ"ק דקיימא סיהרא באשלמותא וז"ש ואיהו לא הוה אתי לגביהון שאין מגמתו לבוא בין חג"ת ולהמשיך אורם שם: אע"ג דאינון יהבי ליה ברעותא דלבא עכ"ז אין כוונת ההוא רוחא בהעלותו מ"ן אלא להמשיך משלשים שנה עילאין עד לתתא למקומו בין נה"י שזו כוונת הבורא אם לא יגרום החטא. ולכן גם שיש בחי' יסוד תחת חג"ת. אינו עולה בשם ובחשבון כי אם למטה בין נה"י וז"ש דלא עאל בחושבנא:

דוד אל משמעתו פי' שדוד היה נשמע לו כפי' הרד"ק אל עצתו כי דוד שהיא המ' דורש תמיד פני בניהו כנז' כי בלתו לית לה מגרמה כלום:

והבינו ר"א ור"א חשיבותו של הטייעא ששרשו בניהו ההוא רוחא שם ב"ן ושכל העולם צריך לו ולכן בכו על חסרון אותו אור שחסר מהם והלך לו. וסיום המאמר בסגנון פי' מורינו אלא מ"ש לקמן ר"ש נהירו דאורייתא רב המנונא סבא זכיתון וכו' כתב דמשמע מהרמ"ק ז"ל שהיה רב המנונא עצמו והקשה עליו מדברי הטייעא עצמו שאמר אבא חד נונא וכן א"ל ר"א אנת הוא בריה דרב המנונא. ובתיקון כ"ג אמר ר"א לר"ש בהדיא שהיה בנו של ר"ה. ותכלית הכוונה שאביו היה מתנוצץ בו וכן כתב מוהר"י צמח ז"ל ועשה לו סמוכות ממ"ש בפר' בלק בריה דרב המנונא הוא נהירו דאבוי מנהרא עליה ולהיותו עיקר בהתנוצצו בו הזכירו בשמו ותלו בו הגדולה:

אזל ליה ולא עשה כרב ייבא סבא שאמר ואנא ייבא סבא אלא הלך לו שלא למדנו עוד ממנו בעו למיטען חמרי אותם שהניח הטייעא וכשלא רצו לזוז ממקומם הבינו סוף הדבר ושבקו לון: