מקדש דוד חלק ד רסא

מתנות ע"ש. ונראה דהנה התי"ט כתב (פ"ו מי"א) על ההיא דאם היה מתכון ליטול הגס הגס אי"ל שכחה ואמרינן בירושלמי אמר ר"י לא סוף דבר גסין אלא דקין כו' מאחר שדרכו לבחון בגסין אפילו דקין אי"ל שכחה וכתב שם ז"ל ונ"ל לפרש אמר ר"י לא מבעיא דגסין אי"ל שכחה שהרי בכוונה לקט הגסין ומקפיד עליהן אלא אפילו הדקין שאינו נוטלן וכדדחי להו בידים דמי אפ"ה אי"ל שכחה וטעמא מפרש שמאחר שהוא בוחן בגסין ליטלן רצונו ליטול כולן גם הדקין אלא שמניחו שיקחנו איש רואה או ביום עכ"ל ונראה מזה דכל שמדחה אותן בידים אף שאינו שוכחן הוי כמו שכחה ולפ"ז מ"ש השנו"א דחסידים הראשונים היו חובטין בזיתים רק פעם אחת א"כ השאר מדחי להו בידים ובכלל שכחה הוא ובכלל שכחת קמה ואין זו מתנה חדשה בזיתים וא"כ ל"ק קושית הר"ח ז"ל הא אמרינן דרק ב' מתנות בזיתים וזה דהיו עושין כן בזיתים שהיו חובטין רק פעם אחת ולא בשאר אילנות הוא מדאמרינן בספרי דחסידים הראשונים היו נוהגים עין יפה בזיתים כו' ומצוה לעשות כן. והנה בהגהת הרי"ף ז"ל שם כתב שהוא מדין עוללות ויש עוללות בשאר אילנות וכבר הקשה עליו הרש"ש ז"ל ע"ש והנכון שהוא מדין שכחה וכמ"ש [הנה כתב שם השנו"א לתרץ בזה קושית התוס' בגיטין על ההיא דעני המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני ד"ש ואם נשא ונתן ביד הוי גזל גמור רב כהנא אזיל כו' וקא נתרין תמרי אזיל קא מנקט ואכיל א"ל חזי מר דבידא שדיתינהו כו' והקשו בתוס' היכא הוי אכיל הא איכא גזל מפני ד"ש וכתב השנו"א דבזה אתי שפיר דליכא גזל אלא בזיתי ניקוף וכאן הוי תמרי ולא הוי גזל אף מפני ד"ש אבל כשנשא ונתן ביד הוי גזל גמור ע"ש ונראה פירושו דזה דעני המנקף כו' דהוי גזל מפני ד"ש הוא רק במתנות עניים ובתמרי אין זה ממתנות עניים ורק מיירי בסייפות שהן הפקר לכל ובזה או הוי גזל גמור או לא גזל כלל והנה נראה כדעת השנו"א דהתם לא היה מדין מתנות עניים חדא דלא אשכחן דרב כהנא היה עני וראוי ליטול מ"ע ועוד דזה דשדי אופיא ונתרי תמרי כתבו התוס' דחריות של הדקל הוי שדי מן הדקל ונתרי תמרי ע"ש וקשה הא אמרינן רפ"ד דפאה דבדקל בעה"ב מוריד ומחלק ואיך עביד הכי וע"כ לא מיירי הכא במתנות עניים כלל רק בסייפות שהן הפקר]

ה) נקטינן דב' שבלים לקט ג' אינן לקט ויש לחקור אי לקט שייך רק בשבלין או בכ"ד הנה כתב המלאכת שלמה (בפ"ו מ"ט) בשם הר"ש שוביליו ז"ל גבי אם באה רשות עני באמצע דבשומים ובצלים ליכא לקט ע"ש והנה יש לעיין שהרי כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד ה"ב) היה קוצר או תולש דבר שדרכו להתלש כו' ודבר שדרכו להתלש אינו בתבואה כ"א בשומים ובצלים כדאמרינן בחולין (קל"ז) ועיין ברש"י ז"ל שם ומוכח דאף בהנך שייך לקט והבה"ג כתב דכל מין דחייב בפאה חייב בלקט ושכחה דבפאה כתיב' קציר ובלקט ושכחה כתיב קציר וגמר קציר קציר מפאה ע"ש

כתב רש"י ז"ל בסנהדרין (פ"ח) דג' שבלין אינו לקט משום שאין דרך להפקירן ועיין ברש"ש שם] ונראה מזה דשנים הוא מפקיר ויש לעיין א"כ מאי בעי אילפא בתמורה (כ"ה) אמר על לקט בנשירת רובו יהא הפקר הפקר הוי או לקט הוי תפשוט מכל לקט דכל לקט הוא מפקיר ומ"מ הוי לקט ולא הפקר וצריך לדחוק דבכל לקט ההפקר הוא אחר נשירת רובו

אמרינן (פ"ה מ"ב) שבולת שבקציר וראשה מגיע לקמה כו' והנה הר"ש ז"ל פי' שם שהוא מדין שכחה דהוי שכחת קמה אך הרמב"ם ז"ל כתב בפסקיו שהוא מדין לקט דהוי כמו שנפלה מתוך המגל ועיין בכ"מ שם שכתב דאף שלא נקצרה כל שנשארה לבדה הוי כמו שנפלה מתוך המגל וכ"כ בפה"מ שהוא מדין לקט ע"ש היינו כמו דאיכא שכחת קמה ה"נ איכא לקט קמה דכל שהניח שבולת אחת ולא קצרה הוא בכלל לקט. והנה יש לעיין דבירושלמי תרומות (פ"ו ה"ב) גבי זר שאכל את התרומה דאין משלמין מן הלקט מן השכחה ומן הפאה וקאמר רשב"ל דזה דאין משלמין הוא דוקא שלא היה בהם זיקת תרומה שלא היה ראוי מעולם להיות תרומה ומוקי לה בפאת קמה ובשכחת קמה דמעולם לא היו ראוין להיות תרומה דבשכחה עומרים היו ראוין לתרומה קודם ששכחה ופרכינן מלקט ע"ש ואמאי לא מוקמינן ג"כ בלקט קמה

אמרינן (פ"ה מ"ב) שבולת של לקט שנתערבה בגדיש מעשר שבולת אחת ונותן לו אמר ר"א וכי היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו כו' והביא הר"ש ז"ל מהירושלמי דפרכינן מחלפא שטתיה דר"א תמן הוא אמר זכה לו היינו במי שליקט את הפאה ואמר ה"ז לפלוני עני וכאן הוא אמר כן ואמרינן דר"א לדבריהם דרבנן קא"ל ע"ש. והנה בההיא דמי שליקט את הפאה כו' כתב רש"י ז"ל (בפ"ג דב"מ) דמיירי באדם דעלמא שאינו בעל השדה דאי בעל השדה ל"ש מה דאמרינן שם דטעמא דר"א דזכה לו הוא משום דאי בעי מפקיר נכסיה והוי עני ומגו דבעי זכי לנפשיה כו' דבעל השדה עצמו לעולם אסור אפילו הוא עני דהא אמרינן להזהיר עני על שלו והר"ש ז"ל (פ"ד מ"ט) הקשה על רש"י ז"ל מההיא דשבולת של לקט שנתערב בגדיש דמעשר שבולת אחת ונותן לו וקאמר ר"א היאך עני מחליף כו' ואמרינן בירושלמי דר"א לדבריהם דרבנן קא"ל ומוכח להדיא דלר"א אף בעל השדה עצמו יכול לזכות לעני ע"ש והנה באמת קשה על הירושלמי לר"א איך מהני בבעל השדה שיזכה לעני הא הכא ל"ש מגו ונראה דר"א לטעמיה דס"ל (בפ"ה מ"ד) בבעה"ב שהיה עובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופאה יטול וכשיחזור לביתו ישלם וחכ"א עני היה באותה שעה ע"ש ור"א סבר כיון די"ל נכסים במקום אחר לית עליה דין עני שיכול ליטול לקט שו"פ רק לזה מהני מה שאי"ל עתה במה להתפרנס שרשאי ליטול ע"מ לשלם אח"כ והכא בבעל השדה אף דאם יפקיר נכסיו ג"כ אסור ליטול לקט שו"פ והטעם משום דבעל השדה דינו לעולם כעשיר וכדאמרינן (בב"מ י"ב) גבי השוכר את הפועל ילקט בנו אחריו למחצה לשליש ולרביע כו' ואי אדעתיה דאבוה קא מלקט אבוה עשיר הוא ע"ש דכיון די"ל חלק בהקציר דינו כעשיר מ"מ לזה מהני מה שמפקיר נכסיו שיהיה דינו רק כעשיר שי"ל נכסים במקום אחר דג"כ דינו כעשיר לר"א מ"מ כיון דאי"ל עתה במה להתפרנס יכול ליטול לקט שו"פ ע"מ לשלם ממקום אחר וה"נ בעל השדה שהפקיר נכסיו נהי כיון דהוא בעל השדה דינו כעשיר מ"מ הרי אי"ל במה להתפרנס ונהי דא"י ליטול לקט שו"פ לגמרי דדינו כעשיר מ"מ יכול ליטול ע"מ לשלם ממקום אחר או לאח"ז דזה אינו תלוי אם דינו כעשיר או לא אלא אם י"ל עתה במה להתפרנס ובבעל השדה גלי קרא רק דדינו כעשיר וכיון דמצי אז זכי לנפשיה אפילו ע"מ לשלם יכול לזכות לעני והעני לא יהיה צריך לשלם שהרי עני הוא לגמרי והדין דהמגביה מציאה לחברו דיל במגו דאי בעי זכי לנפשיה כו' זה תלוי רק בגוף החפץ אם יכול לזכות בגוף החפץ לעצמו יכול לזכת אף לחברו

מקשים העולם על ההיא דמאימתי כ"א מותרין בלקט כו' אמאי מותרין יזכה בעל השדה מדין חצר דאין סברא לומר דבעל השדה עצמו אסור לעולם לזכות בלקט אף לאחר שהילכו בו הנמושות דלאחר שנתיאשו העניים ודאי בעל השדה לא גרע משאר עשיר דרשאי לזכות בו ומתרצים דמש"ה אין בעל השדה עצמו זוכה בהלקט