מקדש דוד חלק ד רס

שהשכחה עצמה בעינן שתהיה מעצמו ולא ע"י סיבה הגורמת לכך ה"נ זה דהזכירה שאח"כ מבטלת השכחה בעינן ג"כ שתהא זכירה מעצמו בלא סיבה הגורמת לכך ולפ"ז לאו דוקא אם הזכירה ע"י שיפגע בו אלא כל שהזכירה תהיה ע"י סיבה ולא מעצמו אינה מבטלת השכחה ולפ"ז קשה מה שפי' הרדב"ז ז"ל דהטעם דאחרים רואין אותן דאינה שכחה הוא משום שהאחרים יזכירוהו אמאי מתבטלת השכחה מאי אולמא מה שהאחרים יזכירוהו מהוא עצמו ופגע בו כיון דבעינן שתהא הזכירה מעצמו ואפשר דהחילוק הוא בזה דכשאחרים רואין אותן כבר יש עתה הסיבה שע"י זה יזכור אח"כ דהיינו ידיעת האחרים דע"י זה יזכירוהו אח"כ אבל הזכירה ע"י שיפגע בו אף שודאי יפגע בו מ"מ עדיין אין עתה הסיבה למה שיזכור אח"כ וצ"ע בזה

אמרינן (בפ"ו מ"ב) עומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש כו' בש"א אינו שכחה ובה"א שכחה ובירושלמי ובתוספתא פליגי תנאי וס"ל לר"א דב"ש וב"ה פליגי בעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ונתנו בצד הגפה או בצד הגדר שבש"א אינו שכחה מפני שזכה בו ובה"א שכחה והנה הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ה ה"ג עומר שהחזיק בו להוליכו לעיר והניחו בשדה ושכחו אינו שכחה אבל אם נטלו ממקום למקום אעפ"י שהניחו סמוך לגפה או לגדיש או לבקר או לכלים ושכחו ה"ז שכחה ע"ש ונראה לפרש דברי הרמב"ם ז"ל דהנה יש לעיין מה דאמרינן בירושלמי לב"ש דאינה שכחה מפני שזכה בו איך מהני זכיה הא לעולם כשהשדה מלאה עומרים א"י לומר תזכה לי שדי כמ"ש התוס' (ב"מ י"א) ורק אחר שיצא קצת מרשותו מהני זכיה כמ"ש תוס' שם והרמב"ן ז"ל דל"ש זכיה בדבר שהוא ברשותו לגמרי ונראה דלעולם בעומרים קודם שעימרן כיון דמהני בהו שכחה יצאו קצת מרשות בעה"ב לענין דמהני בהו שכחה לצאת מרשותו לגמרי ושייך בהן זכיה מיהו אין בעה"ב יכול לזכות בהן שזהו דין שכחה אך כשהחזיקו בו להוליכו לעיר כיון שעתה אינו ראוי עוד לשכחה כיון שהוא בידו להוליכו לעיר ואי אפשר עוד לשכוח אז יכול לזכות בו במה שיצא קצת מרשותו וכיוצא בזה כתב השמ"ק בשם הראב"ד ז"ל בב"מ על ההיא דושכחת בשדה ולא בעיר כו' שכוח מעיקרא כו' וכתב ז"ל וה"ד שכוח מעיקרא כגון שלא חזר פניו ממנו עד ששכחו וחזר את פניו והניחו לאחוריו בשכחתו זהו שכוח מעיקרו כלומר משעה שהוא ראוי להיות שכחה שאינו רשאי לשוב עוד לקחתו אבל אם זכרו כל שעה אפילו משהפך פניו ממנו אעפ"י ששכחו אח"כ אינו שכחה שכבר זכתה לו שדהו משעה שהיתה ראוי להיות שכחה כו' עכ"ל ומוכח דלעולם שייך זכיה בעוחרים אף שלא יצאו קצת מרשותו דהא התם לא יצאו עדיין מרשותו דלזה גופא שייך זכיה שלא תהני להו שכחה דזה דמהני בה שכחה זה גופא מקרי שיצאו קצת מרשותו מיהו בעלמא לא מהני זכיה שזהו דין שכחה אך כל שהיה שעה הראויה לשכחה ולא היתה אז שכחה בכה"ג מהני זכיה וכן אם היה שעה שאין העומר ראוי עוד לשכחה ג"כ מהני אז זכיה ולכן בעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר דאינו ראוי עוד לשכחה זוכה בו ואף שהניחו אח"כ ושכחו לא מהני כיון שהיה קודם ראוי לשכחה וזכה בו אי אפשר לחול עליו עוד הפעם הדין שיהא ראוי לשכחה דב' פעמים אי אפשר לחול עליו זה הדין וכמ"ש בשנו"א על ההיא דהמעמר לגדיש י"ל שכחה ממנו ולגורן אי"ל שכחה דמש"ה ממנו ולגורן אי"ל שכחה דפעם אחת היה שכחה ושוב אינו מחויב בשכחה ע"ש וההיא דממנו ולגורן היינו שנמלך אח"כ להוליכו לגורן ואף שעתה הוא גמר מלאכה מ"מ כיון דקודם לא היה דעתו כן וחל הדין שיהא ראוי לשכחה כשעימר לגדיש אי אפשר לחול עוד הפעם זה הדין שיהא ראוי לשכחה אך זה דוקא בשהחזיק בו להוליכו לעיר כיון דאז אינו ראוי עוד לשכחה זכה בו ואף אם נמלך והניחו בשדה לא מהני תו שכחה אבל אם נטלו ממקום למקום כיון דלטלטל ממקום למקום בשדה נטלו ולעמרו אח"כ עם שאר העומרים א"כ היה כל העת ראוי לשכחה לא מהני זכיה וכשנטלו להניחו אצל הגפה ואצל הגדר בזה פליגי ב"ש וב"ה כיון שנטלו להניחו אצל דבר המסוים שקשה לשכוח שם ס"ל לב"ש דהוי כמו שנטלו להוליכו לעיר ויכול לזכות בו וב"ה סברי כיון דאפשר לשכוח אף אצל דבר המסוים עדיין ראוי לשכחה הוא ולא הוי כהחזיק בו להוליכו לעיר וא"י לזכות בו וזהו מ"ש הרמב"ם ז"ל ואעפ"י שהניחו סמוך לגפה כו' ה"ז שכחה דזהו שהניחו סמוך לגפה הוי רבותא דהוי שכחה

והנה הרמב"ם ז"ל בפה"מ חלק עמ"ש בפסקיו וכמ"ש המל"מ וס"ל שם דאין נ"מ בין נטלו להוליכו לעיר או ממקום למקום אלא תלוי בזה דאם נטלו להוליכו לעיר והניחו בשדה שלא במקום המסוים אינו שכחה אבל אם הניחו בצד הגפה או הגדר שהוא דבר המסוים בזה פליגי ב"ש וב"ה וס"ל לב"ה דהוי שכחה ולפ"ז אם הניחו אצל דבר המסוים הוי שכחה טפי משלא הניחו אצל דבר המסוים והמל"מ והתי"ט פלפלו למצוא טעם בדבר ע"ש ונראה דס"ל כמו בעומר ששכחוהו פועלים ולא שכחוהו בעה"ב דמהני זכיה כיון שכבר התחילה השכחה כמ"ש תוס' והרמב"ן ז"ל ואף שעדיין לא היה שום חלות דפועלים ובעה"ב חשיבא כאדם אחד ובעינן שישכחוהו שניהם רק עתה נוח יותר לשכוח כיון שכבר שכחוהו פועלים יצא קצת מרשותו ומהני זכיה ואע"ג דאי בעה"ב בעצמו קוצר דמחוסר רק שכחת בעה"ב לא מהני זכיה קודם ששכח ומ"מ היכא דאיכא פועלים וקודם לא היה נוח לשכוח דבעינן שישכחוהו פועלים ובעה"ב ועתה נוח יותר לשכוח דמחוסר רק שכחת בעה"ב חשיב התחלת השכחה ומהני זכיה. והנה בפה"מ ס"ל להרמב"ם ז"ל דקודם שהתחילה השכחה לא מהני זכיה בשום אופן ורק בנטלו להוליכו לעיר דאז אינו ראוי לשכחה כלל ואח"כ הניחו בשדה דעתה הוא ראוי לשכוח חשיב התחילה השכחה כיון דעתה נוח יותר לשכוח מקודם וזוכה בה כשהניחו בשדה שהרי עומד בצד שדהו וכששכחה אח"כ אינה שכחה אבל כשהניחה אצל דבר המסוים כיון דאף עתה אינה ראויה לשכחה עדיין לא התחילה השכחה ואינו זוכה בה ואם שכחה אח"כ כל השכחה נעשית בב"א כשאר שכחות והוי שכחה וב"ש סברי דאף אצל דבר המסוים ג"כ ראוי לשכוח והשכחה נעשית בב' פעמים וזוכה בה משהניחה

עוד יש ליתן טעם בעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר דאינו שכחה משום דכל העומרים מכניסן לגורן וזה נטלו להוליכו לעיר הו"ל עימור בפ"ע ואינו שייך עוד עמהם ובעומר יחידי אינו שייך שכחה דהא אף בראשי שורות ליכא שכחה דילפינן מקרא דבעינן שיתחיל לעמר ואף שקודם שנטלו להוליכו לעיר היה דעתו לעמרם עמהם וכבר היה ראוי לשכחה חוזר וזוכה בו כיון דעתה ל"ש עוד בו תורת שכחה וזה דהניחו בצד הגפה או הגדיש דהוי שכחה צ"ל כמ"ש המל"מ דכל שהניחו במקום המסוים אגלאי מילתא שלא נטלו להוליכו לעיר אלא להניחו במקום אחר ידוע לו ע"ש

כתב השנו"א בזיתים דחסידים הראשונים היו חובטין פעם אחת והשאר נקראים זיתי ניקוף דבזיתים מצוה לאחר שחבטו פעם אחת הוי הנשאר לעניים ונקרא זית נקוף וזו המצוה ל"ש רק בזיתים ולא בשאר אילנות וכתב בהגהת רי"ף שם דאין הכוונה דל"ש גוף דבר זה בשאר אילנות אלא דבזיתים היו מחמירים שהיו חובטין אותן רק פעם ובהגהת הר"ח ז"ל שם הקשה מההיא דחולין (קל"א) היינו מה דאמרינן שם דבזיתים איכא רק ב'