מקדש דוד חלק ד רנט

שכח אילן שלם אין השכחה על כל פרי ופרי אלא על כל האילן שכחה אחת ששכח זה האילן לקצרו והוי כמו עומר דעל כל העומר שכחה אחת ול"ש לדון עליו בשבלין א"כ בשכח אילן שלם אינו שייך לדון עליו מדין סאתים של קמה דשם על כל שבולת ושבולת שכחה בפ"ע ול"ש לדון ג"כ מדין סאתים של עומרים דהתם משום דהוי גדיש א"נ בעינן עומר שאתה יכול לפשוט את ידך כו' וזה ל"ש במחובר ורק הדין דשנים שכחה ג' אינו שכחה זה איכא אף באילנות דאילנות דחשיבי הוי כמו עומרים דהשיעור בהם דג' אינו שכחה [הנה הכ"מ הקשה שם על הרמב"ם ז"ל דבזית שאינו נטופה אם התחיל בו אם יש בו סאתים אינו שכחה ואם שכח כל האילן הוי שכחה א"כ טפי הוי שכחה אם לא התחיל בו משהתחיל בו ובזית נטופה הוי איפכא דאם לא התחיל בו לא הוי שכחה ואם התחיל בו הוי שכחה ע"ש אך נראה דל"ק דבזית נטופה הטעם דלא הוי שכחה הוא משום שי"ל שם ונזכר ובעינן שיהא נזכר מעצמו אף אם לא יפגע בו עוד כמ"ש הרמב"ם ז"ל וזה שייך רק אם שכח כל האילן ונזכר מעצמו שאותו הזית הנטופה עדיין לא בצר אבל אם התחיל בו ושכח מקצת זיתים מלבצרן מה שייך שיזכור הא אותן הזיתים שלא בצרן אין להם שם בפני עצמן שיהא נזכר עליהן שלא בצרן]

כתב התי"ט בפ"ו דשכחה ע"י סיבה אינה שכחה ובההיא דהקוצר בלילה והמעמר והסומא י"ל שכחה ואם היה מתכוין ליטול הגס הגס אינו שכחה כו' כתב השנו"א כיון רמטרדתו ליטול הגס שכח הדקין הוי שכחה באונס ואינו שכחה וכמו עמדו עניים בפניו ע"ש. והנה בסוטה (מ"ה) אמרינן בשדך פרט לשצפו עומרים לתוך שדה של חברו וכתב רש"י ז"ל שנשבה הרוח והרימה את העומרין מן הארץ והציפתן לתוך שדה ש"ח ושכחן כסבור שאינן שלו נפקא מבשדך ולא בשדה חברך דלא הוי שכחה ע"ש ויש לעיין הא הוי שכחה ע"י אונס כיון דקסבור שאינן שלו ול"ל קרא משום דבשדך ולא בשדך חברך. והנה י"ל דזה לא מקרי אונס דרק אם איזה מעשה גורם השכחה אבל אם המקום או הזמן גורם השכחה לא איכפת לן וכמו מעמר בלילה דאע"ג דהלילה גרמה שישכח אין זה אונס דשכחה נוהגת בכל המקומות ובכל הזמנים אף שנוח שם לישכח אבל אם איזה מעשה גרמה כגון טרדתו או שעמדו עניים בפניו מקרי אונס. הנה כתב הר"ש ז"ל (פ"ז מ"ב) על ההיא דזית שנמצא עומד בין ג' שורות של ב' מלבנים ושכחו אינו שכחה דלא מסתבר כלל לפרש טעמא לפי שהשורות מכסות את הזית הוי כחפוהו בקש או עמדו עניים בפניו ע"ש וי"ל הטעם דלא הוי כחפוהו בקש כו' כיון דהמקום גורם השכחה בלא שום מעשה לא איכפת לן משא"כ חפוהו בקש או עמדו עניים בפניו אך הרמב"ם ז"ל בפה"מ ובפסקיו כתב בזית הנמצא בין ג' שורות כו' הטעם דאינו שכחה הוא משום דהאילנות הסתירוהו וע"כ אין הטעם משום טמון דהרמב"ם ז"ל פסק ברפ"ה דטמון הוי שכחה והטעם משום דהוי שכחה ע"י אונס ואע"ג דהתם המקום גרמה השכחה בלא שום מעשה וע"כ ס"ל להרמב"ם ז"ל דאף כה"ג חשיב שכחה ע"י אונס והנה זהו נמי טעמו של הרמב"ם ז"ל שפסק (בפ"ה ה"ד) כהירושלמי בנתן עומר ע"ג עומר דאין התחתון שכחה דהוא דוקא בזכר את העליון וכן שם ה"ג בחיפוהו בקש כתב דדוקא בזוכר את הקש והראב"ד ז"ל השיג שם וכתב דדברי הירושלמי הוא רק לר"ש דטמון אינו שכחה וכל שזוכר את העליון חשוב טמון וכתב הכ"מ דהרמב"ם ז"ל ס"ל דדברי הירושלמי הוא אליבא דת"ק ע"ש והטעם הוא משום דהוי שכחה ע"י סיבה מפני שהיה טמון וזה דוקא בזוכר את העליון או את הקש שחיפוהו ובזה ליכא פלוגתא כלל אבל אם העליון או הקש שחיפוהו בו ג"כ שכח א"כ אי אפשר לומר שהשכחה היתה מפני שהוא טמון ולא הוי אונס ואז תלוי רק אי בטמון איכא שכחה ובזה פליגי ת"ק ור"ש והנה יש להוכיח דההיא דחיפוהו בקש דאינו שכחה אינו משום טמון דהנה בירושלמי איבעי לן היה כלו מחופה אי הוי שכחה ופשטינן מההיא דהמעמר בלילה וסומא שעימר שהוא כלו מחופה וי"ל שכחה ע"ש. והנה (בפ"ו מ"י) אמרינן כל הטמונים בארץ כגון הלוף והשום והבצלים ר"י אומר אי"ל שכחה וחכ"א י"ל שכחה ע"ש וטעמו דר"י הוא משום טמון אלמא דמאן דס"ל טמון אינו שכחה אף כולן טמונין כן וע"כ האי דחיפוהו בקש אינו משום טמון ואתיא כרבנן

והנה בההיא דאם היה מתכוין ליטול את הגס הגס אי"ל שכחה כתב השנו"א משום דהוי שכחה ע"י אונס דמטרדתו ליטול הגס שכח הדקין ובירושלמי (ספ"ו) כתב הפ"מ הטעם דמתכוין ליטול הגס אף הדקין אינו שכחה משום דזה דלא נטלן אינו משום שכחה רק שרוצה ליטול תחילה הגסין ע"ש אך לפ"ז אינו ענין לההיא דלעיל דהמעמר בלילה וסומא שעימר דאף בכל אדם כן אך הרמב"ם ז"ל בפ"ה ה"ח) כתב ואם היה הסומא או הקוצר בלילה מתכוין ליטול את הגס אי"ל שכחה ע"ש וכן מהירושלמי נראה דקאי אדלעיל על הקוצר ומעמר בלילה וכן סומא כו' דאמרינן שם הקוצר בלילה והמעמר כו' אמר ר' יונה לא סוף דבר גסין אלא אף דקין דכי מאחר שדרכו ליבחן בגסין אפילו דקין אי"ל שכחה ע"ש ונראה פירוש הירושלמי דאם הסומא מבחין את הגסין ונוטלן וכן בלילה אם הגסין הוא מבחין ורואה אותן ונוטלן והדקין אינו מבחין אינו שכחה והטעם דלא הוי שכחה על הדקין נראה לפי מה דאמרינן בירושלמי לעיל דסומא ולילה הוי כחיפוהו בקש והטעם דהוי שכחה הוא משום דהוי ככלו מחופה אבל היכא דהגסין מבחין והדקין אינו מבחין א"כ אין כלו מחופה והוי הדקין כחפוהו בקש דאינו שכחה

כתב הרמב"ם ז"ל (רפ"ה) העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל השדה שכחו בעל השדה ולא שכחוהו פועלים שכחוהו אלו ואלו והיו שם אחרים עוברים ורואין אותן בעת ששכחוהו אינו שכחה עד שישכחוהו כל אדם ע"ש והנה יש לעיין ל"ל לאשמועינן דאם שכחוהו פועלים דאינה שכחה ומפקינן לה מקרא כי תקצור ושכחת כו' הא לא גריעי פועלים משאר אדם והנה אפשר היה לומר דיש חילוק בין פועלים לשאר אדם דהפועלים אם זוכרים בשעה ששכח בעה"ב אינו שכחה אבל באחרים בעינן דוקא שרואין בעת ששכחוהו פועלים ובעה"ב וכמ"ש הרמב"ם ז"ל היו שם אחרים עוברין ורואין אותן בעת ששכחוהו כו' אבל אם ראו קודם רק לא שכחו בעת ששכחוהו פועלים ובעה"ב לא מהני אך הרדב"ז ז"ל כתב שם הטעם באחרים רואין אותן דלא קרינן ביה ושכחת כיון דאיכא אחרים שיזכירוהו ע"ש א"כ להאי טעמא כל שאחרים זוכרין ג"כ לא הוי שכחה והנה זה דעמדו עניים בפניו דאינה שכחה ופסקה הרמב"ם ז"ל ותי"ל משום דאחרים רואין אותן ולהרדב"ז ז"ל אתי שפיר כיון דהטעם דאחרים רואין אותן הוא משום דיזכירוהו אבל העניים לא יזכירוהו ולפי' הרדב"ז ז"ל אפילו אי ליכא פועלים כלל כל שאחרים רואין אותן אינה שכחה לפי שיזכירוהו אך לפ"ז יש לעיין ל"ל קרא דבעינן שישכחוהו פועלים

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה הכ"ג) גבי זית שי"ל שם בשדה דאינו שכחה שנאמר ושכחת עומר בשדה עומר שאתה שוכחו לעולם ואין אתה יודע בו אלא אם תשוב ותראהו יצא זה שאתה זוכרו לאחר זמן ואעפ"י שלא תפגע בו מפני שהוא ידוע ומפורסם ע"ש דבעינן שתהא הזכירה מצד עצמו אבל היכא דהזכירה תהיה מחמת שיפגע בו אח"כ ואף דודאי יפגע בו לא מהני ונראה מזה דכמו