מקדש דוד חלק ד רנח

שעדין לא עבר ממנה אך רימז על ההיא דאם באה רשות עני באמצע כתב ויהיה זה כשיזכה בקצת הדבר ההוא בתלוש או במחובר ואח"כ נשכח קצתו האחד אז לא יצטרף עמו הקצת האחר כו' ע"ש א"כ מיירי בשכחה גמורה שכבר העני יכול לזכות בו ודוקא אם כבר זכה בקצתו אז אינו מצטרף ואם לא זכה מצטרפין ואינו שכחה אף ששכח זה אחר זה וקצת תימה כיון דכבר נעשה ממון עניים שיכולים לזכות בו איך יתבטל אח"כ ממון עניים למפרע

הנה בזה דג' עומרים אינו שכחה יש לחקור אי ב' שדות מצטרפין לזה כגון שהיה ביניהם דברים המפסיקין לפאה וכעין זה חקר המנחת חינוך סי' תקצ"ג בזה דבעינן תחלת קצירה לשכחה אי מפסיק לזה שמפסיק לפאה והביא שם ראיה ממ"ש הר"ש ז"ל דבצלים ושומים מצטרפין לסחתים אף שהן ב' מינים ובפאה חייבין בב' פאות ומ"מ בשכחה מצטרפין ע"ש אך בירושלמי (פ"ו ה"ג) אמרינן ר"י ברבי אמר היה שם אמת המים על פני כל השדה אם עיקר את המחרישה מצד זה ונותנה בצד זה אינו נידון כשורה ואם לאו נידון כשורה ע"ש וע"כ הטעם משום דטפסקת לב' שדות ומוכח דאף לזה דג' עומרים אינו שכחה בעינן שדה אחת ומפסיק בה מה שמפסיק לפאה והנה בזה אפשר לומר מה דאמרינן בירושלמי (פ"ו ה"י) בההיא דהקמה מצלת את העומרים דלרבנן אינה מצלת אלא את שלו ואינה מצלת אלא מינה ע"ש דהטעם משום דשלו ושל חברו חשיבי ב' שדות לענין פאה וכן ב' מינים וה"נ לענין שכחה ומש"ה אין מצילין דב' שדות אין שייכות זו לזו לדיני שכחה

אמרינן דעומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה ובירושלמי אמרינן תרי טעמי משום דכתיב ושכחת עומר בשדה עומר שאתה יכול לפשוט ידך וליטלו אי תניי תני ושכחת עומר ולא גדיש ע"ש וכתב המ"ר (פ"ז מ"ב) דהטעם דעומר ולא גדיש משום דהוי דבר המסוים דעתיד לזוכרו ע"ש. והנה בזה אתי שפיר מה דאמרינן שם בירושלמי דנ"מ בין הנך תרי טעמי בשכח עומר בצדו דאי עומר שי"ב סאתים חשיב עומר לכ"ע העומר ששכח בצדו הוי שכחה ואי חשיב גדיש הוא מחלוקת ב"ש וב"ה בעומר שהוא סמוך לגדיש ע"ש ובההיא דעומר הסמוך לגדיש הטעם הוא משום דבר המסיים אך יש לעיין דאמרינן (בב"ב ע"ב) דעומר שי"ב סאתים תורת עומר עליו ותורת גדיש עליו תורת גדיש עליו דהוא אינו שכחה ותורת עומר עליו דשנים והוא אינו שכחה ע"ש ואי נימא הטעם דהוא אינו שכחה משום דעתיד לזוכרו א"כ הוי כמי שלא שכחו כלל ואיך יצטרף לשנים שלא יהיו שכחה. והנה לפמ"ש הרשב"ם ז"ל שם מהספרי דהטעם דג' אינו שכחה הוא ג"כ משום דהוי גדיש א"כ לפמ"ש המ"ר דטעם דגדיש לא הוי שכחה הוא משום דעתיד לזוכרו א"כ ה"נ הטעם זה דג' אינו שכחה וי"ל דזה דג' אינו שכחה לפי שהן גדיש ועתיד לזוכרן הוא רק היכא שאחד מהם בעצמו אינו גדיש רק יחד הן גדיש אז זוכר כולן יחד כי נזכר הוא על הגדיש אבל אם אחד מהם הוא גדיש בכ"ע ונזכר עליו בפ"ע אינו מועיל שיזכיר בשבילו האחרים וזהו מה דאמרינן בירושלמי דעומר שי"ב סאתים אי תורת גדיש עליו אם שכח ב' עומרים בצדו אינו נידון כשורה דאינו מועיל שיזכור האחרים אבל תלמודא דידן ס"ל ותורת גדיש עליו ותורת עומר עליו דאף שעתיד לזוכרו בפ"ע מ"מ מועיל ג"כ שיזכיר הב' עומרים שבצדי אך בעיקר יש לעיין על המ"ר שכתב בעומר שייב סאתים דהטעם משום מסוים הא כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה הי"ח) דאם כל עומרי השדה הן של סאתים ג"כ אינו שכחה ע"ש והא התם אינו מסוים והוי כמו כל הזיתים נטופים רהוי שכחה כדאמרינן בירושלמי ואפשר דשל סאתים כיון שהוא גדיש מתוך חשיבותו הוא זוכרו והוי כמו זיתים לר"י לאחר שהחריב אנדרינוס את א"י דאינו שכחה ואף שכולן חשובין

אמרינן בירושלמי (פ"ו ה"ג) היה עומר אחד גדול ועימר צד התחתון צד העליון מהו שידון כשורה ופי' המפרשים ז"ל היינו שעומר לצד התחתון וסמך צד העליון בעץ ע"ש ויש לעיין תי"ל שהוא צף ובסוטה (מ"ה) איבעי לן אויר שדה אי הוי כשדה ופי' רש"י ז"ל כגון שצפה ע"ג אבן או ע"ג עמוד ובירושלמי בכמה מקומות אמרינן דצף אינו שכחה ואפשר דהכא בעימר צד התחתון אין האיבעיא לגבי העליון עצמו אי הוי שכחה אלא לגבי שנים האחרים ששכחן דאי נידון כשורה מצטרף לג' ואין להם שכחה ואף דאין השכחה מהני לעצמו מ"מ מועיל להצטרף ולהצילן וכדאמרינן בירושלמי בעומר שי"ב סאתים אם אין הטעם דהוי גדיש רק ממעטינן מקרא ושכחת עומר כו' עומר שאתה יכול לפשוט ידך כו' אם שכח ב' עומרים בצדו נידון כשורה ומצילן ואף דעליו בלא"ה לא הועילה השכחה מ"מ מצטרף ומצילן

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה הכ"ב) השוכח אילן בין האילנות אפילו היה בו כמה סאין או ששכח ב' אילנות ה"ה שכחה ג' אינו שכחה אח"כ בהכ"ד כתב היה מסוים בדעתו ה"ז כמפורסם כו' אבל אם התחיל בו ושכח מקצתו ה"ז שכחה ואעפ"י שהוא מפורסם והוא שיהיה הנשאר בו פחות מסאתים אבל סאתים אינו שכחה אא"כ שכח כל האילן כמו שבארנו ע"ש וקשה מאד טעם הדבר דאם שכח רק מקצת כי יש בו סאתים אינו שכחה ואם שכח כל האילן אף אם י"ב סאתים ג"כ הוי שכחה. ולבאר שיטת הרמב"ם ז"ל נראה דהנה דין סאתים במחובר דאינו שכחה שונה לגמרי מדין סאתים בתלוש דאינו שכחה דטעמו דעומר שי"ב סאתים דאינו שכחה משום דושכחת עומר כו' עומר שאתה יכול לפשוט את ידך כו' וכן עומר ולא גדיש ל"ש במחובר וגם בדיניהם אינם שוין דבתלוש בעינן שיהא בו סאתים ממש אבל במחובר אמרינן דאי אין בהם סאתים רואין את השבלין הדקות כאילו הן בריאות וארוכות ואת השדופות כאילו הן מלאות כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ה הי"ט) והוא מהירושלמי אבל בתלוש לא אמרינן רואין כמ"ש הר"ש שיביליו ז"ל [ונראה דזהו מה דאמרינן בתוספתא (פ"ג) יפה כח העני בקמה יותר מבעומר ובעומר יותר מבקמה הקמה י"ב לקט שו"פ משא"כ בעומר העומר שי"ב סאתים ושכחו אינה שכחה הקמה אינו שכחה עד שיהיו בו סאתים ע"ש כלומר בקמה אף פחות מסאתים אינו שכחה ובזה יפה כח העני בעומר יותר מבקמה ונראה דהיינו דרואין את הדקות כאילו הן בריאות ואף שעתה הן פחות מסאתים ג"כ אינו שכחה וזה אינו בעומר] ונמצא דבקמה שיעור של סאתים אינו אלא שיעור בשבלים שאם שכח מספר של שבלים כזה שאם היו ענוה של שעורים היו בהם סאתים אינו שכחה ולא איכפת לן באותן השבלין מה הן אי שדיפות או מלאות דאין השיעור במדה כ"א במספר וכמו בתלוש ב' שכחה ג' אינו שכחה במחובר שיעור שבלין כזה הראוי לעשות סאתים אילו היו מלאות וארוכות אינו שכחה. והנה בשכחת עומרים ל"ש שיעור של שבלין כיון שהן עומרים על כל העומר רק שכחה אחת ששכח מלעמרו ורק אם שכח ג' עומרים על כל עומר ועומר שכחה בפ"ע וכיון שכן ג' אינו שכחה אבל במחובר ששכח מלקצרו על כל שבולת ושבולת קצירה בפ"ע וכששכח מקצת שבלין לקצור על כל שבולת ושבולת שכחה בפ"ע ששכח מלקצרה ובעמרים דחשיבי השיעור ג' דאינה שכחה ובשבלין השיעור הוא כדי לעשות סאתים והנה באילן אם התחיל בו ושכח מקצת הפירות לקצרן א"כ השכחה היתה על הפירות שאלו הפירות שכח מלקצור הוי כקמה דשיעורו בסאתים אבל