מקדש דוד חלק ד רנז

דמביא ג' שבלין ותהיה הראשונה חולין בלא ספק ויתננה לעני ונראה דלהרמב"ם ז"ל לא חיישינן לפסידא דעני דאף אם בעה"ב פשע במה שנתערב בגדיש ההיזק להעני נעשה תכף כשנתערב דצריך להפריש תרו"מ מספק ומזיק מתנות עניים פטור דהא הכא לא משתרשרי ליה וזה דצריך לעשר הוא רק משום דאסור להוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן ולא איכפת לן במה שהעני יהיה צריך למוכרו לכהנים בדמי תרומה אך זה רק בלקט אבל בפאה זה דאמרינן מרחו מעשר ונותן לו שנתחייב במעשרות קודם הפרשת פאה י"ל הטעם דהוי כמפריש פאה פחות מכשיעור כיון שיש שם ממון כהנים דבכל טבל כבר יש שם ממון כהן נמצא שמפריש לעניים פחות מכשיעור פאה ומש"ה מעשר ונותן לו

אמרינן בתרומות (פ"ט מ"ב) גבי גדולי תרומה וחייבת בלקט בשכחה ובפאה כו' וכתב המ"ר לכאורה מלתא דפשיטא היא בשלמא מה דתני לקמן וחייבת במעשרות ניחא משום דתרומה דעלמא פטורה מן המעשר הכא קמ"ל אע"ג דהגדולין תרומה חייבין דמדאורייתא אינה תרומה אבל לקט שכחה ופאה מהיכא תיתי למיפטר ע"ש היינו דבעלמא תרומה ג"כ חייבת בלקט שו"פ וקשה דבהדיא כתבו התוס' פסחים (ל"ד) דמדאורייתא אין תרומה ומעשר חייבין בלקט שו"פ וגידולי תרומה דחייבין הוא משום שהן תרומה רק מדרבנן ע"ש ובאמת יש לחקור אמאי תרומה פטורה מלקט שו"פ מאיזה טעם פטורה ואין לומר כל שהוא קדש פטור מלקשו"פ דהא כרם רבעי לב"ה דפטור מן הפרט ומן העוללות הוא רק משום דהוי ממון גבוה כדאמרינן בקידושין (נ"ד) וכתב רש"י ז"ל דלא קרינן בו כרמך אבל משום קדושתן אין נפטרין ואפשר כיון דעל תרומה יש מצות נתינה לכהנים א"א לחול עליה מצות נתינה לעניים

בפ"ג (מ"ו) פליגי תנאי בשיעור הקרקע החייבת בפאה והנה הרמב"ם ז"ל פסק כר"ע דקרקע כ"ש חייבת בפאה והתי"ט עמד ע"ז וכתב דריב"ב דאף דקדם לר"ע לא היה רבו והני תנאי דפליגי על ר"ע אין שנים חברים בסברא אחת אלא כולהו פליגי אהדדי ע"ש ונראה דמקור הרמב"ם ז"ל מדאמרינן בירושלמי (פ"ג ה"א) גבי ומודים חכמים לר"ע בזורע שבת או חרדל בג' מקומות שנותן פאה לכל או"א אמר שמואל לפי שאין ראשון שבהם ממתין לאחרון על דעתיה דשמואל מפריש מכל קלח וקלח ע"ש דכל קלח וקלח חשיב כשדה בפ"ע וקשה א"כ אמאי חייבין בפאה כלל וע"כ משום דקרקע כ"ש חייבת בפאה וכן כל קלח וקלח חשיב קרקע כ"ש וכדאמרינן בירושלמי (פ"ג ה"ז) לר"ע דקרקע כ"ש חייבת בפאה היינו קלח אחד ומוכח דאף חכמים ס"ל דקרקע כ"ש חייבת בפאה ופסק כחכמים דהלכה כרבים

כתב הרש"ש ז"ל (פ"ג מ"ו) דלוקח חייב בפאה אף שלא קנה קרקע והוכיח ממה דאמרינן המוכר קלחי אילן כו' דאף דהתם אי"ל קרקע ללוקח ומ"מ חייב בפאה והקשה מזה על הרשב"ם ז"ל שכתב בב"ב (ק"נ) על ההיא דקרקע כ"ש חייבת בפאה דבפאה כתיב פאת שדך קרקע כ"ש אלמא בעינן קרקע ע"ש. והנה זה דאם מכר קמתו ושייר קרקע לפניו דחייב בפאה מוכח להדיא מההיא (דפ"ה מ"ו) דהמוכר את שדהו המוכר מותר והלוקח אסור והביא שם הר"ש ז"ל מהירושלמי מתני' בשמכר לו שדה וקמתה אבל מכר לו קמה ושייר לו שדה אצל זה אני קורא שדך ואצל זה אני קורא קצירך ע"ש ומוכח דאם מכר קמה ושייר קרקע לפניו חייב בפאה אך מוכח ג"כ משם דבין הקציר ובין השדה מחייבין הפאה דהא בין הלוקח ובין המוכר אסורין דאצל זה אני קורא קצירך ואצל זה אני קורא שדך דשניהם חשיבי בעלים לענין פאה ואסורים ליטלה רק לא בעינן שהקרקע והקמה יהיו של אחד א"כ ל"ק על הרשב"ם ז"ל שכתב דקרקע כ"ש חייבת בפאה משום דכתיב פאת שדך דהשדה ג"כ מחייבת בפאה דבעינן קרקע. והנה בהגהות תפארת יעקב שם הביא על דברי הרש"ש ז"ל התוספתא דפ"ב דפאה עכו"ם שמכר קמתו לישראל חייב בפאה אך הביא שם ראיה מדברי התוס' תמורה (ו') דבעינן שיהיה לו קרקע היינו ממ"ש התוס' שם על ההיא דהמפקיר כרמו והשכים לבקר ובצרו דחייב בלשו"פ דזהו רק בזכה בגוף השדה אבל אם זכה רק בפירות פטור והיינו משום דאי"ל קרקע ע"ש. והנה התוספתא דעכו"ם שמכר קמתו לישראל כו' כיון דע"כ אתיא כמ"ד אין קנין לעכו"ם בא"י כו' שדה של עכו"ם שפיר מחייבת בפאה מיהו אם גם הקמה של עכו"ם פטורה דממעטינן מקרא דקצירך ולא קציר עכו"ם אבל שדה עכו"ם לא ממעטינן א"כ במכר קמתו לישראל שפיר מהני השדה של עכו"ם והקמה של ישראל יחד לחייב בפאה כיון דלא בעינן שיהא הקרקע והקמה של אחד אבל התוס' בתמורה במפקיר כרמו והשכים לבוקר ובצרו אם לא זכה בגוף השדה ועדיין היא הפקר השדה עצמה פטורה מפאה דכמו אם הקמה הפקר פטורה ה"נ אם השדה הפקר דשדך וכרמך ולא של הפקר וכמ"ש הרמב"ם ז"ל במפקיר כרמו ולשחר עמד ובצרו דחייב משום דקרינן ביה שדך וכרמך דמשדך וכרמך ממעטינן של הפקר דלחיוב פאה בעינן ג"כ קרקע דאף השדה מחייבת בפאה רק לא בעינן שתהא השדה והקמה של אחד אבל כל שהשדה פטורה אף הקמה פטורה

ד) גרסינן ב' עומרים שכחה ג' אינו שכחה כו' והצה הטעם דג' אינו שכחה כתב הרשב"ם ז"ל (ב"ב ע"ב ע"ב) משום דג' הוי גדיש וכ"כ הראב"ד ז"ל בת"כ ובירושלמי שהביא הר"ש ז"ל (פ"ו מ"ו) אמרינן בעומר שי"ב סאתים אי נידון כגדיש או כעומר ונ"מ לב"ה דב' עומרים שכחה ג' אינו שכחה דאם אחד מהם סאתים אם הוא גדיש אינו נידון כשורה ואינו משלים את השורה ג' לב"ה וד' לב"ש ע"ש ונראה דזה דג' לב"ה וד' לב"ש אינו שכחה הוא משום דנידון כשורה וכן שם מ"ד הביא מהירושלמי עימר את הראשון והשני והשלישי ושכח הד' אית תני אם נטל החמישי ה"ז שכחה ואית תני אם שהה ליטול החמישי ה"ז שכחה אמר ר' בון כו' מ"ד נטל החמישי כשיש שם ששי כו' ועד שלא נטל החמישי לא כבר נראה הד' לידון כשורה כו' ופי' הר"ש ז"ל דאתיא כב"ה דג' אינו שכחה ונדון כשורה ע"ש היינו דזה דג' אינו שכחה הוא משום דהוי שורה. והנה זה דג' חשיב שורה אין זה רק בפאה רק בכ"מ ואף בכלאים כן כמ"ש הרמב"ם ז"ל (רפ"ז דכלאים) ועיין בכ"מ שם היינו דכמו דאמרינן ושכחת עומר ולא גדיש ה"נ עומר ולא שורה [יש לחקור לר"י דס"ל דתלוש ומחובר מצטרפין לסאתים אי מצטרפין ג"כ לשלשה דאינה שכחה דאפשר דתלוש ומחובר ל"ש שיצטרפו לשורה] הנה יש לעיין במה דאמרינן דג' אינו שכחה היינו כשמעמר את השורה אם עבר והניח ג' עומרים אינו שכחה הא כשעבר על ב' עומרים כבר נעשו שכחה דהא חלות השכחה הוא כשעבר עליה שהוא בבל תשוב א"כ אח"כ כשעבר עוד על אחד איך נעקרת השכחה למפרע וצ"ל דחלות השכחה הוא שכבר התחיל לעמר האחרת ובההיא דסאה תבואה עקורה וסאה שאינה עקורה דאוקמינן בירושלמי כגון ששכח שאינה עקורה קודם כמה שהביא הר"ש ז"ל שם ולר"י אם לא בא רשות העני באמצע מצטרפין ואף כששכח אינה עקורה היינו הקמה כבר חלתה השכחה וזכו בה עניים וכששכחז אח"כ העקורה איך מתבטל דין השכחה משאינה עקירה ואפשר היה לומר דה"נ מיירי באופן שעדיין לא חלתה השכחה על שאינה עקורה כגון