מקדש דוד חלק ד רנו

דאינו מכניסו לקיום דאותן הבצלים שהוא מדל אין נגמרים ונדקבים ע"ש הנה אמרינן בירושלמי דזה דפטורין הוא דוקא בשעיבה ע"מ להדל ופי' המפרשים ז"ל [ועיין בשנו"א] היינו שמתחילה זרע ע"מ להדל ע"ש. והנה לפ"ז י"ל הטעם דהבצלים שמדל שהן פטורין הוא משום דאינן בכלל זרע השדה כלל והוי כמו כרם הנטוע על פחות מד"א או יותר ממטע י' לבית סאה דאמרינן ה"ז כרם ורואין את האמצעיים כאילו אינן כיון דלמעקר קיימי ואמרינן בירושלמי דמותר להביא זרע תחת האמצעיים ולא הוי כה"כ כיון דלמעקר קיימא אינן בכלל הכרם וה"נ אותן הזרעים שמתחילה עומדים ליעקר מתחילה אינן שייכים להשדה כלל ול"ש שיתחייבו בפאה

אמרינן מצות פאה להפריש מן הקמה לא הפריש מן הקמה כו' מרחו מעשר ונותן לו וכתבו התוס' (ב"ק צ"ד) דאע"ג דפאה פטורה מן המעשרות כ"ז שלא הפריש פאה ולא בררה היה הכל שלו ונתחייב הכל במעשר ע"ש אך הר"ש ז"ל פ"א דפאה כתב הטעם דמרחו מעשר ונותן לו משום דאמרינן הלקט והשכחה והפאה שעשאן גורן הוקבעו ע"ש. והנה טעם התוס' לפי שאינו מבורר אצטריך לר"ל דס"ל בירושלמי הממרח כריו ש"ח שלא מדעתו לא הוקבע וה"נ כיון שהפאה של העני מאי מהני מירוח של בעה"ב וצ"ל משום דקודם שהוברר חשיב כמו הכל שלו. והנה ז"ש התוס' לפי שאינו מבורר חלק העניים חייב במעשר הנה אשכחן כל שלא קרא עליה שם פאה אפילו אי מבורר חלק העני ג"כ חייב במעשרות דאמרינן בתוספתא (פ"ב דפאה) פועלין שהיו עושין אצל בעה"ב אין רשאין לגמור את כל השדה אלא משיירין כדי פאה ואינה פאה עד שיפרישנה בעה"ב לשם פאה ע"ש ולמאי הלכתא אינה פאה עד שיפרישנה כיון דשייר רק כדי פאה א"כ ודאי זהו הפאה ומבורר הוא ומ"מ אמרינן דאינה פאה ואסור לעניים ליקח וחייבת במעשר דבעינן קריאת שם לפאה. ל אמרינן בתוספתא שם עני שראה כדי פאה בין בתבואה באילן אינו רשאי ליגע בה ואסור משום גזל עד שתידע שהוא פאה ע"ש והנה בסנהדרין (פ"ח) אמרינן פאה בפלוגתא דר"י ורבנן דתנן מצות פאה להפריש מן הקמה כו' רי"א אף מפריש מן העיסה ונותן לו וכתב רש"י ז"ל ולת"ק טחנה פטור דקנייה בשנוי ואם הא עני ונטל כדי פאה משטחנה לר"י לא הוי גזל ולרבנן הוי גזל ע"ש ויש לעיין לר"י אמאי לא הוי גזל הא לא הפריש בעה"ב וכ"ז שלא הפריש בעה"ב הוי גזל כדאמרינן בתוספתא וצ"ל דזה דוקא אם דעת בעה"ב להפריש פאה אבל כשאין דעת בעה"ב להפריש פאה כלל יכולים העניים בעצמן להפריש פאה וליטלן ולפ"ז נראה בשדה של חש"ו דאין בעה"ב יכול לקרוא שם על הפאה יכולים העניים ליטול מעצמן בלא הפרשת בעה"ב

כתב רש"י ז"ל (ב"ק צ"ד) על ההיא דמרחו מעשר וניתן לו ז"ל מרחו מחליק את הכרי ברחת ומירוח הוי גמר מלאכה למעשר הלכך מעשר כל מעשרותיו תחילה ואח"כ נותן לו פאה כדי שלא יפסיד עני שאילו היה נותנו קודם מירוח אעפ"י שעני מצרף לקט שו"פ הרבה ועושה מהן כרי פטור מן המעשר שהרי הפקר הוא אבל עכשיו שנתמרח ביד בעה"ב נתחייב במעשר דהכי אמרינן במס' ברכות לקט שו"פ שעשאן גורן הוקבעו עכ"ל והקשה עליו הרש"ש ז"ל דבברכות (מ') ובסוטה פי' רש"י ז"ל דהלקט שו"פ שעשאן גורן היינו שהעני עשאן גורן ולפי' רש"י ז"ל כאן קשה מאי קמ"ל ר' יצחק הא מתני' היא וידי מעשר ונותן לו ע"ש היינו שמפרש דברי רש"י ז"ל בב"ק דהחילוק הוא בין עשה העני גורן לעשאו בעה"ב אך אין זה כוונת רש"י ז"ל דרש"י ז"ל כאן סובר ג"כ כמו שפי' בברכות ובסוטה דעשאן גורן היינו העני ורש"י ז"ל כאן מחלק רק בין עשאן כרי ובין מרחו דאם העני צירף הרבה ועשה מהן כרי פטור אבל עכשיו שנתמרח ביד בעה"ב חייב וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פ"ב דתרומות ה"ט) אלו פטורין מן התרומה כו' הלקט השכחה והפאה כו' אפילו העמיד מהן כרי ואם עשה מהן גורן בשדה הוקבעו למעשרות וזהו דלא כהירושלמי כמ"ש הכ"מ שם ומ"ש אפילו העמיד כרי הוא לאפוקי ממ"ש בירושלמי (פ"ה דפאה) אמר ראב"י העושה כרי מן הלקט כו' חייב בתרומה גדולה מאחר שבפ' משוח מלחמה לא אמרו שעשאו כרי אלא שעשאן גורן נקטינן כגמרא דידן ע"ש. והנה על הכ"מ יש לעיין ל"ל לדקדק מלשון הש"ס שעשאו גורן ולא קתני שעשאו כרי הרי אמרינן בהדיא לא הפריש מן העומרים מפריש מן הכרי עד שלא נתמרח מרחו מעשר ונותן לו ומוכח דאם עשאו כרי עד שלא נתמרח פטור מן המעשר

כתב הרע"ב ז"ל (פ"א מ"ו) על ההיא לעולם הוא נותן לשם פאה ופטור מן המעשר עד שימרח כו' דהיינו עד שיעשה כרי וצבור של תבואה והקשה עליו התי"ט הא לקמן (פ"ד מ"ח) גבי המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות כו' פי' כשהוא משוה פני הכרי ברחת ע"ש והנה ל"ק דדברי הרע"ב ז"ל הן עפ"י הירושלמי דלקט שו"פ משעשה כרי נתחייב במעשרות

כתב התי"ט (פ"א מ"ו) דזה דאמרינן מרחו מעשר ונותן לו ולא אמרינן שיפרישו העניים דפן לא יפרישו העניים והמכשלה הזאת תחת ידו ובתו"ח הקשה עליו דהטעם הוא שלא יפסידו העניים שהוא גרם שיתחייב במעשרות ול"ל טעמים אחרים ע"ש. והנה בתמורה (ו') גבי מצות פאה להפריש מן הקמה כו' מרחו מעשר ונותן לו כתב הרגמ"ה ז"ל מרחו ששיוה פני הכרי ונגמר מלאכתו למעשר אסור באכילה לכ"א עד שיעשר הלכך מעשר ואח"כ נותן לו פאה משום ר"י אמרו אף מפריש מן העיסה עד שלא הורמה חלתה ולכן מאחר שנתחייבה בחלה מפריש חלתה ונותן פאה ע"ש היינו דאף חלה צריך להפריש קודם שנותן פאה ובחלה ל"ש הטעם שלא יפסידו העניים דהא כל פאה חייבת בחלה כדאמרינן בפ"ק דחלה וע"כ כהחי"ט משום דאסור להוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן אך מדברי התוס' סנהדרין (פ"ח) יש להוכיח דכל דאינו שייך משום הפסד עניים א"צ להפריש דהקשו שם אמאי קתני מרחו מעשר ונותן לו ולא קתני נמי תורם ונותן לו וכ"ת דתרומה בלא"ה מפריש העני דכל פאה חייבת בתרומה כו' היינו דבתרומה ל"ש הפסד עניים ואי דאיכא נמי טעם דאסור להוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן מאי איכפת לן אי כל פאה חייבת בתרומה כיון דמרחו ונתחייב תחת ידו בתרומה צריך להפריש

אמרינן (פ"ה מ"ב) שבולת של לקט שנתערבה בגדיש מעשר שבולת אחת ונותן לו וכתב הרע"ב ז"ל דמש"ה צריך לעשר משום הפסד עני דחייב ליתן לו דבר מתוקן כמו שהיתה שבולת של לקט שפטורה מן המעשרות ע"ש ואמרינן בירושלמי דמביא ג' שבלין ומתנה אם הראשונה לקט מוטב ואם אינה לקט מעשרותיה קבועין בשניה ואם השניה לקט מעשרות הראשונה קבועין בשלישית ונותן הראשונה לעני אך הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ה ה"י דמביא רק ב' שבלין ועיין בכ"מ שם דמתנה על שניהם דזו שאינה של לקט יהיו מעשרותיה קבועין בה ונותן שתיהן לעני אחת בתורת לקט ואחת בתורת מעשר והעני מוכר שתיהן לכהן ולא יפרע לו אלא דמי אחת מהן כי השניה היא של כהן כדין ע"ש ויש לעיין הא אכתי איכא הפסד עני כיון דהעני צריך למכור שתיהן לכהן משום ספק תרו"מ והכהן כשנותן לו דמי אחת מהן אינו נותן לו אלא בדמי תרומה כיון דאינו ראוי אלא לכהן ואמאי לא יעשה כדאמרינן בירושלמי