מקדש דוד חלק ד רנד

ואמרינן בת"כ בקצרנם פרט לקצרוה עכו"ם מכאן אמרו עכו"ם שקצר שדהו ואח"כ נתגייר פטורה ע"ש. והנה בגיטין (מ"י) גבי הלקט השכחה והפאה של עכו"ם חייבין במעשר ובעינן שם למימר דהיינו של עכו"ם ולקטינהו ישראל וכתב רש"י ז"ל דכיון דעכו"ם לא מיפקד להניח פאה ולקט לא חייל עלייהו שמא כו' ויש לעיין ל"ל טעם זה תי"ל דבקצרכם פרט לקצרוה עכו"ם דאפילו קצר כשהוא עכו"ם ונתגייר דמיפקד ג"כ פטור ואפשר דיש פטורים כאלה מפאה דמ"מ אם הפריש הוי פאה ואשכחן כה"ג גבי תרומה בהפקיר קמה וזכה בה דפטור ומ"מ אם הפריש הוי תרומה כמ"ש הרמב"ם ז"ל אבל היכא שההפרשה היתה כשהוא עכו"ם דלא מיפקד לא חייל שמא כלל וצ"ע בזה

הנה זה דאמרינן דאצטריך קרא ובקצרכם לקצר כשהוא עכו"ם ונתגייר נראה דאף בלא נתגייר איכא נפקותא לפי מה דקי"ל אין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מקדושתה בדין היה ישראל שמכר שדה לעכו"ם וקצרה העכו"ם שהמוכר יקח ממנו ויניח פאה וכמו בבכורים דאמרינן בגיטין שם דהמוכר שדהו לעכו"ם לוקח ומביא ממנו בכורים מדאורייתא כיון דאין קנין לעכו"ם בא"י כו' וכתב רש"י ז"ל כיון דבכורים אינן טובלין הוי מצוה דרמיא עליה ואי אין קנין לעכו"ם להפקיעה מקדושתה הו"ל לענין קדושתה ברשות ישראל מחייב ליקח ולהביא ע"ש וה"נ פאה דאינה טובלת הוי מצוה דרמיא עליה ולענין קדושה עדיין של ישראל היא והיה צריך ליקח ולהפריש פאה ואצטריך בקצרכם פרט לקצרוה עכו"ם דקציר עכו"ם פוטר

ג) גרסינן (פ"א מ"ד) כלל אמרו בפאה כ"ש אוכל ונשמר וגדולו מן הארץ ולקיטתו כאחת ומכניסו לקיום חייב בפאה והתבואה והקטניות בכלל הזה ודעת הרבה מהראשונים ז"ל דזה רק מדרבנן אבל מדאורייתא אינו חייב אלא דגן תירוש ויצהר וכתב הר"ש ז"ל שם דל"ש קצירה אלא בתבואה ותירוש ויצהר חייבין משום דכתיב כרם וזית ע"ש אך הרמב"ם ז"ל ס"ל דכל שהוא אוכל ונשמר כו' חייב מדאורייתא [ועיין מנחת חינוך סי' רט"ז] והנה הרמב"ם ז"ל לשטתיה מוכרח לפרש כן כיון דס"ל במעשרות דמעשר פירות מה"ת א"כ ע"כ גם הפאה שלהם מדאורייתא דאי מדרבנן איך הפאה שלהם פטורה מן המעשרות איך אתי פאה דרבנן ומפקעת ממעשרות דאורייתא. הנה בשבת (ס"ח) אמרינן כל שהוא אוכל למעוטי ספיחי סטים וקוצה נשמר לאפוקי הפקר כו' והנה זה דהפקר פטור מן הפאה הוא רק בזכה בו אחר אבל אי קדם וזכה בו הוא אמרינן המפקיר כרמו ולשחר עמד ובצרו חייב בפרט ובעוללות בשכחה ובפאה וכתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה הכ"ז) המפקיר את כרמו והשכים בבוקר וזכה בו לעצמו ובצרו חייב בפרט כו' שהרי שדך וכרמך אני קורא בו מפני שהיה שלו וה"ה שלו והקשו על הרמב"ם ז"ל הרי אמרו בגמרא הטעם משום דכתיב תעזוב יתירא ונראה דהרמב"ם ז"ל בזה לשטתיה דפסק בפ"א ה"ב כר"י דלא הפריש פאה מן הקמה כו' דאף מפריש מן העיסה ואמרינן בב"ק (צ"ד) דטעמא דר"י אי משום דס"ל שינוי אינו קונה או משום דכתיב תעזוב יתירא ע"ש והרמב"ם ז"ל פוסק דשינוי קונה וע"כ משום תעזוב יתירא. והנה התוס' בב"ק שם הקשו לר"י דדריש לתעזוב יתירא למפריש מן העיסה מנ"ל ההיא דהמפקיר כרמו ולשחר עמד ובצרו מ"ש ומש"ה כתב הרמב"ם ז"ל משום דכתיב שדך וכרמך דלר"י ע"כ אין זה משום תעזוב יתירא

והנה בתמורה (ו') על ההיא דהמפקיר כרמו והשכים בבוקר ובצרו דחייב בפרט כו' משום דכתיב תעזוב יתירא כתב הרגמ"ה ז"ל חייב בפרט ובעוללות בשכחה ובפאה דכל הני כתיב בהו תעזוב דריבה אפילו הפקר ע"ש ונראה מדבריו דכל הפקר חייב בכולהו ולאו דוקא אם זכה בעצמו וזהו עפ"י הירושלמי פ"ק דקידושין דאמרינן שם גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו המחזיק בקרקע חייב דכל המחזיק בקמה חייב בשכחה ובפאה ופטור מן המעשרות ע"ש והא התם שזכו בהן אחרים ומ"מ חייב בשכחה ובפאה וכבר עמד בזה במרה"פ שם וכן נראה דעת הראב"ד ז"ל בת"כ שכתב דזה דאמרינן נשמר לאפוקי הפקר היינו מין השמור למעוטי מין שאינו חשוב שאין שומרין ומפקירין אותו. אך יש לעיין מההיא דתמורה (כ"ה) דבעי אילפא אמר על הלקט עם נשירת רובו יהא הפקר הפקר הוי או לקט הוי כו' ומכלל דאם הפקיר קודם נשירת רובו הוי הפקר ולא לקט דהפקר פטור מן הלקט ונראה דודאי כשהיה הפקר בשעת קצירה פטור כמ"ש בפה"מ דל"ש עזיבה בדבר שכבר עזוב אך כל שהיה הפקר קודם קצירה ובשעת קצירה אינו הפקר זה ג"כ פטור משום שאינו נשמר ולזה כתב הראב"ד ז"ל דזהו רק מין הנשמר ולאפוקי העוזרדין והערמונים שהביא הראב"ד ז"ל שם שאלה מינים הן מההפקר ע"ש ולא מהני אפילו זכה בהו קודם קצירה לפי שהן מין שאינו נשמר וכמו בלקיטתו כאחד ומכניסו לקיום דאזלינן בתר המין כדאמרינן בירושלמי גבי המחליק בבצלים וה"נ בנשמר

אמרינן בירושלמי על ההיא דהאמהות של בצלים חייבין בפאה ר' יוסי פוטר דטעם דר"י דפטר הוא משום הפקר ומקשינן והפקר חייב בפאה היינו דמ"ט דרבנן ואמרינן בזכה בהן אחת אחת ופי' הפ"מ דגלי אדעתיה דלא הפקירן ע"ש וקשה דא"כ מ"ט דר"י אפילו אי נימא דר"י ס"ל דלא אמרינן כיון דזכה בהן אגלאי מילתא דלא הפקירן מעולם מ"מ כיון דזכה בהן עתה בעצמו הו"ל המפקיר כרמו והשכים בבוקר ובצרו דאינו נפטר מן הפאה ואף ר' יוסי ס"ל במפקיר כרמו והשכים בבוקר ובצרו דחייב בפאה כדמוכח מההיא דנדרים (מ"ד ע"ב) ע"ש ומ"ש השנו"א דר' יוסי ורבנן לשטתייהו צע"ג ובהדיא הוכיחו התוס' ב"ק (צ"ד) דליכא מאן דפליג אההיא דהמפקיר כרמו והשכים בבוקר ובצרו כו' ע"ש ונראה טעמו דר"י באמהות של בצלים כיון דהכל מפקירין אותן הו"ל מין שאינו נשמר ולא מהני מה שזכה בהן הוא וכמ"ש הראב"ד ז"ל בת"כ דמין שאינו נשמר אפילו אלו נשמרין פטור ורבנן לא חשבי לאמהות של בצלים למין בפ"ע כיון דשאר בצלים נשמרין

אמרינן דהתבואה והקטניות בכלל הזה היינו דנשמרין ולקיטתן כאחד ומכניסן לקיום. והנה בר"ה (י"ג) אמרינן דאורז ודוחן הפרגין והשומשמין אזלינן בתר השרשה מתוך שעשוין פרכין פרכין כו' וכתב רש"י ז"ל שהן קטניות ואין לקיטתן כאחד ומש"ה לא אזלינן בהו בתר לקיטה ע"ש והכא אמרינן דקטניות לקיטתן כאחד ועוד יותר קשה דאמרינן בספרי (דברים י"ד) גבי מעשר עשר תעשר כו' יכול אין לחייב אלא על דגן תירוש ויצהר מנין לרבות שאר פירות ת"ל תבואת יאמרו תבואות אלמלי כן הייתי אומר מה תבואה מיוחדת שמכניסה לקיום אף אני מרבה אלא כיוצא בה הא מה אני מרבה את האורז ואת הדוחן ואת הפרגין ואת השומשמין מנין לרבות קטניות כו' ע"ש ונראה מזה דשאר קטניות חוץ מאורז ודוחן כו' אינו מכניסן לקיום א"כ זה דקטניות חייבות בפאה באיזה קטניות אמרו אי באורז ודוחן ופרגין ושומשמין הא הנך אין לקיטתן כאחד ואי בשאר קטניות היו אין מכניסן לקיום ועוד דבירושלמי (פ"א ה"ד) אמרינן להדיא דאורז ודוחן חייבין בפאה. והנה התי"ט כתב דלקיטתן כאחד היינו שמתבשלין יחד וא"כ ל"ק דאורז ודוחן כו' אף שאין לקיטתן כאחד מ"מ מתבשלות יחד כדאמרינן בר"ה שם הכל הולך אחר גמר פרי ע"ש אך נראה דאף בבישול גמור אינו תלוי דאמרינן