מקדש דוד חלק ד רנג

אבל אם שניהם של שותפות רק בזה יש לאחד חלק יותר גדול כיון דמ"מ שם שניהם עליו אין מה שיחלקם לב' שדות

הנה בההיא דקצר חציה וקצרו הלסטים חציה דפטור מפני שחובת הקציר בהקמה איכא מ"ד בירושלמי דזה דוקא בשקצרו לאבד דמה שקצרו אינו בעולם אבל כשיש מה שקצרו לפנינו אינו נפטר מהפאה. והנה להאי מ"ד זה דקצרו לאבד דנפטר החצי של בעה"ב לפי שחובת הקציר בהקמה נראה פירושו דהפטור הוא מדין הפרשה כיון דחובת הקציר בהקמה וכשקצר חציה נתיחד הפאה בהחצי השני וזה הוי קצת הפרשה וכמו בתרומה כשאומר תרומתו בצפונו אף שכל חציו הצפוני מדומע דלא נתיחד עדיין באיזה מקום בחצי הצפונו תהיה התרומה מ"מ חציו הדרומי הותר כיון דנתיחדה התרומה בחציו הצפוני וה"נ כיון שנתיחדה הפאה בהקמה נפטר הקציר ורק היכא שלא הניח אח"כ פאה כלל וכילה שדהו חזרה פאה לעומרים מעשה דתעזוב אף שכבר נפטר ובקצרו לסטים חציו השני לאבד וממון עניים לסטים שקלוה דלא חזרה לעומרים הקציר כבר נפטר דחובת הקציר בקמה אבל אם נשאר מה שקצרו הלסטים ס"ל כיון דיש שם ממון עניים לא נפקע ומ"ד שם בירושלמי דאפילו קצרו שלא לאבד ג"כ נפטר אמרינן משום שהפאה נתנית במחובר ואין קרקע נגזלת ופי' הגר"א ז"ל דאם היה קרקע נגזלת וקנו הלסטים התבואה במחובר היו צריכים הלסטים להפריש בשביל קצירן ע"ש היינו אף שיש לפנינו מה שקצרו הלסטים מ"מ כיון דקרקע אינה נגזלת נפטר לגמרי והטעם להאי מ"ד הוא כמ"ש כיון דליכא מחובר א"א להפריש דחובת פאה בהקמה ומן העומרים אי אפשר להפריש רק אם כילה שדהו ועבר על לא תכלה אז חזרה פאה לעומרים וכאן לא עבר על לא תכלה אבל אם קרקע נגזלת וקנו הלסטים במחובר כיון שהלסטים קצרו וכילו השדה ועברו על לא תכלה חזרה פאה לעומרים וצריך להפריש מן התלוש

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ג הט"ז) השותפין שקצרו חצי השדה ואח"כ חלקו זה שלקח הקציר אינו מפריש כלום וזה שלקח הקמה מפריש על החצי שלקח בלבד וכתב הכ"מ הטעם דהקציר נפטר דבשעת קצירת החצי לא נתחייב בפאה דחיוב הפאה בסוף ובשעה שקצר חציו השני אין לחברו חלק בו ולא לזה חלק במה שנקצר דכיון שהיו שותפין איגלאי מילתא שזהו חלקו ולא נטל אלא חלק המגיע לו ולכך לא יניח אלא חלק המגיע לחלקו ע"ש היינו אף דאמרינן בקצר חציה ומכר השאר דהלוקח מפריש על הכל הכא ל"ד ללוקח דאגלאי מילתא דמשעה ראשונה היה זה חלקו וא"כ אי"ל להפריש על של חברו אך יש לעיין א"כ אמאי פטור זה שלקח הקציר כיון דאגלאי מילתא שהחצי המחובר היה של חברו א"כ אינו שייך לומר שהפאה הוא בהמחובר וצ"ל כמ"ש נהי דעתה אגלאי מילתא למפרע דחלק הקציר היה של אחד והקמה של חברו מ"מ סוף סוף לא עבר על לאו דלא תכלה דהיה אפשר אז שלא לעשות חלוקה אח"כ ולהפריש וא"כ לא חזרה פאה לעומרים ומן הקמה אי אפשר להפריש כיון דהקמה הוא של חברו

כתב הר"ש ז"ל (פ"א מ"ג) לר"י דאם שייר קלח אחד סומך לו משום פאה היינו אם הפריש כשיעור פאה ורוצה להוסיף דבמחובר רשאי להוסיף וי"ל דין פאה להפטר מן המעשר אבל לא בתלוש ע"ש והטעם הוא ג"כ דאי אפשר להפריש מן התלוש כל שלא עבר על לא תכלה והכא כיון דהפריש פאה כדינו ובא להוסיף אי אפשר להוסיף מן התלוש. והנה שיטת השנו"א עפ"י הירושלמי לר"י דאם שייר קלח אחד כו' הוא דאם שייר קלח אחד משיעור של פאה שהפריש מעט פחות מכשיעור ושייר ג"כ במחובר יכול להוסיף אפילו מן התלוש ואם נתן כל השיעור פאה או שנתן פחות משיעור פאה אלא שלא הניח כלום במחובר א"י להוסיף וכ"ז דוקא אם מתחילה נתכוין להוסיף אבל לא נתכוין להוסיף בכל אופן א"י להוסיף ע"ש. והנה זה כשנתן שיעור פאה או שנתן פחות ולא נתכוין להוסיף דא"י להוסיף הוא משום דכבר נפטרה שדהו ובלא נתן כשיעור ונתכוין להוסיף דלא נפטר עדיין יכול להוסיף אף מן התלוש אם נשאר גם מן המחובר והטעם דס"ל דכל שאפשר להפריש מן הקמה שיש עוד מחובר אם הפריש מן התלוש ג"כ חל ואין זה מדין חזרה פאה לעומרים ואף דמצות פאה להפריש מן הקמה כיון דאיכא קמה וראוי להפריש לא נפקע ממנו זה החיוב וכיון שלא נפקע אף אם הפריש מן התלוש ג"כ חל רק אם לא שייר כלום ממחובר אף דעדיין לא הפריש כשיעור כיון דאי אפשר עוד להפריש מן הקמה א"כ חובת הפאה להפריש מן הקמה נפקע ודין חזרה פאה לעומרים מעשה דתעזוב שהוא חיוב חדש ל"ש הכא דזה דוקא בשעבר על לא תכלה והכא לא עבר שהרי הפריש פאה ואף שהפריש פחות מכשיעור על לא תכלה לא עבר ולא חזרה פאה לעומרים. (כתב הרמב"ם ז"ל פ"ב ה"ד דשדה שקצרוה לסטים כו' פטורה דחובת הפאה בקמה ע"ש. והנה יש לעיין דבמתני' קתני טעם זה לסיפא בקצר חציה וקצרוה לסטים חציה אבל לא ברישא בקצרו כל השדה דלזה לא אצטריך טעם זה אלא משום דכתיב בקוצרכם פרט לקצרוה לסטים כו' כדאמרינן בת"כ וכ"כ בפה"מ שם ע"ש]

כתב המ"ר בפשיטות דאם קצר חציה והפקיר חציה הזוכה מן ההפקר נותן פאה לכל כיון שכבר נתחייבה כל שדהו בפאה והוי כמו קצר חציה והקדיש חציה דאמרינן דהפודה מיד הגזבר נותן פאה לכל ע"ש ולענ"ד יש לדון בזה טובא דהנה זה דאמרינן דהפודה מיד גזבר נותן פאה לכל הוא דוקא בשלא קצר הגזבר אבל אם קצר הגזבר פטור כדאמרינן בירושלמי ספ"ב דקצר הגזבר חצי חציה ולא הספיק לפדות את השאר עד שפדה את כולה כו' וכל מה שנקצר ביד הקדש כבר נפטר ואע"ג דהתם מיירי שקצר חציה קודם שהקדישה ע"ש וכבר נתחייבה כל השדה כולה מ"מ קציר הקדש פוטר דקצירך ולא קציר הקדש והנה בזה אלים הפקר מהקדש דבהקדש רק קציר הקדש עצמו פוטר אבל זה שהיה הקדש בין קודם קצירה ובין לאחר קצירה אינו פוטר דאם הקדיש קמה ופדה קמה חייב בפאה ובהפקר אם הפקיר קמה וזכה בו אחר פטור מפאה כדאמרינן גבי המפקיר כרמו ולשחר עמד ובצרו דדוקא אם זכה בו הוא אבל אם זכה בו אחר פטור ואף שהיתה הקצירה אחר ההפקר דלא מהני זכיה בהפקר לחייבו בפאה כמו פדייה בהקדש ואף שזכה בו קודם קצירה הוי כנקצר כשהוא הפקר וא"כ כמו קצר חציה והקדיש חציה וקצרה הגזבר דפטור ה"נ כשקצר חציה והפקיר חציה אף שזכה אחר קודם הקצירה פטור ויש לדון בזה

אמרינן (פ"ד מ"ז) הקדיש קמה ופדה עומריה פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה ע"ש רה זה דאמרינן פדה עומרים אפשר לומר דכל לאחר קצירה עומרים קרי ליה אך בפה"מ כתב שם הקדיש קמה קצר הגזבר ועשאום עומרים ואח"כ פדאום כו' משמע דר ן שיקצור הגזבר וגם יעשה עומרים ונראה דעשיית עומרים בכלל קצירה היא לענין פאה ואשכחן עוד יותר מזה לענין שביעית בלאו דלא תקצור שכתב הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהל' שמטה ה"א) ואם קצר כדרך הקוצרים לוקה כיצד כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר כו' דהכל בכלל קצירת היא לענין שביעית

בפ"ב (מ"ז) אמרינן שדה שקצרוה עכו"ם כו' פטורה