מקדש דוד חלק ד רנא

דבר סתר ומש"ה אין מפרישין מן השדות שבצדי ההר מאחת על חברתה אבל הזרעים שבראש ההר שרואין את השדות שבצדדין מפרישין מזע"ז וההיא דמדרגות אפשר לפרש שהוא מדין גדר כיון שהוא מחיצה מעלייתא מפסקת אף לראשו יעל השנו"א שכתב דחשיב כמו גדר יש לעיין טובא אמאי לא בעינן הכא תל המתלקט י' מתוך ד'

ב) גרסינן בפאה (פ"א מ"ג) נותנים פאה מתחלת השדה ומאמצעה רש"א ובלבד שיתן בסוף כשיעור רי"א אם שייר קלח אחד סומך לו משום פאה כו' והאי אמצע וסוף היינו סוף קצירו ואמצע קצירו דבירושלמי (פ"א ה"ג) מפקינן דנותנין פאה בין בתחילה בין באמצע בין בסוף מדכתיב ובקוצרכם מה ת"ל לקצור אלא אפילו י"ל כמה לקצור ולר"ש דס"ל דצריך דוקא להניח בסוף שדהו היינו ג"כ בסוף קצירו וכמ"ש רש"י ז"ל (שבת כ"ג ע"א) לסוף שדהו גמר קצירו כדכתיב לא תכלה משמע בשעת כלוי ולא שיקצה אותה קודם לכן ע"ש אך באיזה מקום בשדה הוא מניח את הפאה לא איכפת לן כמ"ש הראב"ד ז"ל בת"כ פ' קדושים על הא דאמרינן שם אין פאה אלא מחמת כלוי היינו שלא תאמר דפאה הוי כמו פאת הראש וזקן דצריך להניח דוקא בקרנות השדה דאף באמצע יכול להניח רק שלא יכלה השדה ע"ש. הנה כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ב הי"ג) בעה"ב שנתן פאה לעניים ואמרו לו תן לנו מצד זה ונתן להם מצד אחר זה וזה פאה והקשה עליו המל"מ בפ"א דמשמע שנתן להם מתחילה כשיעור פאה ומשמע נמי שלא היה מתחילה דעתו להוסיף ואמאי זו"ז פאה הא כבר נפטרה השדה ע"ש ונראה דהרמב"ם ז"ל לשיטתיה אזיל דפסק כר"ש דאם נתן פאה בתחילה או באמצע הוי פאה וצריך ליתן פאה לבסוף כמ"ש שם הי"ב ומשום דר"ש נתן כמה טעמים לדבריו כמ"ש הכ"מ א"כ הכא כשהפריש בעה"ב פאה ואח"כ הפריש עוד פאה א"כ כשנתן הפאה הראשונה עדיין נשאר לו קמה א"כ הפאה הראשונה לא היתה סוף קצירו כ"א באמצע וכל שהפריש פאה באמצע הוי פאה וצריך להניח אף בסוף. ואף שכתב הרמב"ם ז"ל דצריך להניח בסוף השדה רק כשיעור הפאה הראויה למה שנשאר בשדה אחר שהפריש את הראשונה מ"מ כיון דעדיין חייב להניח פאה יכול להניח כמה שירצה דפאה אי"ל שיעור למעלה ומה שהביא שם המל"מ מהירושלמי על ההיא דלעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח דב"ש היא דהפקר לעניים הפקר אבל לב"ה כיון שנתן שיעור פאה אינו חל על התוספת תורת פאה ע"ש התם שאני כיון דאמרינן דנותן משום פאה עד שימרח היינו בתלוש וכיון שהניח במחובר שיעור פאה א"כ הניח פאה בסוף אי אפשר להוסיף פאה בתלוש שכבר יצא ידי פאה

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ב הי"ב) אין מניחין את הפאה אלא בסוף השדה כדי שיהיו עניים יודעין מקום שיבואו לו וכדי שתהא ניכרת לעוברים ושבים ולא יחשד ומפני הרמאים שלא יתכוין לקצור הכל ואומר לאלו שרואים אותו קוצר סוף השדה בתחלת השדה הנחתי ועוד שלא ישמור שעה שאין שם אדם ויניחנה ויתננה לעני הקרוב לו ע"ש. והנה ז"ש כדי שיהיו עניים יודעין מקום שיבואו לו נראה דמפרש זה דאמרינן משום ביטול עניים היינו שידעו המקום שהניח ולא יצטרכו לחפש ויבטלו אך רש"י ז"ל (בשבת כ"ג) פי' משום ביטול עניים שלא היו יודעים מתי יקצור אותה היינו שאם לא יניח הפאה בסוף קצירו לא יהיה אפשר להם לכוין השעה שיניח ויצטרכו להמתין ויבטלו ואפשר דיש נפקותא לדינא בין רש"י והרמב"ם ז"ל אם כשגומר קצירו יניח שיעור פאה במקום אחר דלרש"י ז"ל דתלוי רק בזמן שיכוונו העניים הזמן שמניח פאה היינו כשיגמור קצירו יכול להניח אז הפאה אף במקום אחר אך להרמב"ם ז"ל דצריכים העניים לכוין המקום שמניח והיינו במקום שגומר קצירו שלא יצטרכו לחפש צריך להניח רק במקום שגומר קצירו כתב הרמב"ם ז"ל שם אין מניחין את הפאה אלא בסוף השדה כו' עבר והניח הפאה בתחילת השדה כו' ה"ז פאה וצריך שיניח בסוף השדה כשיעור הפאה הראויה למה שנשאר בשדה ע"ש ונראה מדבריו דלכתחילה צריך להניח כל הפאה בסוף שדהו ומשום דכל הנך ד' דברים שבשבילן צריך להניח פאה בסוף שדהו שייך ג"כ שלא יניח אף מקצת פאה באמצע השדה וס"ל דהנך ד' דברים הם רק לכתחילה ומש"ה אם עבר והניח בתחילה או באמצע ה"ז פאה אבל להניח בסוף שדהו כשיעור הפאה הראויה למי שנשאר בשדה זה צריך אפילו בדיעבד היינו אף אם הפריש באמצע כשיעור כל השדה דזה אינו משום הנך ד' דברים רק שאין פאה מועלת רק ע"מ שקצר ולא ע"מ שי"ל עוד לקצור

כתב הר"ש ז"ל על ההיא דרי"א אם שייר קלח אחר סומך לו משום פאה כו' היינו דיכול להוסיף וליתן משום פאה וכתב ואף דאמרינן דאם נתן שיעור פאה א"י להוסיף שאני התם דנתן כדינו בסוף שדהו והכא מיירי שנתן באמצע השדה ע"ש וקשה כיון דהתם אמרינן דא"י להוסיף אף במחובר א"כ עדיין יש במחובר וא"כ אין זה סוף שדהו וצ"ע. הביא הר"ש ז"ל שם דברי הירושלמי לר"ש אי דצריך ליתן בסוף כשיעור כל שדהו או רק כשיעור המשתייר ומסקינן דנותן כשיעור המשתייר ופי' הר"ש ז"ל כשיעור המשתייר בב' ענינים חדא כגון שהשלים בסוף עד ס' עם מה שהוא נותן בתחילה א"נ האי משתייר על התבואה הנשארת קאמר ע"ש. והנה לפי' הראשון היינו שישלים לשיעור ס' יש לעיין כיון דמיירי שקודם הפריש פחות משיעור ס' איך חל עליה שם פאה דהתוס' חגיגה (ו') הביאו מהירושלמי פאה י"ל שיעור בעינן שיפריש שיעור אחד מס' בב"א ואם לא הפריש בב"א אינו חל עליה שם פאה ע"ש וצ"ל דזה רק בסוף שדהו כיון שיכול אז להפריש כל הפאה צריך להפריש בב"א אבל באמצע לר"ש דא"י להפריש אז כל הפאה דבעינן ג"כ בסוף חל אפילו על פחות מכשיעור

הביא הר"ש ז"ל ריש פאה מהירושלמי דהיכא דנתן פאה פחות מס' אף דאין בעה"ב יכול לחזור בו אינה פאה לפוטרה מן המעשר ע"ש. והנה יש לעיין נהי דלענין מעשר לא חשיבא פאה מ"מ יהיה פטור מן המעשרות מדין הפקר כיון דא"י לחזור ולזכות בו והוי הפקר לעניים ונראה מזה דהא דאמרינן הפקר לעניים אינו הפקר אינו רק שלא חל ההפקר כל שהפקירו רק לעניים אלא אף היכא שחל ההפקר ג"כ אין הפקר לעניים פוטר מן המעשר. והנה התוס' ב"ק (כ"ח) כתבו דזה דפאה פטורה מן המעשר אין זה משום הפקר דהא הפקר לעניים אינו הפקר אלא דהפטור משום ובא הלוי כו' יצאה ש"נ חלק ונחלה עמך וכ"כ בשמ"ק שם דאין לפטור ננומי"ם מטעם דהוי הפקר לעניים ע"ש ואף דהתם בי הרי חל ההפקר ומ"מ אין הפטור מטעם הפקר משום דהוי רק הפקר לעניים ובפ"ב מהל' מ"ע ה"ז בהגדיש עמא קט דכל הנוגעות בארץ ה"ה של עניים מטעם שז ב הרדב"ז ז"ל דפטורין מן המעשר משום דהפקר בי"ד הפקר ופטור מן המעשרות ואפילו למ"ד שאם לא הפקירו לעניים ולעשירים לא הוי הפקר שאני הכא דהוי הפקר ב"ד ועשו אותו הפקר גמור לפוטרו מן המעשר קם ונראה מזה דהפקר לעניים אף במקום דמהני מ"מ אינו הפקר גמור ואינו פוטר מן המעשר ופטור פאה מן