מקדש דוד חלק ד רנ

קצירה עלה ומפסקת אבל אי ס"ל כשהביא שליש קצירה גמורה היא ואתחלתא דקצירה היא ואפילו קצרה לשחת ס"ל דכל שהביאה שליש אפילו היתה הקצירה באיזה אופן שיהיה אינה עוד שדה בור להפסיק מיהו באכלה חגב יש לפטור מטעם אחר משום דפטורה מפאה ואפילו בתבואה גמורה דהא משנה שלמה היא דאכלה חגב קרסמוה נמלים שברתו הרוח פטורה וא"כ תפסיק מדין קצירה הפטורה מפאה. והנה בירושלמי גבי מלבנות התבואה של בין הזיתים אמרינן דקצירה החייבת בפאה סברא יותר שתפסיק מקצירה הפטורה מפאה היינו היכא שיש בינתים קצירה החייבת בפאה בפ"ע מפסקת יותר משיש בינתים קצירה הפטורה מפאה לגמרי והנה אשכחן קצירה הפטורה מפאה שמפסקת כגון קציר הקדש וכדאמרינן בירושלמי דקצר גזבר חצי חציה כו' אבל כל שהוא פטור יותר אדרבה הוא סברא שלא תפסיק כמו קציר חו"ל כיון דאינה קצירה כלל לענין פאה אינה מפסקת דרק קצירה פטורה מפסקת שיש שם איזה פטור אבל אם אינה קצירה כלל לענין פאה אינה מפסקת דרק קצירה מפסקת בין הקצירות ולזה כתב הרגמ"ה באכלה חגב כו' דזה דהביא שליש כיון דשם קצירה עלה היה ראוי להפסיק כיון דשם קצירה עלה הוי קצירה הפטורה מפאה רק כיון דלאו אדם קא קצר לה אינו מפסיק דלאו קצירה היא כלל לפאה

אמרינן בירושלמי (פ"ב ה"א) ר"ז בשם ר"א ר"מ ור"י שניהם אמרו ד"א כמה דר"מ אמר הקוצר לשחת מפסיק כן ר' יהודא אומר הקוצר לשחת מפסיק כמה דר"י אומר חיוב פאה מפסיק כן ר"מ אומר חיוב פאה מפסיק והא אשכחן דר"מ אומר חיוב בפאה מפסיק כהדא דתני אכלה חגב קרסמוה נמלים שברתו הרוח או בהמה פטורה הכל מודים אם חרש מפסיק אם לא חרש אינו מפסיק מאן הכל מודים לאו ר"מ הדא אמרה מפני שהוא פיטר פאה אבל אם הוא חייב אפילו לא חרש מפסיק כיי דתנינן תמן א"ר יודן אימתי בזמן שהתחיל עד שלא הביא שליש אבל אם הביא שליש אסור לקצור יקצור חייב בפאה ודבר שהוא חייב בפאה מפסיק ע"ש דהירושלמי מוקי לההיא דר"מ בקוצר לשחת בשהביא שליש ופי' הפ"מ שם דר"א מפרש ההיא דר"מ דקוצר לשחת היינו לאחר שהביאה שליש וטעמיה דר"מ משום דס"ל דכל קצירה לשחת שיש בה חיוב פאה לאותה קצירה הוא דמפסיק לפאה שצריך ליתן עוד פאה אחרת ממה שיקצור אח"כ כו' דלענין שיהא הפסק לפאה תרתי בעינן שתהא הקצירה לשחת דכיון שהוא להאכיל לבהמתו לאו קצירה היא ובעינן נמי שתהא בה חיוב פאה באותה קצירה אם היה קוצר כדרכו לאדם ואז חשיבא הפסק לפאה ע"ש אך נראה דבחנם פי' כן דבירושלמי (פ"ג ה"א) מבואר יותר שטת הירושלמי אליבא דר"מ בקוצר לשחת מפסיק דאמרינן שם אתי דר"מ בשטת ר"ע רבו כמה דר"ע אמר לח ויבש ב' מינים הם כן רמ"א לח ויבש שני מינין הן ושקלינן וטרינן התם אליבא דר"ע אי ס"ל לח ויבש ב' מינים הן אך ר"מ ודאי ס"ל דלח ויבש ב' מינים הן ומש"ה מפסיק. והנה הפ"מ כתב שם דר"מ בקוצר לשחת מיירי קודם שהביא שליש ע"ש אך אין לעשות פלוגתא בהירושלמי דמהירושלמי דלעיל מבואר להדיא דמפרשי ההיא דר"מ בשהביא שליש דאף משהביא שליש לח הוא דאינו אלא שליש בישולו וב' דברי הירושלמי אחד הן דס"ל דר"מ אזיל בשטת ר' יהודא דמשהביא שליש קצירה היא וחייבת בפאה רק כיון שאלה קצר משהביא שליש והשאר קצר משנתבשל כל צרכו הו"ל לח ויבש וחשיב כב' מינים ומש"ה פאה לכל או"א וכן הרמב"ם ז"ל (פ"ג הי"ב) מפרש דברי הירושלמי דמיירי בשהביא שליש ומ"מ הוי לח לגבי זה שיבש כל צרכו והוי לר"מ ב' מינים ועיין בכ"מ שם באריכות וכיון שמה שקצר משהביא שליש חייב בפאה בפ"ע מפסיק דס"ל להירושלמי דמה שלח ויבש ב' מינים הוא רק שהלח חייב בפ"ע והיבש בפ"ע אבל לא זה שהלח יפסיק בין היבשים מדין זרע אחר ורק כיון דהלח חייב בפאה בפ"ע א"כ מפסיק משום דחיוב פאה מפסיק דכל קצירה המחויבת בפאה בפ"ע מפסקת. והנה דברי הרגמ"ה ז"ל עולין עפ"י הירושלמי ואף דתלמודא דידן חולק על הירושלמי ומוקמינן לר"מ בשלא הביא שליש מ"מ זה דאמרינן בירושלמי באכלה חגב כו' דהטעם דאינו מפסיק הוא משום דפטור פאה אינו מפסיק היינו פטור פאה כזה דלאו אדם קא קצר לה אינו מפסיק ס"ל להרגמ"ה דהוא אף לתלמודא דידן

כתב הרמב"ם ז"ל (בפ"ב ה"ז) דהקוצר קודם הבאת שליש פטור מן הפאה ובפ"ג ה"ד כתב דהקוצר קודם הבאת שליש דוקא חרש מפסיק ע"ש וצ"ל דאע"ג דהקצירה בעצמה פטורה מ"מ אינה מפסקת בין הקצירות וכמו אכלה חגב כו' אע"ג דהיא עצמה פטורה מן הפאה ומ"מ אינה מפסקת אא"כ חרש מ"מ יש לדון בזה בשלמא באכלה חגב כו' דאינה מפסקת משום דאתחלתא דקצירה היא ומ"מ היא עצמה פטורה מן הפאה ומשום דכתיב ובקוצרכם דאפילו קצרוה לסטים בודאי קצירה היא מ"מ פטורה משום דבעינן ובקוצרכם שתהא הקצירה לצורך בעה"ב אבל בקצר קודם שהביא שליש ממ"נ אי אינה מפסקת דחשיב קצירה והוי אתחלתא דקצירה כדאמרינן במנחות א"כ מאיזה טעם תפטר מן הפאה

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ג ה"ז) מדרגות שהן גבוהות י"ט נותן פאה מכל או"א ואם היו ראשי שורות מעורבין נותן מאחת על הכל ע"ש. ונראה הטעם דנותן פאה מכל או"א משום דהוי כמו גדר המפסיק כיון דהוא גבוה י"ט הוי כגדר דשיעור גדר הוא י"ט כדאמרינן בת"כ ואם באילנות חשיב גדר להפסיק כ"ש בזרעים וזה דאם היו ראשי שורות מעורבין דאינו מפסיק משום דאף באילנות בגדר אם היה שער כותש אינו מפסיק היינו שהענפים מעורבין דכל שמעורבין לא מהני גדר להפסיק הנה בפ"ב מ"ב דאמרינן וכל ההרים אשר במעדר יעדרון אעפ"י שאין הבקר יכול לעבור בכליו הוא נותן פאה לכל כתב השנו"א דדוקא מן ההר על השדות שבצדדין אבל לא משדה על חברתה דההר הוי כמו גדר דמפסיק ע"ש. הנה מדבריו נראה דזה דגדר מפסיק הוא רק בין השדות שבצדדין אבל מן ראש הגדר על השדות אינו מפסיק דהא הכא מפריש מראש ההר על השדות שבצדדין וא"כ לפ"ז אין לפרש במדרגות שהן גבוהות י"ט זה דנותן פאה לכל או"א הוא משום הפסק גדר ששם ההפסק הוא עם הזרעים שהן בראש המדרגה אך נראה דזה דכל ההרים אשר במעדר יעדרון שכתב השנו"א דאינו מפריש משדה על חברתה אינו משום דההר חשיב כגדר להפסיק דהא לא מיירי התם בתל המתלקט עשרה מתוך ד' שיהא חשוב מחיצה דקתני רק שאין הבקר יכול לעבור בכליו ולגדר שיפסיק כיון דבעינן י"ט כדאמרינן בת"כ א"כ בעינן שיהא עליו תורת מחיצה א"כ ה"נ בעינן שיתלקט י' ד' דכל שאינו מתלקט מתוך ד' לא חשיב י"ט ונראה הטעם דאין מפרישין משדה על חברתה הוא לפי שאין רואין זא"ז דהא ההר מפסיק דאם בחרובין כל שאין רואין זא"ז אין מפרישין מזע"ז כ"ש בזרעים דזה דאמרינן כל שאין רואין זא"ז היינו שיש בין אילן לאילן שום סתר שיסתיר ביניהון כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפה"מ (פ"ב מ"ד) והראב"ד ז"ל בת"כ כתב דזה דבחרובין בעינן שיהיו רואין זא"ז הוא משום דנמוכין הן משאר אילנות ונחבאין בעינן שיהיו רואין זא"ז ע"ש א"כ כ"ש זרעים דנמוכין יותר דבעינן שיהיו רואין זא"ז שלא יהיה ביניהון