מקדש דוד חלק ד רמט

פאה ע"מ שמכר אך רש"י ז"ל בחולין קל"ח כתב שהמוכר נותן מן הזרעים על האילנות ע"ש ויש לעיין איך מהני פאה מהזרעים על האילנות הא אין מפרישין ממין אחד על מין אחר וכ"ש מזרעים על אילנות ונראה דהטעם דאין מפרישין ממין על מין אחר אינו משום דצריך הפרשה דוקא ממין על מינו כמו בתרומה רק כל שהוא מין אחר הוא שדה אחרת ואין מפרישין משדה על חברתה והנה בחולין שם כתב רש"י ז"ל דמיירי שיש שם רק שנים ושלשה אילנות בתוך שדהו ע"ש ובשביל זה לא מקרי שדה אחרת דבטלי אגב השדה ונותן אף ממין על שאינו מינו והנה לגבי תרומה אמרינן בפ"ב דתרומות דכל מין חטים אחד ותורם מזע"ז וגבי פאה תלוי אם עשאן גורן אחד או ב' גרנות ומשום דבפאה גדר אחר הוא דאינו תלוי במין הפירות עצמן אלא במה שעושה אותן לב' שדות

אמרינן בירושלמי פאה (פ"ג ה"א) על ההיא דמלבנות התבואה שבין הזיתים בש"א פאה מכל או"א ובה"א מאחת על הכל אנן תנינן של בין הזיתים ותנייא דבי רבי שבין האילנות ואמרינן דמתני' צורכה לבית רבי ובית רבי צורכה למתני' אילו תנינן מתני' ולא תנינן דבית רבי הוינן אמרינן לא אמרנו אלא שבין הזיתים דבר שהוא חייב בפאה אבל דבר שהוא פיטור פאה אף ב"ש מודים שהוא נותן פאה אחת על הכל כו' או אילו תניי לדבית רבי ולא תנינן במתני' הוינן אמרין לא אמרנו אלא שבין האילנות דבר שהוא פיטור פאה אבל דבר שהוא חייב פאה אף ב"ה מודים שהוא נותן פאה מכל או"א הוי צורכה למתני' וצורכה לדבית רבי ע"ש ונראה מכל זה דדבר שהוא חייב בפאה סברא יותר שתפסיק לפאה מדבר שהוא פטור מפאה והטעם הוא דדבר שחייב בפאה היינו שחייב בפאה בפ"ע כגון זיתים המפסיקים דחייבין בפאה בפ"ע הקצירה שלהם היא קצירה בפ"ע לפאה סברא יותר שתפסיק בין הקצירות שבצדדין שלא יחשבו קצירה אחת ויתחייבו בב' פאות מדבר שפטור מפאה לגמרי הנה בירושלמי פאה (פ"ב ה"ה) ר' פנחס בעי קצירת חו"ל מהו שתהא חייבת בפאה שלא תאמר הקדש פטור וחו"ל פטור אי מה הקדש חייב אף חו"ל חייב אשכח תני קציר ארצכם ולא קציר חו"ל ופי' הפ"מ דהאיבעיא הוא אם העלה אותו הקציר לא"י אי חייב בפאה והגר"א ז"ל פי' שם דמיירי בקצר בא"י לצורך חו"ל אי פטור מפאה והר"ש שיריליו פי' דמיירי שהירדן הכניס אחר הקצירה המקום לא"י ע"ש אך כ"ז דחוק בדברי הירושלמי. והנה האור שמח כתב דהאיבעיא של הירושלמי הוא לענין הפסק אם רצועה של ארץ העמים מפסקת בהשדה אי מפסיק לפאה וכתב דצריך להגיה בהירושלמי מהו שתפסיק לפאה וזה דאמרינן אי מה הקדש חייב אף חו"ל חייב פירושו דשדה הקדש אינו מפסיק בין השדות לחייב ב' פאות ודוגמתו מה דאמרינן בחלה דקב הקדש אינו מפסיק ה"נ חו"ל אינו מפסיק ואמרינן דתנא קציר ארצכם ולא קציר חו"ל היינו דחו"ל מפסיק ע"ש. והנה בעיקר מ"ש דהאיבעיא הוא אי חו"ל מפסקת בפאה נראין דבריו ומ"ש דצריך להגיה בהירושלמי מהו שתפסיק בפאה א"צ להגיה כלל וזה דאמרינן קצירת חו"ל מהו שתהא חייבת בפאה פירושו שתהא מפסקת לפאה וכיוצא בו אשכחן בירושלמי (פ"ב ה"א) תני הבור והניר חייבין בפאה כו' כלומר מפסיקין ומחייבין ב' פאות כמ"ש המפרשים ז"ל שם ולפ"ז פי' דברי הירושלמי הוא להפך ממ"ש האור שמח ופירושו הוא קצירת חו"ל מהו שתהא חייבת בפאה היינו שתפסיק לחייב ב' פאות הקדש פטור מפאה וחו"ל פטור אי מה הקדש חייב כלומר שמפסיק לחייב ב' פאות וכדאמרינן שם אח"כ בירושלמי קצר הגזבר חצי חציה ולא הספיק לקצור את השאר עד שפדה את כולה מפריש מן הקציר על הקציר כו' היינו שאינו מפריש מן הקמה על הקציר דקציר הקדש מפסיק בינתים כמה שפי' הגר"א ז"ל שם [ומה שגם הקדש אינו מפסיק לחלה התם גדר אחר לגמרי] ופי' הירושלמי הוא כיון דקצירה הפטורה מפאה הוא סברא יותר שלא תפסיק מקצירה החייבת בפאה מש"ה דייקינן אי מה הקדש פטור מפאה ומ"מ מפסקת א"כ ה"נ חו"ל אף שהיא פטורה ומ"מ מפסקת ואמרינן דתני קציר ארצכם ולא קציר חו"ל דקציר חו"ל לא חשיב קצירה כלל לענין פאה ואינה מפסקת דגרע טפי מקציר הקדש דלענין פאה כל שהוא פטור יותר אינו מפסיק

אמרינן במנחות (ע"א) בקוצר לשחת מפסיק דברי ר"מ וחכ"א אינו מפסיק אא"כ חרש דר"מ בשטת ר"ש אמרה דאמר יקצור ויאכיל אף משהביא שליש אלמא כל לשחת לאו קצירה היא כו' וכתב הרגמ"ה בשטת ר"ש אמרה דקסבר ר"ש כל לשחת לצורך בהמה אפילו הביאה שליש לא הוי קצירה כו' ה"נ גבי פאה לא הוי קצירה גמורה דלהוי אתחלתא דקצירה כו' לחייבה בפאה אחת אלא לצורך בהמה הוא ומפסיק השדה לחייבה ב' פאות בשעה שקצירתה קצירה גמורה עכ"ל ומקשינן שם בגמרא מההיא דאכלה חגב קרסמוה נמלים שברתה הרוח הכל מודים חרש מפסיק לא חרש אינו מפסיק אח"ב מתני' בשלא הביאה שליש ברייתא דחרש אין לא חרש לא בשהביאה שליש שפיר אא"א מתני' נמי בשהביא שליש השתא ומה התם דקצירה דאדם אמר ר"מ ל"ש קצירה הכא לא כ"ש וכתב הרגמ"ה אכלה חגב הכל מודים מאן ר"מ דאע"ג דאמר ר"מ קוצר לשחת מפסיק בלא חרש מודה הכא באכלה חגב כו' דלא מפסיק אא"כ חרש דלא הויא קצירה בידי אדם אא"ב מתני' דאלו מפסיקין לפאה בשלא הביאה שליש וברייתא דאכלה חגב כו' דחרש אין לא חרש לא כשהביאה שליש ואע"ג דהביא שליש כיון דלאו אדם קצרה מש"ה בעי חרש שפיר אא"א אידי ואידי כשהביא שליש כו' אמר ר"מ לא שמה קצירה גמורה דתהוי התחלת קצירה אלא מפסקת לפאה הכא דלא הוי ע"י אדם כ"ש דמפסקא עכ"ל ודבריו תמוהין מאד שכתב דאי מתני' בשלא הביאה שליש וברייתא בשהביאה שליש זה באכלה חגב לא חרש אינו מפסיק אע"ג דהביא שליש כיון דלאו אדם קצרה מש"ה בעי חרש היינו דמה שהביא שליש היה ראוי שתפסיק רק כיון דלאו אדם קצרה אינו מפסיק בלא חרש והיינו דמה דלאו אדם קצר גורם שלא תפסיק והרי איפכא הוא דמשום זה דלאו אדם קצר היה ראוי שתפסיק דלאו קצירה היא ורק בשביל שהביא שליש מש"ה אינו מפסיק דמה שהביא שליש גורם שיחשב קצירה וכ"כ הרגמ"ה בעצמו ברישא הכל מודים מאן ר"מ דאע"ג דאמר ר"מ קוצר לשחת מפסיק מודה הכא באכלה חגב דלא מפסיק אא"כ חרש דלא הוי קצירה בידי אדם היינו מה דלא הוי קצירה בידי אדם הוא טעם שלא להפסיק ודבריו סתרי אהדדי ונראה מזה דאי סבירא לן בשהביאה שליש ואדם קא קצר לה לא הוי קצירה גמורה כמה דס"ל ברישא אז מה שאין הקצירה ע"י אדם הוי טעם יותר להפסיק אבל אח"כ דבעינן למימר דאם הביא שליש בעלמא הוי קצירה גמורה באכלה חגב דלאו אדם קא קצר לה אז הוי איפכא דמה שהביא שליש הוי טעם להפסיק ומה שאין הקצירה ע"י אדם הוא טעם שלא להפסיק ונראה טעמו של דבר דאי ס"ל דאף משהביא שליש לאו קצירה גמורה ולא הוי אתחלתא דקצירה ומפסקת לר"מ ומשום דכל לשחת לאו קצירה היינו כיון דלאו שם קצירה על המקום שקצר הוי כשדה בור דמפסקת וכיון דזה דמפסיק הוא משום דלאו שמיה קצירה א"כ כ"ש כשלא היה הקצירה בידי אדם דלאו שם