מקדש דוד חלק ד רמח

נעשו ב' שדות כיון דלבד שכל שדה ושדה חייבת בפאה בפ"ע איכא ג"כ דין שלא יוציא פאה משדה לחברתה וזה תלוי בשעת הפרשת הפאה דלא מהני משדה לחברתה וכיון דבשעת הפרשה הם ב' שדות א"כ ע"כ צריך להניח מזו לעצמה ומזו לעצמה. עוד אמרינן שם בירושלמי קצר חצי אגדו וחצי שחמתית לעשותן ב' גרנות ונמלך ועשאו גורן אחד מפריש מן האגדו שבסוף על השחמתית שבסוף מן האגדו שבתחילה על השחמתית שבתחילה אבל אינו יכול להפריש מן האגדו שבסוף על השחמתית שבתחילה וכן מן השחמתית שבסוף על האגדו שבתחילה ע"ש. ונראה לפרש טעם הירושלמי דהנה זה דמפריש מן האגדו שבתחילה על השחמתית שבתחילה ומן האגדו שבסוף על השחמתית שבסוף ואע"ג דתחילת קצירה היה לעשותן ב' גרנות והיה דינן כב' מינים הוא משום דכל היכא שבתחילת קצירה היו ב' שדות ואח"כ נעשו שדה אחת מפריש מזע"ז וכדאמרינן בחציה הביאה שליש וחציה לא הביאה וקצר חצי חציה ולא הספיק לקצור חציה השני עד שהביאה כולה שליש דמפריש מן האמצעיים על האחרון ומן האחרון על האמצעיים והא התם כשהתחיל לקצור ונתחייב כל החצי שהביא שליש בפאה לא היתה שדה אחת עם זו שלא הביאה שליש והיה אז הדין שאין מפרישין מזע"ז ומ"מ אם בשעת הנחת פאה הביאה כולה שליש ונעשו עתה שדה אחת מפריש מן האחרון על האמצעיים וה"נ כיון דנמלך עתה לעשותן גורן אחד ונעשו עתה מין אחד מפריש מן האגדו על השחמתית ומן השחמתית על האגדו ואף לפמ"ש לעיל דאף שמפריש מן האמצעיים על הראשון ועל האחרון מ"מ צריך להניח ב' פאות כיון שנתחייבה בב' פאות בתחילת קצירה ה"נ כיון דאינו מפריש מן האגדו שבתחילה על השחמתית שבסוף כו' כדאמרינן בירושלמי א"כ ע"כ מניח ב' פאות

והנה זה דאינו מפריש מן האגדו שבסוף על השחמתית שבתחילה ומן השחמתית שבסוף על האגדו שבתחילה נראה משום דזה דאחרי שהיו ב' מינים יכולים אח"כ להיות מין אחד הוא דוקא בששניהם תלושין או שניהם מחוברין אבל אחד תלוש ואחד מחובר כל שהיו קודם ב' מינים אי אפשר להיות עתה מין אחד וראיה לזה מההיא דהמנמר שדהו ושייר קלחים לחים ופי' הרמב"ם ז"ל וכן רש"י ז"ל בנדה (נ"א) דהיינו שהתחילו מקומות מקומות ליבש ותולש מה שיבש ומניח הלחים וס"ל לר"ע דמניח פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן דס"ל לח ויבש ב' מינים הן כדאמרינן בירושלמי והנה יש לעיין הא אלו שעדיין לחים הן שמניח אותן הרי תולשן אח"כ לכשיבשו א"כ נהי דלח ויבש ב' מינים הן ובשעת התחלת קצירה שאלו המקומות כבר יבשו ואלו המקומות עדיין לחים הם והם ב' מינים מ"מ כשתולש אח"כ הלחין כשיבשו הם אז עם אלו שתלשן קודם מין אחד ואמאי לא יניח פאה מאלה שבסוף על הכל ונראה מזה כיון דבשעת תחילת קצירה היו ב' מינים ואח"כ כשיבשו הלחין היו היבשים כבר תלושין אי אפשר להעשות אז מין אחד לפאה וה"נ כשקצר חציה השני לעשותן גורן אחד אי אפשר עתה להאנדו שבתחילה דהיינו התלושה להעשות מין אחד עם השחמתית שבסוף דהיינו המחוברת וכן השחמתית שבתחילה עם האגדו שבסוף

ובעיקר מה דאמרינן בב' מיני חטים עשאן גורן אחד נותן פאה אחת עשאן ב' גרנות נותן ב' פאות כתב התי"ט דמיירי שלא נתן פאה במחובר דב' גרנות היינו שעשאן ב' גרנות ממש בתלוש והשנו"א כתב דהאי ב' גרנות היינו שקוצר אחד מעט לח ואחד ביבש ע"ש. והנה נראה לומר דזה תלוי בפלוגתא בירושלמי בההיא דהמחליק בצלים לחים לשוק ומקיים יבשים לגורן דנותן ב' פאות והטעם משום דהוי כב' מיני חטים דאמרינן בירושלמי (פ"ב ה"ד) דזה המחליק בבצלים דנותן ב' פאות למדו מההלכה של ב' מיני חטים ע"ש ופליגי אמוראי בירושלמי במחליק בצלים לחים כו' איכא למ"ד דלח ויבש חשיבי ב' מינים ואיכא למ"ד דשוק וגורן חשיבי ב' מינים ע"ש א"כ למ"ד דלח ויבש חשיבי ב' מינים א"כ ע"כ גורן ושוק חשיבי ב' גרנות כיון דהוי כב' מיני חטים והתם בעינן תרתי שיהיו ב' מינים וב' גרנות וא"כ הגרנות הן בתלוש שאלו לשוק ואלו לגורן ולמ"ד דשוק וגורן חשיבי כב' מינים א"כ לח ויבש חשיבי כב' גרנות וזהו כהשנו"א אך השנו"א כתב דההיא דהמחליק בצלים לחים כו' דלחים ויבשים לאו דוקא ואפילו שניהם יבשים או שניהם לחים רק דדרך לחים לשוק ויבשים לגורן ע"ש היינו דמפרש כמ"ד דשוק וגורן ב' מינים הן וגם ס"ל להשנו"א דשוק וגורן חשיבי תרתי כב' מינים וכב' גרנות וז"ש השנו"א דב' גרנות של ב' מיני חטים היינו שקצר אחד מעט לח ואחד ביבש ג"כ אין הכוונה משום דלח ויבש חשיבי ב' גרנות אלא העיקר לפי שקצרן בב' זמנים וזה מקרי ב' גרנות דלהתי"ט אפילו קצרן כאחת רק שעושה מהן ב' גרנות בתלוש הוי ב' גרנות ולהשנו"א תלוי בקצירה דקצירה בב' זמנים חשיב ב' גרנות והנה על השנו"א יש לעיין איך יפרנס הירושלמי בקצר חצי אגדו וחצי שחמתית לעשותן ב' גרנות ונמלך ועשאן גורן אחד דמפריש מן האגדו שבתחילה על השחמתית שבתחילה ולהשנו"א זה דקצר חצי אגדו וחצי שחמתית לעשותן ב' גרנות היינו שקצר אחד מהם מעט לח ואחד ביבש וזה דנמלך אח"כ ועשאן גורן אחד היינו דהשאר קצר יחד א"כ מאי מועיל זה לגבי אותן שכבר קצר שיפריש מזע"ז ולהתי"ט אתי שפיר דגורן אחד היינו בתלוש א"כ אח"כ כשנמלך לעשותן גורן אחד א"כ היה ההמלכה אף על אותן שכבר קצר לעשותן גורן אחד ומהני המלכה לעשותן מין אחד

הנה הרמב"ם ז"ל (בפ"ג הי"ב) פסק במנמר שדהו ושייר קלחים לחים היינו שלקט היבש ושייר הלח כרבנן דלח ויבש אינן כב' מינים ובהלכה י"ז כתב שדה שהגיע חציה עד שליש וחציה לא הגיע והתחיל וקצר בחצי שהגיע חציו ואח"כ הביאה כולה שליש ואח"כ גמר החצי הראשון שהגיע בתחילה מפריש מן הראשון על האמצעיים ומן האמצעיים על הראשון ועל האחרון ע"ש היינו דאין מפרישין מן הראשון על האחרון כיון דבשעת קצירת הראשון האחרון לא הגיע שליש ויש לעיין בטעם הדבר כיון דס"ל לח ויבש מין אחד וי"ל כיון בשעת קצירת הראשון האחרון עדיין לא היה ראוי לפאה אינו ראוי להפריש מזע"ז. עוד י"ל אע"ג דאמרינן לח ויבש מין אחד מ"מ לח כזה שעדיין לא הביא שליש חשיב ב' מינים לכ"ע ואין מפרישין מזע"ז. עוד י"ל לפי מה שפסק הרמב"ם ז"ל דזה דלרבנן בקצר את היבש והניח הלח דמפריש פאה אחת הוא דוקא ביבש מכאן ומכאן ולח באמצע היינו שהיבש יותר על הלח אבל לח מכאן ומכאן ויבש באמצע היינו דהלח יותר על היבש נותן מן היבש בפ"ע ומן הלח בפ"ע וכתב הכ"מ בשם הר"ש שיביליו ז"ל הטעם דהיכא דהלח פחות אמרינן דסוף קצירה הוא אבל כשהיה הלח מרובה אין טופלין הלח עם היבש ע"ש דטעם דרבנן הוא רק משום דנעשה הלח טפל אל היבש וסוף קצירו וזה שייך דוקא היכא דהלח המשוייר ג"כ ראוי אז לקצירה וחשיב סוף קצירו של היבש אבל אם המשוייר עדיין לא הגיע שליש אי אפשר לטפל לו וליחשב סוף קצירו כיון דאינו ראוי אז לקצירה והוי כמו לח יותר על היבש דאף לרבנן נותן מכל אחד בפ"ע

בההיא דפ"ג מ"ה דהמוכר קלחי אילן בתוך שדהו דס"ל לר"י אם שייר בעל השדה הוא נותן פאה לכל כתב הר"ש ז"ל היינו דנותן מן האילן ששייר