מקדש דוד חלק ד רמז

ועל היבש בפ"ע וכן מפריש מכל לח ולח משום דאפסקיה היבש דחשיב כמו זרע אחר דמפסיק וה"נ לר"מ בקוצר לשחת ומיירי בשהביא שליש רק הוי לח ומניח השאר ליבש כיון דלח ויבש ב' מינים חשיב כזרע אחר דמפסיק ומש"ה מניח אח"כ ב' פאות ע"ש, והנה יש לעיין אפילו אי לח ויבש ב' מינים הם הא אמרינן במלבנות הבצלים שבין הירק ר"י אומר פאה מכל אחת ואחת וחכ"א פאה אחת על הכל ואמרינן בירושלמי מ"ט דר"י דאין דרך בנ"א להכניס בצלים בין הירק והוי כזרע אחר דמפסיק ע"ש ונראה מזה דכל שדרך לזורען יחד אף דהוי מין אחר לגמרי כגון בצלים וירק לא חשיב כזרע אחר להפסיק א"כ הני לח ויבש נהי דחשיב כב' מינים מ"מ הרי נזרעים יחד שהרי מין אחד הם רק אלו קוצר כשהוא לח ואלו מניח ליבשן א"כ נהי דחשיבי כב' מינים לענין שנותן פאה מן הלח בפ"ע ומן היבש בפ"ע אבל לענין שהלח יפסיק בין היבש לחייב את היבש בב' פאות וכן שהיבש יפסיק בין הלח והיינו מדין זרע אחר דמפסיק ל"ש בזה

הנה זה דלח ויבש חשיבי ב' מינים אשכחן נמי גבי תרומה דאמרינן בתוספתא והביאה הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהל' תרומות ה"י) אין תורמין מן הלח על היבש ולא מן היבש על הלח ואם תרם תרומתו תרומה כיצד ליקט ירק היום וליקט ממנו למחר אין תורמין מזע"ז כו' ע"ש והנה אי אפשר לומר דהטעם הוא משום דהוי מן הרעה על היפה דא"כ אמאי אין תורמין מזע"ז הא מן היפה על הרעה רשאי לתרום וע"כ משום דחשיבי כב' מינים ועיין ש"ך יו"ד סי' של"א ס"ק פ"ג. והנה זה דבדיעבד תרומתו תרומה צ"ל דרק לענין לכתחילה חשיבי לח ויבש כב' מינים דלזה דלא תהני ההפרשה בדיעבד בעינן דוקא ב' מינים שהם כלאים זה בזה כדאמרינן בתרומות (פ"ב מ"ו) אך לענין לכתחילה אשכחן אף באופן דלא הוי כלאים זה בזה מ"מ אין תורמין דאמרינן בירושלמי (שלהי פ"ד דמעשרות) לר"א דאמר צלף מתעשר תמרות אביונות וקפריסין דהקפרס והתמרות מין אחד הם מעשר מקפרס על התמרות ומן התמרות על הקפרס אבל לא מהן על האביונות ומן האביונות עליהן משום דהוי מין על שאינו מינו ע"ש ואף דמאילן אחד הוא ול"ש שיהיו כלאים זה בזה והנה בזה דלח ויבש חשיבי ב' מינים לגבי תרומה אתי שפיר ההיא דתרומות (פ"ו מ"ו) גבי אוכל תרומה שוגג רע"א אין משלמין אלא ממין על מינו לפיכך אם אכל קשואין של ערב שביעית ימתין לקשואין של מוצאי שביעית וכתב הר"ש ז"ל כשאכל קשואין של תרומה של ערב שביעית ואין קשואין של ששית מצוין בשביעית וכשמשתהין מתקשין ולא חזו לאכילה ומין אחר אי"ל לשלם לר"ע וצריך להמתין עד מוצ"ש ע"ש, והנה זה דכשמשתהין מתקשין ולא חזו לאכילה הוא רק בכרוב ודלעת ולא בשאר ירקות כדאמרינן בחולין (קכ"ז) ע"ש. ולפ"ז מש"ה אי אפשר לשלם בשביעית מקשואין של ערב שביעית משום דלח ויבש ב' מינים וכשאכל קשואין ערב שביעית שהיה לח א"א לשלם מאותן קשואין בשביעית שהן עתה יבש ואין משלמין ממין על שאינו מינו ומש"ה צריך להמתין למוצ"ש שאז יהיה לח

אמרינן (פ"ג מ"ג) המחליק בצלים לחים לשוק ומקיים יבשים לגורן נותן פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן ובירושלמי (פ"ב ה"ד) פליגי אמוראי איכא למ"ד משום דלח ויבש חשיבי ב' מינים ואיכא למ"ד דשוק וגורן חשיבי כב' מינים ע"ש, והנה בההיא דמחליק בצלים לחים כו' פי' הרע"ב ז"ל דמתליק היינו שמחלק שנוטל חלק מן הבצלים לחים למוכרן בשוק והאחרים מניח ליבשן לגורן לקיום ע"ש היינו שעתה כל הבצלים שוים שכולן לחים רק חלק מהן מלקט עתה כשהן לחין לשוק והאחרים מניח ליבשן לגורן והנה למ"ד בירושלמי הטעם משום דשוק וגורן חשיבי ב' מינים יש לעיין הא אותן שמניח פאה במחובר מה שייך בהן גורן ושוק דמי יודע לאיזה צורך ילקטוה העניים א"כ מה שייך שצריך להניח פאה מכל מין ומין ושוק וגורן חשיבי ב' מינים דאותן שמניח לפאה במה הן מאותו המין יותר ממין אחר ונראה דלבד שאין מפרישין פאה ממין על חבירו איכא ג"כ דין דכל מין חייב בפאה בפ"ע והיכא שיש ב' מינים צריך להניח ב' פאות והכא במחליק לשוק ולגורן נהי דהפאות שמניח על אותן של גורן ושל שוק הם שוין ואינם ב' מינים מ"מ כיון דהבצלים שמלקט הם ב' מינים דשוק וגורן ב' מינים חייבין ב' פאות והכא ל"ש דמפריש ממין על שאינו מינו דאותן שמניח לפאה כיון דלא הוקבעו לא לשוק ולא לגורן לא חשיב ממין על שאינו מינו לא על אותן של שוק ולא על אותן של גורן, והנה זה דאין מפרישין פאה ממין על שאינו מינו הוא ע"כ משום דב' מינים חשיבי כב' שדות ואין מפרישין פאה משדה על חברתה והנה בזה איכא ב' דרשות דבירושלמי רפ"ב דפאה אמרינן שדך ובלבד שלא יוציא משדה לחברתה ובת"כ שהביא הר"ש ז"ל אמרינן שדך לחייב על כל שדה ושדה ע"ש היינו דאיכא תרתי דלא מהני הפרשה משדה על חברתה אפילו אי מפריש ב' פאות וחדא דעל כל שדה ושדה איכא חיוב פאה ואפילו היכא דליכא הפרשה משדה לחברתה צריך להניח ב' פאות

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ג הי"ז) והוא מהירושלמי שדה שהגיעה חציה עד שליש וחציה לא הגיע והתחיל וקצר בחצי שהגיע חציו ואח"כ הביאה כולה שליש ואח"כ גמר החצי הראשון שהגיע בתחילה מפריש מן הראשון על האמצעיים ומן האמצעיים על הראשון ועל האחרון ע"ש אבל מן הראשון על האחרון אינו מפריש ועיין בפי' הרדב"ז ז"ל שם דהראשון עם האמצעית מצטרפין לשדה אחת וכן האמצעית עם האחרון אבל לא הראשון עם האחרון ע"ש, והנה לפמ"ש כשמפריש מן האמצעיים על הראשון ועל האחרון צריך להניח ב' פאות ולא סגי במניח מן האמצעית פאה אחת על שתיהן ואע"ג דהאמצעית מצטרפת עם הראשון לשדה אחת וכן עם האחרון וליכא כאן משום מפריש משדה על חברתה מ"מ כיון דהראשון והאחרון חשיבי כב' שדות צריכות ב' פאות וכמו גורן ושוק אע"ג דזו שמניח לפאה שאינה לא לשוק ולא לגורן אפשר לצרפה לאיזה שירצה מ"מ צריכות ב' פאות

הנה בב' מיני חטים אמרינן דאם עשאן גורן אחד נותן פאה אחת עשאן ב' גרנות נותן ב' פאות ואמרינן בירושלמי קצר חצי אגדו וחצי שחמתית לעשותן גורן אחד ונמלך לעשותן ב' גרנות אינו מפריש מן האגדו על השחמתית לא בתחילה ולא בסוף וכתב התי"ט הטעם משום דלא אזלינן בתר מחשבתו אלא כאשר עשה כן יקום וכיון דאח"כ נמלך לעשותן ב' גרנות הוי כב' מינים ע"ש אך נראה דאין ראיה מזה דמעשיו של אח"כ מבטלין מחשבתו ולא אזלינן בתר מחשבתו אלא בתר מעשיו וי"ל שפיר דנמלך מהני רק מכאן ולהבא וטעם הירושלמי הוא דהא אמרינן לרבנן בקוצר לשחת אינו מפסיק אא"כ חרש דס"ל דקוצר לשחת הוי אתחלתא דקצירה ואם חרש מפסיק משום דהוי שדה ניר כמ"ש רש"י ז"ל. והנה הרמב"ם ז"ל כתב או שקצר באמצעה אפילו קודם שתביא שליש וחרש מקום שקצר ה"ז נפסקת לב' שדות ע"ש, ונראה מדבריו דכ"ש אם קצרה משהביאה שליש דהוי קצירה גמורה וחרש מקום שקצר דנפסקת לב' שדות ואע"ג דבשעה שהתחיל לקצור היתה שדה אחת ונתחייב בפאה אחת מ"מ אם אח"כ נפסקה לב' שדות ע"י שחרש צריך להניח ב' פאות וה"נ כשקצר חציה הראשון ע"מ לעשותן גורן אחד דנתחייב בפאה אחת מ"מ כיון דאח"כ נמלך לעשותן ב' גרנות דעכשיו חשיב ב' מינים צריך להפריש ב' פאות ולא מהני מה שבתחילת קצירה היו שדה אחת והטעם נראה דאע"ג דחיוב פאה חל משעת התחלת קצירה וחל עליו חיוב רק פאה אחת מ"מ כיון דקודם הפרשת הפאה