מקדש דוד חלק ד רמו

אמרינן (בב"ב נ"ו) אין שם לא מיצר ולא חצב מאי פי' ר' מרינס משמו כל שנקראת על שמו וכתב הרמב"ם ז"ל (בפ"א מהל' זכיה) בקעה גדולה שיש בה שדות רבות וכולן של גר אחד ולא היה ביניהם לא מיצר ולא חצב ולא דבר מדברים המפסיקים ובא אחד והחזיק במקצת הבקעה לקנות את כולה כל הנקרא על שם אותו הגר קונה אותו ועיין בהה"מ שם דרק במכוש אחד אינו קונה רק כדאזיל פדנא דתורי אבל בחזקה אחרת קונה כל הבקעה ע"ש ובכ"ז בעינן שיהיו כולן של גר אחד כמ"ש הרמב"ם ז"ל ומאי נ"מ אם הן של גר אחד או של ב' גרים ולפ"ז כיון דאמרינן כל המפסיק לפאה מפסיק בנכסי הגר וכיון דשם הבעלים מפסיקין לפאה א"כ ה"נ מפסיקין בנכסי הגר ואם אין שם לא מיצר ולא חצב ולא דבר מדברים המפסיקים שם הבעלים מפסיקין

אמרינן שם המוכר קלחי אילן בתוך שדהו נותן פאה מכל או"א וכתב רש"י ז"ל (בחולין קל"ח) דמש"ה צריך הלוקח ליתן פאה מכל אילן ואילן ואין אחד מהם פוטר את חבירו הואיל ואין השדה שלו שאם היתה השדה שלו היה נותן פאה א' לכולן וכ"כ בפי' הרא"ש ז"ל בפאה שם דמש"ה נותן פאה מכל אילן ואילן כיון שאי"ל בקרקע כלום אפילו לצורך יניקת האילן אין השדה מצרפן ע"ש היינו דשם בעלים אחר מפסיק אף לאילנות וכיון שיש ביניהם שדה של אחר מפסיק ונראה דזה דוקא אם האילנות היו נטועים פחות ממטע י' לבית סאה אבל בחטע י' לבית סאה הלוקח נותן רק פאה אחת אף אם אין השדה שלו דהא בזרעים במוכר קמתו לחברו לקצור הלוקח חייב בפאה ואינו נותן רק פאה אחת ואף שאין להלוקח בקרקע כלום ואמאי אין הקרקע מפסקת בין שבולת ושבולת וכדאמרינן בירושלמי קידושין לענין זכיה ר"ח אמר נכסי הגר החזיק בצפונן ע"מ לקנות בדרומן כו' ולא נתכוין לקנות באמצעיתן לא קנה מתני' פליגא על דר"ח גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו כו' המחזיק בקמה חייב בלקט שכחה ופאה כו' ואין אויר מפסיק בין שבולת ושבולת כו' ע"ש וא"כ ה"נ לענין פאה כיון דאיכא הפסק בין שבולת ושבולת והקרקע אינו שלו מה מצרפן לפאה וע"כ לענין הפסק בפאה כיון דכל הקרקע צריך לקמה אפילו לא הקנה לו הקרקע ואי"ל בה כלום אינה מפסקת דזה דוקא אם הקרקע ראויה לעצמה וה"נ באילנות במטע י' לבית סאה דכל הקרקע צריכה לאילנות דמ"ש אילנות מקמה. והנה רש"י ז"ל שם כתב קלחי אילן אילנות עצמן לקח עם פירותיהן להכי נקט לשון קלחי שאין שדה זו שדה אילן אלא שדה לבן וגדלו בה שנים או שלשה אילנות ומכרן ע"ש ונראה דלהכי כתב רש"י ז"ל כן דאם היתה שדה אילן אף אם שייר קרקע לעצמו הלוקח נותן פאה אחת כיון דכל הקרקע צריכה לאילנות

אמרינן הקוצר לשחת מפסיק דברי ר"מ וחכ"א אינו מפסיק אא"כ חרש וכתב רש"י ז"ל (מנחות ע"א) דאם חרש מפסיק משום דהוי שדה ניר ע"ש, וקשה א"כ אם לא חרש יפסיק משום שדה בור דשדה ניר ושדה בור שיעורן להפסיק שוה בג' תלמים של פתיח ונראה מזה דשדה בור אין זה מקום שאין שם זרעים אלא כל שהובירה ולא זרעה אבל כאן הרי לא הובירה, והנה נחל דמפסיק כתב הר"ש ז"ל דהיינו נהר אבל הרשב"ם ז"ל (בב"ב נ"ה) פי' שהוא נחל איתן קרקע מלאה צרורות ואבנים שאינה ראויה לזריעה והר"ש ז"ל הקשה על פי' זה דא"כ הו"ל שדה בור ע"ש ולפ"ז דשדה בור אינו מקום שאין שם זרעים אלא כל שהובירה ולא עבדה זה שייך רק בקרקע שראויה לזריעה אבל בקרקע שאינה ראויה לזריעה ל"ש שהובירה. והנה התוס' בב"ב שם כתבו ד"ה דאצטריך לאשמיעינן דרך הרבים ודרך היחיד שביל הרבים ושביל היחיד דמפסיקין הכל לרבותא דרך היחיד אשמועינן דלא בעי קבוע ובשביל הרבים אשמועינן דבעי קבוע והקשו דלא לתני דרך היחיד ואנא ידענא דלא בעי קבוע מדתני שביל הרבים ולא תני דרך היחיד דהוי רבותא טפי ותי' אי לאו דתני תרווייהו לא הוי ידענא הי מינייהו מפסיק טפי דרך היחיד רחב טפי ושביל הרבים בקעי ביה רבים ע"ש ואיך אפשר לומר דדרך היחיד בעינן קבוע א"כ הו"ל שדה בור דמפסיק ואף פחות מדרך היחיד ג"כ מפסיק דדרך היחיד הוא ד"א ושדה בור שעוריה בג' תלמים של פתיח שהן ב' אמות כמ"ש הר"ש ז"ל בכלאים (פ"ב מ"ו) ולפ"ז דרך שאינו עומד לזריעה ל"ש שיפסיק מדין שדה בור ואינו מפסיק רק מדין דרך וה"נ נחל איתן שאינו ראוי לזריעה מפסיק רק מדין נחל. והנה זה דזרע אחר מפסיק כתב המ"ר דהיינו מין אחר שאינו כלאים עם השדות אבל אם הוא כלאים כבר הוצרך להרחיק בית רובע בשביל הכלאים ובלא הזרע ההרחק מפסיק ע"ש אך רש"י ז"ל כתב במנחות (ע"א) דזרע אחר היינו שזרע עדשים בין שתי ערוגות של חטים ע"ש ובפה"מ פיאה שם כתב כגון שיפריש בין החטה בזרע פולים או אפונים ע"ש ובפסקיו כתב כגון חטים מכאן וחטים מכאן ושעורים באמצע ע"ש ואע"ג דקטניות עם תבואה ותבואה עם תבואה כלאים וצריך להרחיק בית רובע אך ל"ק קושית המ"ר דההרחק יפסיק דהכא ל"ש שיפסיק מדין שדה בור כיון דלא אפשר לזרוע ההפסק משום כלאים לא מקרי שדה בור דזה רק אם אפשר לזורעה והובירה

והנה זה דלר"מ הקוצר לשחת מפסיק הוא משום דס"ל דאין זו תחילת קצירה ויש לעיין מ"מ מאיזה טעם הוא מפסיק בין השדות לחייבן ב' פאות כשיקצור אותן ונראה דמפסיק מדין שדה בור דזה דאמרינן דאף אם עתה אין שם זרעים כל שלא הובירה אין זה שדה בור הוא רק בזרעה וקצרה אף דעתה אין שם זרעים אינה מפסקת בין השדות שיש שם זרעים אבל בזרעה ולא קצרה הוי כמו שהובירה וכיון דלר"מ קוצר לשחת אין זו קצירה וכיון דבשנה זו לא היתה קצירה באותה שדה הוי כמו שהובירה ומפסקת הנה התוס' במנחות שם איכא תרי לישני אי דוקא בקצר משהביאה שליש מהני חרישה להפסיק או אפילו קצר קצירה גמורה ע"ש, והנה להאי לישנא דדוקא קצר משהביאה שליש מהני חרישה אח"כ להפסיק אבל קצר תבואה העומדת לקצור לא מהני חרישה להפסיק זה דשדה ניר מפסיק ג"כ אינו כל שהיא עתה חרושה רק שלא נעבדה בשנה זו רק נרה א"כ כל היכא שהיתה שם קצירה גמורה כיון שנעבדה כדינה אין זו שדה ניר להפסיק אף שחרשה עתה ורק כל שלא היה בה קצירה גמורה אם נרה עתה לא חשיב מה שנעבדה לגבי הניר של עתה וחשיב שדה ניר וההפרש בין ניר לבור הוא דבבור בעינן שלא היה שם קצירה כלל דכל שהיה שם קצירה אף אם אינה קצירה גמורה לא חשיב תו שדה בור משא"כ בניר דכל שלא היה שם קצירה גמורה חשיב שדה ניר ולהאי לישנא בהתוס' דאף אם קצר קצירה גמורה ג"כ אם חרש מפסיק ס"ל דבניר אזלינן רק בתר השתא כל שעתה חרושה חשיבא שדה ניר להפסיק

והנה במנחות שם אמרינן דטעמא דר"מ בקוצר לשחת הוא משום דלאו קצירה היא ואמרינן שם ר"מ בשטת ר"ע רבו אמר במנמר שדהו ושייר קלחים לחים רע"א פאה לכל או"א משום דס"ל דלאדם נמי לא הוי קצירה ע"ש, אך בירושלמי אמרינן בענין אחר דאמרינן ר"מ דאמר קוצר לשחת מפסיק בשטת ר"ע רביה אמרה במנמר שדהו ושייר קלחים לחים כו' כמה דר"ע אמר לח ויבש ב' מינים כן ר"מ אמר לח ויבש ב' מינים הן והביא הכ"מ (בפ"ג הי"ב) בשם הר"ש שיביליו ז"ל פי' הירושלמי דההיא דהמנמר שדהו ושייר קלחים לחים מיירי בלוקט היבש מה שנתבשל כל צרכו ומשייר הלח וס"ל לר"ע דלח ויבש הוי ב' מינים ומש"ה מפריש על הלח בפ"ע