מקדש דוד חלק ד רמה

אילנות אעפ"י שהיא מלבנות מלבנות בין האילנות ואין כל הזרע מעורב נותן פאה אחת לכל השדה שהדבר ידוע ששדה אחת היא ומפני מקום האילנות נחלק הזרע ע"ש הא אם אין שם אילנות צריך להניח מכל מלבן ומלבן ואע"ג דהכא מיירי בשדה תבואה ומ"מ צריך להניח מכל ערוגה וערוגה וכבר הרגיש בזה המ"ר ע"ש. והנה להרמב"ם ז"ל זה דבעינן ג' תלמים להפסק הוא רק בשדה חלקה שאינה עשויה ערוגות

ונראה שיטת הרמב"ם ז"ל דכל שמחלק הזרע מפני שרוצה שיהיה חלוק מהשאר דינו כשדה בפ"ע דדעת הבעלים ג"כ מפסיק דכל שרוצה להיות מופסקין זה מזה זה גופא חשיב הפסק וכל שזורע ערוגות ערוגות ולפי שרוצה שיהיו מובדלין זה מזה ולא יהיו שדה אחת חשיב כל ערוגה כשדה בפ"ע אבל הזורע שדה שי"ב אילנות אעפ"י שהיא מלבנות מלבנות בין האילנות ואין כל הזרע מעורב כתב הרמב"ם ז"ל נותן פאה אחת לכל השדה שהדבר ידוע ששדה אחת היא ומפני מקום האילנות נחלק הזרע היינו שאין כוונתו שיהיה הזרע מופסק זה מזה ורק בשביל האילנות עשה כן א"כ מחוסר רצון הבעלים להפסיקן וליכא הפסק ול"ק מה שהקשה המ"ר על הרמב"ם ז"ל הא בור וניר צריך ג' תלמים של פתיח להפסיק והכא ע"כ מיירי דליכא ג' תלמים של פתיח ע"ש דכל שמפסיק שדה בור שרוצה להיות בורה זה שנחלק הזרע אינו משום שרוצה להפסיקו רק שרוצה להוביר הקרקע שבינתים א"כ ההפסק היה בשביל איזה סיבה והוי כמו במלבנות שבין האילנות שבשביל האילנות נחלק הזרע א"כ בבור אין ההפסק בשביל רצון הבעלים להפסיקן אלא משום בור וניר המפסיקין לפאה ולזה בעינן שיעור של ג' תלמים של פתיח. (הנה בשו"ת הרדב"ז ז"ל ללשונות הרמב"ם ז"ל סי' צ"ו כתב ליישב דברי הרמב"ם ז"ל דס"ל בשדה קטנה זרע אחר מפסיק בג' תלמים ובשדה גדולה בכ"ש וכתב דבשדה הקטנה דרך בנ"א לזרוע אותה מינים הרבה ומש"ה לא סגי בזרע אחר כ"ש להפסיק והרואה אומר לא נתכוין זה להפסיק בין ב' השדות אלא לזרוע מין זה כאורחייהו והרי הכל שדה אחת אבל שדה גדולה אין דרך העולם לזרוע אלא מין אחד וזה הביא זרע אחר לשם אפילו כ"ש מפסיק שהרואה אומר ודאי להפסיק בין ב' השדות נתכוין זה ע"ש והיינו ג"כ דכוונה להפסיק מפסיק] הנה התוס' רע"ק פי' במלבנות התבואה שבין הזיתים דמיירי שיש שם הפסק ג' תלמים של פתיח ומפסיק מדין שדה בור ע"ש אך א"א לומר כן דהא קתני ואם היו ראשי שורות מעורבין נותן פאה אחת ואם ההפסק מדין שדה בור לא מהני ראשי שורות רק בעינן עירוב שיעור ד' אמות שיהא הבקר יכול לעבור בכליו כמ"ש בפי' הרא"ש ז"ל פ"ב דפאה ולהרמב"ם ז"ל שההפסק הוא משום דמתחילה זרעה מלבנות ורוצה בחילוק הזרע א"כ בראשי השורות מעורבות אינו רוצה לחלקן

והנה להרמב"ם ז"ל אתי שפיר ההיא דנדרים ו' דאמרינן יש יד לפאה או אין יד לפאה היכא דמי כו' דאמר הדין אוגיא להוי פאה והדין מכלל דכי אמר שדה כולה תהוי פאה הוי פאה כו' ונדחקו שם המפרשים ז"ל היכא מוכח דעושה כל שדהו פאה [ועיין בר"ן ותוס' ובפי' הרא"ש ז"ל שם] ולהרמב"ם ז"ל אתי שפיר בפשוטו דאוגיא היא ערוגה כמ"ש הר"ן ז"ל שם ובשביל החריץ שעושין סביבות הערוגה נקראת כן ע"ש ולענין פאה ערוגה חשיבא כשדה בפ"ע שנותן פאה לכל או"א א"כ כשאומר הדין אוגיא להוי פאה דעושה כל הערוגה לפאה מוכח שפיר דעושה כל שדהו פאה הנה המל"מ הקשה על ההיא דהדין אוגיא להוי פאה והדין הרי אי אפשר להוסיף על פאה שכבר הפריש א"כ איך חיילי תרווייהו ותי' דמיירי שאמר תוך כ"ד ע"ש וא"צ לזה כיון דכל אוגיא היא שדה בפ"ע וחייבת בפאה בפ"ע ליכא כאן הוספת פאה רק דדייקינן דיש יד לפאה ודעתו על האוגיא השניה לעשותה פאה כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ב הי"ג) בעה"ב שנתן פאה לעניים וא"ל תן לנו מצד זה ונתן להם מצד אחר זו וזו פאה וכן בעל השדה שהפריש פאה ואמר ה"ז פאה וגם זו או שאמר ה"ז פאה וזו הרי שתיהן פאה ע"ש ולא נקט לשון הש"ס הדין אוגיא להוי פאה והדין ומשום דהרמב"ם ז"ל התם אתי לאשמעינן דיכול להוסיף על פאה שהרי כתב שם בעה"ב שנתן פאה לעניים וא"ל תן לנו מצד זה כו' זה וזה פאה היינו דיכול להוסיף על הפאה כמ"ש המל"מ בפ"א הט"ו וע"ז כתב וכן בעל השדה שהפריש פאה ואמר ה"ז פאה וגם זו כו' זה וזה פאה דיכול להוסיף על הפאה ואי אמר הדין אוגיא להוי פאה כו' אין כאן הוספת פאה דכל אוגיא חייבת בפאה בפ"ע ואגב אורחא פסק ג"כ דיש יד לפאה דאם אמר ה"ז פאה וזו שתיהן פאה אבל ההיא דנדרים דאיירי רק לענין יש יד לפאה קתני שפיר הדין אוגיא כו' ומה שהקשה המל"מ על הרמב"ם ז"ל איך יכול להוסיף על הפאה הנה הרמב"ם ז"ל בזה לשיטתיה כאשר יתבאר לקמן בס"ד

כתב רש"י ז"ל (נדה נ"א) על ההיא דמודים חכמים לר"ע בזורע שבת או חרדל בג' מקומות כו' ז"ל להכי נקט הני שאין דרכן לעשות מהן ערוגה אלא זורען לתבלין בעלמא בב' או בג' מקומות ע"ש ונראה פירושו דדעת רש"י ז"ל הוא כהרמב"ם ז"ל דערוגה היא כשדה בפ"ע ומחויבת בפאה בפ"ע א"כ בהנך שדרכן לזרוע ערוגה ליכא רבותא דמניח פאה לכל או"א דבלא"ה כל ערוגה חייבת בפאה ולהכי נקט הני שאין דרכן לעשות מהן ערוגה ואשמעינן דבהנך כל מקצת ערוגה חייבת בפאה והנה פי' רש"י ז"ל אינו כהירושלמי דאמרינן בירושלמי בשבת או חרדל שדרכן לזרוע ערוגות ערוגות והחילוק בין רש"י והרמב"ם ז"ל הוא דהרמב"ם ז"ל שכתב שדרכן לזרוע ערוגות פירש דההיא דשבת וחרדל מיירי נמי במנמר ולא נזרעה מתחילה כן והחילוק בין שבת וחרדל לשאר דברים הוא משום דבשבת וחרדל לפי שדרכן לזרוע ערוגות ערוגות הרואה יאמר שמתחילה זרע ערוגות אבל שאר דברים דאין דרכן לזרוע ערוגות אלא שדות ליכא למטעי אבל בזרען מתחילה ערוגות כולן שוין ורש"י ז"ל פי' דלא מיירי במנמר אלא בזורע לכתחילה בג' מקומות א"כ אי אפשר לפרש דדרכן לזרוע ערוגות דא"כ אין נ"מ בין שבת וחרדל לשאר דברים וע"כ פי' דהנך דרכן לזרוע פחות מערוגה ובזה החילוק בין הנך לשאר זרעים דאף מקצת ערוגה חייבת בפאה

והנה מהירושלמי ג"כ מוכח דזה דכל ערוגה חשיבא כשדה בפ"ט אין זה דוקא בזרעה שבת או חרדל דבפ"ב ה"א איבעי לן אם המיצר חשיב הפסק לענין פאה ומקשינן מההיא דהזורע שבת או חרדל בג' מקומות כו' ואמר ר"י מפני שדרכן לזרוע ערוגות ערוגות וכא את אמר הכין היינו דמה ערוגה חשיבא כשדה בפ"ע לענין פאה כ"ש כשיש הפסק מיצר [ועיין בפ"מ שם] ואי זה דערוגה חשיבא כשדה בפ"ע הוא רק בזורע שבת או חרדל מאי קשיא ליה הא האיבעיא אי מיצר מפסיק לא איירי בשבת או חרדל ונראה כהרמב"ם ז"ל דבשבת או חרדל איכא רק חשש שיאמרו שמתחילה נזרעו ערוגות ובשאר דברים ליכא חשש אבל אם זרען ערוגות כל ערוגה כשדה בפ"ע א"כ דייק שפיר דאם ערוגה הוי כשדה בפ"ע כ"ש היכא דאיכא מיצר דמפסיק

אמרינן (פ"ג מ"ה) שנים שלקחו את האילן נותנין פאה אחת לקח זה צפונו וזה דרומו זה נותן פאה לעצמו וזה נותן פאה לעצמו כו' והטעם הוא דשם הבעלים מפסיקין לפאה ואף דבאילנות אינו מפסיק אלא גדר שם הבעלים מפסיקין אף באילן אחד ונותנין ב' פאות הנה