מקדש דוד חלק ד רמב

שא"ש דבמה שזה זורע שדהו א"י לאסור על חברו מזרוע בשדהו מה שירצה. והנה הראב"ד ז"ל (פ"ג הט"ז) כתב לר"ש דא"א מקדיש דבר שא"ש בכרם ה"נ א"א חובש דבר שא"ש בזרעים ומש"ה מותר לסמוך זרעים לשל חברו ע"ש ונראה מדבריו שם דבכרם ליכא הדין דא"א חובש דבר שא"ש ע"ש, אך בירושלמי (פ"ד ה"ה) מייתינן זה אף לכה"כ דכשם שא"א אוסר דבר שא"ש כך אינו חובש דבר שא"ש ע"ש א"כ לר"ש כמו בכלאי זרעים ה"נ בכה"כ מותר לסמוך לשל חברו דמה שנטע זה גפניו א"י לאסור על זה מלזרוע שדהו וזה דאמר ר"י בירושלמי במסכך גפנו כו' הכל מודים שהענבים אסורות דלי"ל ק"ו דמה האוסר אינו נאסר כו' נראה דמסכך גפנו שאני דל"ש א"א חובש דבר שא"ש דמסכך גפנו ע"ג תבואתו ש"ח הכניס הגפנים לרשות התבואה של חברו וסיכך עליהן ולזה אי"ל רשות ול"ש א"א חובש דבר שא"ש שהרי הוא שלו שי"ל רשות שלא יסכך חברו גפנו ע"ג תבואתו אבל לסמוך למ"ד א"א אוסר דבר שא"ש אף לכתחילה מותר משום דא"א חובש דשא"ש. והנה בההיא דמחיצת הכרם שנפרצה כו' דאמרינן נתייאש הימנו ולא גדרה ה"ז קידש כו' לר"י ור"ש לא רק דאינו נאסר אלא דא"צ גדר כלל בין שלו לשל חברו

בכה"כ אי בעינן שיגדלו הגפנים והזרעים יחד נראה דא"צ דהא אמרינן תבואה שיבשה כל צרכה אינה מתקדשת ואמרינן בירושלמי אבל מקדשת אחרים ואף דאין התבואה גדילה עם תבואת הכרם מ"מ מקדשות אותן ובאיסור כלאי זרעים יש לחקור אי בעינן דוקא שיגדלו ב' המינים יחד אי אסור לזרוע חטים בצד שעורים שנגמר גידולן הנה כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ב הי"ב) שדה שהיתה זרועה וקצר הזרע ונשארו העיקרין בארץ אעפ"י שאין מוציאין צמח אלא אחר כמה שנים לא יהיה זורע באותה שדה מין אחר עד שיעקור העיקרין וכתב הראב"ד ז"ל זו לא מצאתי כו' אבל במשנה אמרו שדה שהיתה זרועה קנבוס ולוף לא יהיה זורע ובא ע"ג שאין עושין אלא לג' שנים וזה הענין אינו מדבר בזרוע וקציר אלא בשזרען ולא צמחו שלא יחשוב עליהן שהתליעו אלא פעמים שהן שוהין זמן גדול תחת הארץ משנה לשנה ומצמיחים ע"ש. והנה מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דאף שאין ב' המינים גדילין כאחד ג"כ אסור שהרי כאן העיקרין יצמחו אלא לאחר כמה שנים ומ"מ אסור להביא זרע עתה ולהראב"ד ז"ל דנראה דפליג על הרמב"ם ז"ל אפשר דס"ל דכה"ג כיון שאין גדילין כאחד אין כאן איסור כלאים וכ"כ להדיא בשנו"א דאם אין עושות רק אחר ג' שנים מותר קודם לזרוע על גביהן ע"ש אך אפשר דהתם. מותר מטעם אחר משום דבכלאים הקפידא רק על הערבוב למעלה ומה שהשרשים מתפשטין למטה זה בתוך זה לא איכפת לן כמ"ש רש"י ז"ל בשבת (פ"ד) וכיון דקנבוס ולוף אין מצמיחים יחד עם הזרע שזורע ליכא ערבוב למעלה אבל לסמוך חטים אצל שעורים שנגמרו כל צרכן אפשר דאסור דלא בעינן שיגדלו יחד ולהרמב"ם ז"ל שכתב בשדה שהיתה זרועה וקצרה ונשארו העיקרין בארץ אעפ"י שאין מוציאין צמח אלא לאחר כמה שנים לא יהיה זורע באותה שדה מין אחר עד שיעקור העיקרין י"ל דס"ל דלעולם בעינן שיהיו גדילין כאחד וזה דאסור הוא דהרמב"ם ז"ל ס"ל דאם זרע מין אחד וקצרו ואח"כ זורע מין אחר צריך להפוך משום דחיישינן לספיתין כמ"ש הרדב"ז ז"ל שם א"כ נהי דאין צומחים אלא לאחר כמה שנים מ"מ הזרע שזורע עתה הספיחין שלהם וספיחי ספיחין ויגדלו עם אותן העיקרין שנשארו בארץ

יש לחקור הזומר את כרמו בכה"כ אי חייב כיון דזומר תולדה דזורע דהמנכש בכלאים לוקה משום זורע כמ"ש רש"י ז"ל בע"ז (ס"ד) היינו דבכלאים חייב ג"כ על התולדות וא"כ זומר נמי תולדה דזורע אך יש לחלק דלפמ"ש התוס' עירובין (צ"ב) דהאיסור הוא על הזריעה בכרם דעל שם כרם קפיד רחמנא אבל לא על נטיעת הגפנים בשדה דלא כתיב שדך לא תטע כרם ע"ש והנה זה דאסור ליטע גפנים אצל תבואה אע"ג דהאיסור הוא הזריעה בכרם הוא משום דע"י נטיעתו עושה מקום הזרע לכרם ונמצא שהזרעים זרועים עתה בכרם וזהו האיסור אבל הזומר את הגפנים נהי דזומר תולדה דנוטע מ"מ שם כרם היה אף קודם שזמר וא"כ אינו עושה בהזרעים כלום שאף קודם היו זרועים בכרם ומה שעושה ע"י הזימור נטיעה בגפנים שהוא תולדה דנוטע על נטיעה ליכא שום איסור אבל המנכש שהוא בהזרעים הוי כזורע כלאים וחייב

ח) אמרינן בעירובין (צ"ב) בחצר גדולה שנפרצה לקטנה דדיורי גדולה בקטנה ואין דיורי קטנה בגדולה וכתב רש"י ז"ל דדיורי גדולה מושלין בקטנה ומושכין אותה אצלן ואין דיורי קטנה מושלין בגדולה למושכה אצלן ואמרינן כיצד גפנים בגדולה אסור לזרוע את הקטנה וכתב רש"י ז"ל דכמאן דהויא קטנה כולה בתוך גדולה ואמרינן שם אם זרע הזרעים אסורין והגפנים מותרין וכתב רש"י ז"ל דמש"ה גפנים מותרין דאין דיורי קטנה מושלין בגדולה ע"ש ונראה מזה דמה דבעלמא הזרעים נאסרין בכה"כ הוא לפי שהם במקום הגפנים והכא כיון דדיורי גדולה בקטנה הוי כמו שהזרעים הם במקום הגפנים ואסורים אבל זה שהגפנים נאסרין בעלמא בכה"כ הוא לפי שהם במקום הזרעים ולא משום שהזרעים הם במקומן וכיון דאין דיורי קטנה בגדולה לא חשיבי הגפנים כאילו הן במקום הזרעים ומש"ה מותרין ואמרינן שם גפנים בקטנה מותר לזרוע את הגדולה וכתב רש"י ז"ל דלגבי גדולה פתחא וכל פתחא כמחיצה הוא ע"ש ואע"ג דדיורי גדולה בקטנה והוי כמו הגפנים הן בגדולה לא איכפת לן דאיסור הזריעה הוא אם הזריעה היא במקום הגפנים ולא במה שהגפנים הן במקום הזריעה וכיון דהזריעה היא בגדולה אין הזריעה במקום הגפנים שהן בקטנה והנה בעלמא ל"ש לחלקן דאם הגפנים הן במקום הזרעים ממילא הזרעים הן במקום הגפנים רק הכא דרק רואין כאילו הן בגדולה אפשר לחלקן דחשוב רק כהגפנים אצל הזרעים ולא הזרעים אצל הגפנים ואיסור זריעת כלאים הוא משום דהזריעה היא במקום הגפנים. עוד כתב רש"י ז"ל שם וכשיגדלו הזרעים אע"ג דדיורי גדולה בקטנה אין אוסרין את הגפנים דאמרינן במנחות מעשה באחד שזרע כרם של חברו כו' האי דלא עביד איסורא לא קנסוהו רבנן ה"נ הואיל וכשזרע את הגדולה בהיתר זרעה כו' ע"ש היינו שבדין היה שהגפנים נאסרין וכמו דגפנים בגדולה וזרעים בקטנה דנאסרין הזרעים והגפנים מותרין הכא דהגפנים בקטנה הא הגפנים דינן ליאסר כיון דהגפנים במקום הזרעים ורק משום דבהיתר זרע וזה דהגפנים היה דינן ליאסר רק כשיגדלו הזרעים ולא תכף כשזרע נראה מזה כיון דהאיסור של הגפנים הוא משום שהם במקום הזרעים צריכים הזרעים שיגדלו שאז הם זרעים ונראה מדברי רש"י ז"ל דאף השרשה לא מהני דאף אם השרישו הזרעים אין ראוין לאסור הגפנים רק לאחר שיגדלו ונראה הטעם כיון דבכלאים אסור רק היכא שניכר הערבוביא וכמ"ש רש"י ז"ל (שבת פ"ד) והביא ראיה מההיא דכה"כ דזה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן ואע"ג דינקי מתתאי ע"ש א"כ אפילו השרישו הזרעים כ"ז שלא גדלו אינו ניכר הערבוביא ואע"ג דאמרינן בזורע בכרם דזרוע מעיקרא דהשרשה הוא רק לאסור הזרעים אבל אין הגפנים נאסרין אף אם הוסיפו מאתים לאחר השרשת הזרעים אלא אחר שיגדלו כך נראה לדעת רש"י ז"ל וזה דהזרעים שאני לענין זה מהגפנים חדא דעל הזרעים גלי קרא דהזרע נאסר בהשרשה ועל הגפנים ליכא קרא ועוד דלגבי הזרע חשיב הערבוביא שלה ניכרת שהרי הערבוביא