מקדש דוד חלק ד רמא

ול"ש א"א אוסר דבר שא"ש כיון שעשה מעשה היינו דהכא נאסרין שתיהן הגפן והתבואה הגפן לפי שעשה בו מעשה והתבואה לפי שהיא שלו. אמרינן שם תו בירושלמי המסכך גפנו ש"ח ע"ג תבואתו ש"ח נשמע מן הדא אמר ר' יוסי מעשה באחד שזרע כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר"ע ואמר אין אדם אוסר דבר שא"ש הרי אין הגפן שלו ואין התבואה שלו ע"ש והחילוק בין מסכך גפנו של חברו ע"ג תבואתו דנאסר ומסכך גפנו ש"ח ע"ג תבואתו ש"ח דאמרינן דאינו נאסר ע"כ משום דבמסכך גפנו ש"ח ע"ג תבואתו דעבד מעשה בגפן חברו והתבואה דלא עבד בה מעשה היא שלו ובשלו א"צ מעשה ושניהם נאסרין אבל מסכך גפנו ש"ח ע"ג תבואתו ש"ח נהי דבהגפן עשה מעשה אך בהתבואה לא עשה והתבואה אינה שלו. והנה כתב שם הר"ש ז"ל דזה דאמרינן בזרע כרמו בשביעית דאינו נאסר משום דא"א אוסר דבר שא"ש רק הענבים לא נאסרו אבל גפנים שהוסיפו מאתים אסורים שאין המזמורות הפקר ע"ש ויש לעיין א"כ אמאי אין נאסרת התבואה נהי דהתבואה אינה שלו מ"מ בהתבואה עשה מעשה שזרעה וכיון דהגפנים עצמן הן שלו ואם הוסיפו מאתים נאסרין א"כ התבואה אמאי אינה נאסרת הא הוי כמסכך גפנו של חברו ע"ג תבואתו שאחת שלו ובשל חברו עשה מעשה דנאסר ולאיסור התבואה א"צ לענבים כלל דאפילו אין שם ענבים דהגפנים עצמן אוסרין התבואה לפי חד פי' הר"ש ז"ל על הספרי בפ"ז מ"ז וכיון דהגפנים שלו ובהתבואה עשה מעשה הוי כמסכך גפנו ש"ח ע"ג תבואתו ואמאי מדמינן לה בירושלמי ההיא דזורע כרמו בשביעית למסכך גפנו של חברו ע"ג תבואתו של חברו ואפשר דהזריעה לא חשיב מעשה דהוי מעשה רק בעיקרן שנאסר אבל הגידולין כיון דהוי דבר שזרעו כלה לא חשיב מעשה לדידהו. עוד יש לדון בדברי הירושלמי דבמסכך גפנו ע"ג תבואתו ש"ח פליגי ר"י ור"א אם הגפן שלו נאסר אי אמרינן ק"ו האוסר אינו נאסר כו' או לא תלוי זה בזה ובמסכך גפנו ש"ח ע"ג תבואתו ש"ח אמרינן דאין נאסרין כלל לפי שאינן שלו וליכא פלוגתא בזה ואמאי אינו נאסר הגפן הרי עשה בו מעשה ונהי התבואה לא עשה בה מעשה ואינה נאסרת אבל הגפן לר"י דלי"ל ק"ו האוסר אינו נאסר כו' אמאי אינו נאסר ונראה דרק במסכך גפנו ע"ג תבואתו ש"ח פליגי ר"י ור"א וס"ל לר"י דאינו תלוי זה בזה ואף דהתבואה שהיא ש"ח אינה נאסרת אבל הגפן שלו נאסר אבל במסכך גפנו ש"ח ע"ג תבואתו ש"ח דהגפן ג"כ אינו שלו ורק בעשה מעשה יכול לאסור דבר שאינו שלו לזה בעינן שיעשה מעשה בכל דבר הנאסר שאינו שלו אבל מעשה במקצת לא מהני וכיון דבהתבואה לא עשה מעשה אף הגפן אינו נאסר

הנה הרמב"ם ז"ל פסק (פ"ה ה"ח) דמסכך גפנו של חברו ע"ג תבואתו דרק התבואה נאסרת ולא הגפן ע"ש ודלא כהר"ש ז"ל דאף הגפן של חברו נאסר לפי שעשה בו מעשה ונראה דהרמב"ם ז"ל לשיטתיה דפסק (רפ"ח מהל' עכו"ם) כמ"ד דא"א אוסר דבר שא"ש אפילו ע"י מעשה ומש"ה הגפן אינו נאסר מיהו בפ"ב מהל' שחיטה הכ"א כתב הרמב"ם ז"ל דזה בשחט לעכו"ם דאא"א דבר שאינו שלו אפילו ע"י מעשה הוא משום דלצעוריה קא מכוין ויש לעיין אי שייך זה בכלאים ואפשר דשייך כיון דבעינן בכלאים דניחא ליה בזריעת כלאים כמ"ש תוס' ב"ק (ק') וכיון דאינו מתכוין רק לצעורי אינו כלאים מיהו בזה יש לעיין דהרמב"ם ז"ל כתב שם דאם יש לישראל השוחט לעכו"ם שותפות נאסר ע"ש אלמא דס"ל דכל שי"ל שותפות ל"ש לצעוריה קא מכוין [ולא כהתוס' חולין (מ"א ע"א) ד"ה בישראל אלא כרש"י ז"ל שם] א"כ הכא במסכך גפנו ש"ח ע"ג תבואתו הרי י"ל בו שותפות שהרי תבואתו ג"כ נאסרת והכלאים שהוא. עושה הוא על התבואה כמו על הגפן ואמאי אינו נאסר וצ"ע

אמרינן בעירובין (צ"ב) גפנים בגדולה אסור לזרוע את הקטנה ואם זרע זרעים אסורין גפנים מותרין גפנים בקטנה מותר לזרוע את הגדולה וכתב רש"י ז"ל משום דלגבי גדולה פתחא הוא וכל פתח כמחיצה הוא ומש"ה מותר לזרוע את הגדולה וכשיגדלו הזרעים אע"ג דדיורי גדולה בקטנה אין אוסרין את הגפנים וכההיא דמנחות באחד שזרע כרמו ש"ח סמדר ואסרו את הזרעים והתירו את הגפנים מ"ט קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים מדרבנן הך דלא עבד איסורא לא קנסוהו רבנן ה"נ הואיל וכשזרע את הגדולה בהיתר זרעה אפילו שתיהן שלו ליכא למקנסיה וכתבו התוס' דלרש"י ז"ל צ"ל דמיירי הכא בשאר זרעים ע"ש ונראה דהכא מצי מיירי אף בתבואה דאורייתא דאי גפנים בגדולה וזרע את הקטנה אמרינן דהזרעים אסורין והגפנים מותרין וקשה הא קי"ל כר"א דאמרינן ק"ו האוסר אינו נאסר כו' ולאו דוקא באחד שלו ואחד ש"ח אמרינן האי ק"ו רק לעולם כל שהאחד מותר מאיזה טעם שיהיה גם השני מותר דהא בירושלמי אמרינן האי ק"ו דהאוסר אינו נאסר כו' אף במעביר ה' טעציצין נקובים תחת גפן אחת [ועיין בר"ש ז"ל פ"ז ה"ח] וע"כ צ"ל כמ"ש הר"ש ז"ל (פ"ז מ"ה) דר"א ור"י אי אמרינן האוסר אינו נאסר כו' פליגי רק לענין דאורייתא אבל מדרבנן קנסוהו אף בשאר זרעים דרבנן וכ"ש בתבואה דאורייתא ע"ש א"כ שפיר מצי איירי ההיא דעירובין בתבואה דאורייתא והוי רק משום קנסא כיון דהאוסר אינו נאסר וא"כ בגפנים בקטנה וזרע את הגדולה דאי אפשר להתבואה ליאסר לפי שהיא בגדולה וכמו בגפנים בגדולה דאין הגפנים נאסרין א"כ ה"נ הגפנים אין נאסרין מדינא משום ק"ו דהאוסר אינו נאסר וכמו במסכך גפנו ע"ג תבואתו ש"ח דס"ל לר"א דאין הגפן נאסר משום דהתבואה אינה נאסרת ומשום קנסא ל"ש הכא כיון דבהיתר זרע כמ"ש רש"י ז"ל

כתב השנו"א ספ"ז על הירושלמי דהמעביר ה' עציצים נקובים תחת גפן אחד והיינו בזא"ז דהגפן הוסיף מאתים ולא התבואה דתלוי בפלוגתא דר"י ור"א האוסר אינו נאסר שאינו אוסר נאסר דהאוסר היינו התבואה אינו נאסר משום דלא הוסיף מאתים בכל עציץ ע"ש. והנה בזה הגר"א ז"ל לטעמיה שכתב גבי המסכך גפנו דהתבואה הוא האוסר ע"ש. והנה עמ"ש דאם התבואה לא הוסיפה מאתים רק הגפנים גם הגפנים אין נאסרין משום דהאוסר אינו נאסר יש לעיין דהא בתבואה שבישלה כל צרכה הביא השנו"א בעצמו מהירושלמי דרק אינה מתקדשת אבל מקדשת הגפנים ע"ש ותבואה שבישלה כל צרכה אינה מוספת מאתים ובכ"ז הגפנים שהוסיפו נאסרין ואמאי נימא האוסר אינו נאסר כו' דכ"ש הוא דאם אין התבואה ראויה להוספת מאתים דשייך לומר האי ק"ו

הקשו התוס' יבמות פ"ג במסכך גפנו ע"ג תבואתו ש"ח דר"י ור"ש אומרים אין אדם אוסר דבר שא"ש מההיא דמנחות במעשה בא' שזרע כרמו ש"ח סמדר ואסרו את הזרעים והתירו את הגפנים ואמרינן שם הטעם משום דקנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים מדרבנן להאי דעביד איסורא קנסוהו רבנן ומכלל דבתבואה דאורייתא היו נאסרין אף הגפנים ותי' דההיא דמנחות אתיא דלא כר"י ור"ש והקשו אמאי לא מוקמינן התם כר"י ור"ש ואף בתבואה דאורייתא כן ותי' דלר"י ור"ש כיון דאין א"א דבר שא"ש אף הזרעים אין נאסרין דאין כאן כלאים ע"ש והנה זה תלוי בפלוגתא דר"י ור"א בירושלמי במסכך גפנו ע"ג תבואתו ש"ח לר"י ור"ש דאין אדם אוסר דבר שא"ש אם הגפנים נאסרין ולר"י דאמר התם הכל מודים דהגפנים נאסרין ע"כ לא אמרינן דאין כאן כלאים כלל הנה אמרינן בירושלמי כלאים (פ"ב ה"ה) דמותר לסמוך זרעים לשל חברו דכשם שאא"א דבר שא"ש ה"נ אין אדם חובש דבר