מקדש דוד חלק ד רלט

באיסור א"כ לאחר שהביא דגן במה נאסרו אז הקשין וע"כ משום שנעשו טפלה להדגן האסור אבל קודם שהביא דגן אין הקשין נאסרין וכמו בעצים של הגפנים שאין עליהם פירות ולר"י דס"ל שם בירושלמי דאף קודם שהביא דגן הכל אסור הוא משום דהזרעים שאני מהגפנים דבזרעים כל מה שזורעין בכרם נאסר דאף מאכל בהמה כגון קוצים נאסרין א"כ הקשין לא גריעי מקוצים ונאסרין מצד עצמן בכרם אבל בגפנים אינו נאסר רק תבואת הכרם והעצים כל שאינן טפלה להפירות שעליהן אינן בכלל תבואת הכרם ור"ז סבר דהקשין כיון שהן של דגן לא חשיבי כמאכל בהמה בפ"ע והאיסור רק משום הדגן ואין הקשין נאסרין רק כשנעשין טפלה להדגן

הנה גם הרדב"ז ז"ל (פ"ה הי"ג) לא ניחא ליה בחד תי' הר"ש ז"ל דאף דהפירות אין נאסרין קודם פול הלבן מ"מ העצים נאסרין בתוספת מאתים וכתב דדבר תימה הוא שיהיו העצים אסורין והפרי הגדל בהן מותר וכתב שם לשיטת הרמב"ם ז"ל דקודם פול הלבן אינו נאסר כלל אבל הזורע בכרם שהגיעו ענביו לפול הלבן נאסר הכל למפרע ואף העצים שגדלו קודם ע"ש וקשה כיון דס"ל דלא חמיר עצים מענבים קודם פול הלבן א"כ מ"ש הרמב"ם ז"ל בכרם שמקצת ענבים הגיעו לפול הלבן ומקצתן לא הגיעו דאותן שלא הגיעו אין נאסרין אמאי הא הכא כיון דמקצתן הגיעו לפול הלבן ואותן הענבים מתקדשין כשזרע בהכרם וא"כ נאסרין גם העצים למפרע א"כ אמאי אין נאסרין ג"כ הענבים שלא הגיעו לפול הלבן דהא הנך לא גריעי מעצים כמ"ש הרדב"ז ז"ל בעצמו וצ"ל אף להרדב"ז ז"ל דז"ש דנאסרין העצים למפרע הוא רק אותן עצים שהענבים עליהם ומשום שנעשין טפלה להענבים הנאסרין וזה ל"ש בענבים שלא הגיעו לפול הלבן וז"ש דלא חמירי עצים מענבים שלא הגיעו לפול הלבן היינו אותן עצים שאין עליהם פירות

כתב הרדב"ז ז"ל שם בשיטת הרמב"ם ז"ל דאם בא לזרוע תבואה אצל הכרם נאסר התבואה בהשרשה אעפ"י שעדיין לא הגיעו הענבים לפול הלבן משום קנסא ואם הגיעו לפול הלבן נאסר הכל אפילו מה שגדל בהיתר ואם בא ליטע גפן אצל התבואה אם לא השרישה התבואה אין כאן כלאים משהשרישה התבואה נאסר הכל אפילו עצי הגפן והקש של תבואה בתוספת מאתים ע"ש ונראה דמפרש ההיא דפסחים דזרוע מעיקרא בהשרשה זרוע ובא הוסיף אין כו' דזרוע מעיקרא היינו דזורע תבואה אצל הכרם בהשרשה נאסר הכל בין התבואה ובין הגפנים וזרוע ובא היינו בנוטע גפן אצל התבואה אז בעינן תוספת מאתים. והנה מ"ש הרדב"ז ז"ל דבהשרשה נאסר הכל ואף מה שגדל בהיתר ע"כ זה דוקא בזורע אצל הכרם אבל בנוטע גפן אצל התבואה ע"כ אין מה שגדל בהיתר נאסר שהרי כתב דבעינן תוספת מאתים וזה שייך רק אי מה שגדל קודם היה היתר דזה דבעינן תוספת מאתים הוא משום ביטול דכה"כ בטלין במאתים וזה שייך רק אי מה שגדל קודם היה היתר וא"כ יש לעיין דהרדב"ז ז"ל הביא שם ראיה מדברי הרמב"ם ז"ל דאף מה שגדל בהיתר נאסר דסתם רבנו לעיל ה"ז וכתב ואפילו הקש של תבואה והעצים של הגפנים אלו אסורים בהנאה ואם איתא שיש חילוק בין מה שגדל בהיתר למה שגדל באיסור היה לו לפרש אלא ודאי הכל אסור ע"ש וקשה הא התם כתב הרמב"ם ז"ל אסור לזרוע ירקות או תבואה בצד הגפנים או ליטע גפן בצד הירק או תבואה ואם עשה כן אעפ"י שאינו לוקה ה"ז קדש ונאסרו שניהם בהנאה הירק או התבואה או הגפנים ושורפין את שניהם ואפילו הקש של תבואה והעצים של גפנים כו' והא בנוטע גפן אצל התבואה כיון דבעינן תוספת מאתים ע"כ מה שגדל בהיתר אינו נאסר א"כ איך אפשר להבי' ראי' מדסתם רבנו דאף מה שגדל בהיתר נאסר

והנה לשיטת הרדב"ז ז"ל בזורע בכרם שהגיע לפול הלבן דנאסר הכל ואף הגפנים שגדלו בהיתר תשאר קושית התוס' (מנחות ו') על הא דאמרינן שם דכה"כ לא היתה לה שעת הכושר והקשו הא אמרינן דכה"כ עיקרן נאסר והיתה להם שעת הכושר לפני השרשה ותי' דכלאים דכתב בהאי קרא איירי בענבים שעושין מהם יין לנסכים והנהו לא היתה להם שעת הכושר דדוקא החרצן שנזרע הוא שהיתה לו שעת הכושר והקשו הא אותן ענבים עצמן היתה להן שעת הכושר קודם שהוסיפו מאתים ותי' דמה שנתוסף באיסור אחר שנעשה כלאים שגדל אח"כ לא היה לו מעולם שעת הכושר והאי דמיתסר אף מה שגדל קודם לכן הוא לפי שא"א להבדיל התערובת ע"ש ולהרדב"ז ז"ל דכשזורע בכרם נאסר הכל אף מה שגדל בהיתר א"כ הי' להם שעת הכושר דהענבים עצמן שגדלו בהיתר נאסרין עתה

הנה עוד יש לעיין על הרדב"ז ז"ל מההיא דפ"ז מ"ה מעשה באחד שזרע כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר"ע ואמר אין אדם אוסר דבר שא"ש ע"ש וקשה הא הגפנים שהם שלו ואינם של הפקר יאסרו תכף בהשרשה קודם שהוסיפו מאתים וכמ"ש הרדב"ז ז"ל דאף העצים של היתר נאסרין תכף בהשרשה א"כ גם הענבים שגדלו אח"כ יאסרו משום דגדלין מתוך איסור דהא ע"כ מיירי דכשזרע עדיין לא בישלו הענבים כל צרכן דענבים שבישלו כל צרכן בלא"ה אין נאסרין כדאמרינן בפ"ז מ"ז א"כ מה שנתוסף אח"כ אף שהוא של הפקר יאסר משום דגדל מתוך איסור וכדאמרינן בירושלמי (פ"ה ה"ו) בסיכך ע"ג זרעים דאם זרע באיסור וקודם שנעשה דגן העביר הסכך הקשין אסורין והדגן מותר ומקשינן עלה גדל מתוך איסור ואת אמרת הדגן מותר ע"ש דאף שהדגן אינו גדל בכרם מ"מ כיון שבא מן הקשין האסורין נאסר בשביל זה וה"נ הענבים גדלים מן העצים האסורים ולפמ"ש דאין העצים נאסרין רק משום טפל להפרי א"כ הכא שאין הפרי נאסר דאין אדם אוסר דבר שא"ש גם העצים אין נאסרין

הנה בההיא באחד שזרע כרמו בשביעית כתב בפה"מ וידוע שכל הארצות בשעת השמטה הפקר הם ואין לאדם קנין גמור בהם ומפני זה נעשה כרמו בשעת השמטה כמי שאינה שלו ע"ש ונראה מדבריו דקאי על הכרם עצמו ולא על הפירות דאילו הפירות הם הפקר גמור ואיך כתב ואין לאדם קנין גמור בהם אלא על הכרם עצמו קאי שאינו שלו לגמרי וכדאמרינן (בנדרים מ"ב) במ"ש פירי דהפקירא ארעא נמי רחמנא אפקריה ע"ש ואין זה רק בשעת לקיטת הפירות דכתב הרמב"ן ז"ל פ' בהר דמן התורה שלא יהא אדם שומר שדהו ונועל בפני עניים בשביעית ואפילו רוצה להפקיר אותן בשעת לקיטה אלא יהא השדה כל השנה מזומן ומופקר לעניים והביא לזה מן המכילתא ע"ש וס"ל להרמב"ם ז"ל דשם איסור כה"כ צריך לחול על הכרם עצמו וכל שאי"ל קנין גמור בהכרם אינו נאסר וא"כ ל"ק דהגפנים עצמן יאסרו שהן שלו דהכא הטעם לפי שהכרם עצמו אי"ל קנין גמור בשביעית ועוד דהגפנים עצמן הן הפקר לעלות בהן ללקוט הפירות וכמו דאמרינן ארעא נמי רחמנא אפקריה ללקיטת הפירות וא"י לאוסרן בהנאה והנה לפ"ז אף אם הוסיפו הגפנים מאתים ג"כ אין נאסרין אך אין כן שיטת הר"ש ז"ל שם ע"ש

אמרינן בירושלמי והביאו הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהל' שמטה ה"ד) גבי ספיחי שביעית דספיחין העולין בשדה בור ובשדה ניר ובשדה כרם לא גזרו עליהן לפי שאין אדם זורע מקומות אלו שדה ניר אין אדם נפנה לשם כו' ושדה כרם אינו אוסר כרמו כו' ע"ש וקשה אמאי הוא אוסר כרמו הא אמרינן דהזורע כרמו בשביעית אינו נאסר דאין אדם אוסר דשא"ש וכן פסק הרמב"ם ז"ל בעצמו פ"ה