מקדש דוד חלק ד רלג

כלאי זרעים ותי' דבתוספתא איכא פלוגתא אי דשאים אסורין משום כה"כ והכא אזיל כמ"ד דאינן כלאים בכרם וה"נ דאין בהן משום כלאי זרעים ואיבעי לן רק משום הרכבה ע"ש ולענ"ד נראה לתרץ דאיכא ב' מיני מרכיב כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"י מהל' מע"ש ונ"ר הי"ד) חדא שחותך בד ומרכיבו באילן וחדא כשב' אילנות נשארות מחוברין בארץ רק מותח בד מאילן אחד ומרכיבו באילן אחר ע"ש. והנה בזרעים בהרכבת ירק בירק אי איכא ג"כ משום כלאי זרעים נראה דרק אם לא חתך הזרע והרכיבו זה בזה איכא ג"כ משום כלאי זרעים כיון דהזרעים סמוכים זה לזה אבל אם חתך הזרע והרכיבו בזרע אחר מחובר ל"ש בזה משום כלאי זרעים כלל דכלאי זרעים הוא כשיש שם ב' זרעים סמוכים זה לזה וזה שייך רק כשהן מחוברין כל אחד לבדו אז הם ב' זרעים רק שמעורבין אבל בתולש בד ומרכיבו בזרע אחר אין כאן אלא זרע אחד מורכב ול"ש משום כלאי זרעים כלל אלא משום הרכבה ובכה"ג איבעי לן בחולין

אמרינן (פ"ב מ"ד) נטועה ונמלך לזורעה לא יאמר אזרע ואח"כ אשרש כו' ואם רצה גומם עד פחות מטפח ואח"כ משרש וכתב הר"ש ז"ל דגומם סמוך לארץ שלא ישייר טפח. והנה זה דמהני גומם עד פחות מטפח הוא משום דכל שגמם עד פחות מטפח אינו אילן עוד. והנה ספ"ק דשביעית אמרינן אילן שנגמם והוציא חליפין מטפח ולמטה כנטיעה מטפח ולמעלה כאילן דברי ר"ש דכל פחות מטפח אינו אילן ומה שגדל אח"כ הוי כאילן חדש ואמרינן שם בירושלמי דר"ש וראב"י אמרו דבר אחד דס"ל לראב"י הגומם את כרמו פחות מטפח חייב בערלה דחשיב כאילן חדש ורבנן סברי עד שיגום מעם הארץ ע"ש וכיון דפחות מטפח אינו אילן עוד מש"ה גומם וזורע וזה דצריך אח"כ לשרש משום דמה שיגדל אח"כ נהי דחשיב כאילן חדש מ"מ אוסר את הזרעים אך קשה דלפ"ז מתני' דלא כרבנן דס"ל עד שיגום עם הארץ וכשהוא גומם עד פחות מטפח פטור מן הערלה דעדיין חשיב אילן. והנה הפה"מ בכלאים שם כתב גומם עד פחות מטפח יכרות השרשים עד שלא ישתייר מהם בארץ אלא פחות מעומק טפח ע"ש היינו דהאי פחות מטפח אינו מעל הארץ אלא נין השרשין בעומק ונראה דקשיתיה דאתיא דלא כרבנן דס"ל דבעינן שיגום מעם הארץ אך בפסקיו כתב הרמב"ם ז"ל (בפ"ו ה"ו) ואם רצה לקוץ את הגפנים עד שלא ישאר מהן אלא פחות מטפח סמוך לארץ ה"ז מותר לזרוע ע"ש היינו דמפרש כהר"ש ז"ל דהאי פחות מטפח הוא סמוך לארץ ויש לעיין דהא הרמב"ם ז"ל בעצמו כתב לענין ערלה (בפ"י מהל' מע"ש הי"ג) אילן שקצצו מעם הארץ והחליף חייב בערלה כו' וכתב הכ"מ דהיינו כחכמים דבעינן דוקא שיגום מן הארץ ע"ש א"כ גם לקולא חשיב אילן פחות מטפח וכ"ש לחומרא. והנה הרדב"ז ז"ל כתב (בפ"ו ה"ו) דמש"ה גומם עד פחות מטפח דפחות מטפח אינו כרם ע"ש היינו דהוי כילדה פחות מטפח דאינה מקדשת את הזרעים אך קשה הא אמרינן בסוטה (מ"ג) דזהו דוקא בכרם של ב' כנגד ב' וא' יוצא זנב אבל כרם גדול לא והכא מיירי בכל ענין ועוד דהרדב"ז ז"ל כתב (בפ"ו ה"ד) דמש"ה ילדה פחותה מטפח אינה מקדשת את הזרעים ודוקא בכרם של ב' כנגד ב' כו' אבל כרם כולו מקדש דהטעם דלא אמרו חכמים ב' כנגד ב' וא' יוצא זנב אלא בזמן שהוא כשאר הכרמים אבל פחות מטפח לא נקרא כרם ע"ש, והנה לפ"ז נראה דעכ"פ מקדש ו"ט כדין גפן יחידי דרק אי"ל דין של ב' כנגד ב' כו' וא"כ איך אפשר לזרוע הא זורע בתוך ו"ט של הגפנים לכן נראה דההיתר של גומם פחות מטפח הוא כיון שאינו רוצה בקיומן של הגפנים ועתיד לשרשן אח"כ כמאן דליתנהו דמיין ואין מקדשין וכיון דעשה מעשה שקצצן עד פחות מטפח גלי אדעתיה דלא ניחא ליה בהו ועתיד לשרשן והוי ככרם הנטוע על פחות מד"א דס"ל לרבנן דרואין את האמצעים כאילו אינן ואמרינן בירושלמי דמותר להדלותן ע"ג הזרעים דכיון דלעקירה קיימי אין אוסרין ע"ש ואף דל"ד לגמרי לההיא דהתם דהתם מעיקרא נטע ע"מ לעקרן מ"מ הכא שכבר התחיל לקוצצן ג"כ חשיבי כעקורין ואין אוסרין

אמרינן (ספ"ו) המקיים קוצים בכרם רא"א קדש וחכ"א לא קדש אלא דבר שכמוהו מקיימין וטעמא דר"א שכן בערביא מקיימין קוצין לגמליהן. והנה יש לחקור בטעם הדבר זה דבעינן דוקא דבר שכמותו מקיימין אי משום דבכלאים אינו נאסר אא"כ רוצה בקיומו א"כ בדבר שאין מקיימין כיוצא בו בטלה דעתו ואף אם רוצה בקיומו אינו אוסר ובזה פליגי ר"א ורבנן אי במקום אחד מקיימין כיוצא בו אי מהני אז דעתו שרוצה לקיימן או אזלינן בתר המקום שהוא שם או אפשר דזה דבעינן דבר שכיוצא בו מקיימין הוא משום דכל מין שאין מקיימין כיוצא בו אינו מכלל זרעים המקדשים בכרם. והנה ממ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"א ה"ד) דעשבים המרים וכיוצא בהן מן העיקרין שאין ראוין אלא לרפואה וכיוצא בהן אין בהן משום כלאי זרעים ע"ש ואף דמקיימין אותן לרפואה וע"כ דהנך אינן בכלל זרעים לכלאים וכ"ש היכא דאין מקיימין אותן כלל. הנה בשבת (קמ"ד) גבי סוחטין ברימונים אי אמרינן בטלה דעתו ופשטינן מההיא דר"א דהמקיים קוצים בכרם קדש שכן בערביא מקיימין קוצים לגמליהן ופי' רש"י ז"ל דפשטינן מההיא שכן בערביא מקיימין קוצין כו' אלמא משום חד מקום דאחשבינהו משוינן להו דבר חשוב ודחינן שם מידי איריא ערביא אחרא הרי בטלה דעתו אצל כ"א וכתב רש"י ז"ל אתרא הוא וחשיבות דרבים הוי חשיבותא ע"ד ונראה מזה דהא דבעינן בכלאים שיהיו מקיימין כיוצא בהן הוא משום חשיבות דלכלאים בעינן זרע שי"ל חשיבות. והנה לפ"ז מ"ש הרמב"ם ז"ל דעשבים המרים אף שמקיימין אותן לרפואה אין בהם משום כלאים הטעם הוא משום דאינן חשובין וקיום לצורך רפואה אינו מחשיבן. (כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה הי"ח) כיצד המקיים קוצים בכרם בערב שרוצים בקוצים לגמליהן הוקדש ע"ש ונראה דקדש לאו דוקא דערב הוא חו"ל ובחו"ל רק אסור באכילה ואינו מקדש כמ"ש הרמב"ם ז"ל ספ"ח]

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה הי"ח) לענין כה"כ הרואה בכרם עשב שאין דרך בנ"א לזורעו אעפ"י שהוא רוצה בקיומו לבהמה או לרפואה ה"ז לא קידש עד שיקיים דבר שכמוהו מקיימין רוב העם באותו מקום כו' ונראה מזה דאי מקיימין אותו רוב העם באותו מקום לרפואה מקדש ובפ"א ה"ד) לענין כלאי זרעים כתב אין אסור משום כלאי זרעים אלא הזרעים הראוין למאכל אדם אבל עשבים המרים וכיוצא בהם מן העיקרין שאין ראוין אלא לרפואה וכיוצא בהן אין בהם משום כלאי זרעים ונראה מזה אף דהכל מקיימין אותן לרפואה ג"כ אין בהן משום כלאי זרעים וכבר עמד בזה הכ"מ ע"ש ונראה דיש חילוק בין כה"כ לכלאי זרעים דכה"כ חמיר טפי דהא לר"א דאסור לקיים קוצים בכרם מ"מ לא שמענו דאסור לקיים קוצים בשדות משום כלאי זרעים דלכלאי זרעים בעינן זרע חשוב טפי. (כתב הר"ן ז"ל פ' ראשית הגז זה דאמרינן קנבוס ולוף אסרה תורה כו' היינו מזרעוני גנה שאין נאכלין ע"ש ויש לעיין דרק זרע לוף העליון חשבינן שלהי מס' מעשרות מזרעוני גנה שאין נאכלין והיינו לוף שוטה אבל לוף עצמו אינו כן כדאמרינן בירושלמי שהביא הר"ש ז"ל שם]

ה) אמרינן (פ"ב מ"ח) וסומך לבור ולניר ולנפה ולדרך ולגדר שהוא גבוה י"ט ולחריץ שהוא עמוק י' ורחב ד' כו'. והנה דברים אלו מפסיקין אף