מקדש דוד חלק ד רל

לענין שיהא צריך לעקור והיינו לענין איסור של קיום כלאים זה האיסור הוא ממש ככלאי בגדים דמה שגדלו יחד ונעשו כלאים נאסר כל מין בקיום וכולו איסור ול"ש ביטול

הנה בתוס' א"ש כתב לתרץ מה שמקשים על השיטות דההיתר של פחות מרובע לסאה הוא מדין ביטול הא בניכרים ל"ש ביטול וכתב דהוי כמו ההיא דפסחים בבצק בסדקי עריבה אם אין כזית במק"א בטל במיעוטו ואע"ג דניכר החמץ ע"ש היינו דהאי ביטול אין זה ביטול ברוב רק ביטול החשיבות. והנה כן נראה ממ"ש הרשב"ם ז"ל בב"ב (צ"ד) דרובע דכלאים האוסר התבואה משום כלאים חשוב הוא מה"ת ולא בטל ע"ש אלמא דמשום חשיבות הוא ולא בטל לגבי אידך מין וכמו בבצק דאם יש שם כזית במק"א לא בטל לגבי עריבה. והנה דעת התיו"ט (רפ"ב דכלאים) דמש"ה פחות מרובע לסאה מותר הוא משום שהתורה לא אסרה אלא כשרוצה לזרוע כלאים אבל כשאינו רוצה לא אסרתו התורה אלא שחכמים אסרו מפני מראית העין ונתנו שיעור לדבר ע"ש ואעפ"י שיודע שיש שם כלאים וזורע מ"מ כיון דאין כוונתו לזרוע כלאים רק שטורח לברר כמ"ש בתוס' א"ש אינו אסור מה"ת ונראה דע"כ צ"ל כן לכל השיטות דאיך יפרנסו ההיא (דפ"ב מ"ג) דהיתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזורעה שעורים כו' אם צימחה לא יאמר אזרע ואח"כ אופך אלא הופך ואח"כ זורע כמה יהא חורש כתלמי הרביעה אבא שאול אומר כדי שלא ישייר רובע לבית סאה ע"ש ואיך שרי התם כיון שצימחו וכשחורש כתלמי הרביעה ונשתיירו מהם אפילו חטה אחת איך רשאי לזרוע שם שעורים הא זורע ממש שעורים בצד חטים ויודע בשעת זריעה שיש שם חטים ולהשיטות דפחות מרובע לסאה הוא מדין ביטול הכא ל"ש ביטול כלל דהא הכא לא נתערבו אלא זורע שעורים בצד חטים וע"כ כל שאין כוונתו לזריעת כלאים שרי והכא אינו רוצה בקיומן של החטים רק שמתעצל לחרוש חרישה דקה וחורש כתלמי הרביעה ואף בעלו מאליהן אף שרק מתעצל בעקירתן מדרבנן חייב לעקרן הכא שרי אף מדרבנן דכיון שחרש וגלי דעתיה דלא ניחא ליה בהם. והנה להרשב"ם ז"ל דפחות מרובע לסאה הוא משום דאי"ל חשיבות י"ל נמי בזה דכיון בחרש והפכן רק שנשתיירו מהם בטלה חשיבותן וכמו בתרומה דאמרינן המערה מכד לכד לאחר הטפת ג' טיפין נותן לתוכו חולין וכשיטת הרמב"ם ז"ל שכתב לחכמי לוניל על מה שפסק דקדרה שבישל בה תרומה א"צ הגעלה משום שסמך על מתני' דהמערה מכד לכד כו' היינו דהתם ההיתר משום דבטלה חשיבותן דכל שמפנה אותן רק שטורח למצות בטלה חשיבותן וה"נ כיון דמהפכן רק שטורח לחרוש חרישה דקה ונשתיירו מהן בטל חשיבותן מן הנשאר

הנה המ"ר כתב בהיתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזורעה שעורים דס"ל לאבא שאול כדי שלא ישאר רובע לבית סאה הוא משום דס"ל לאבא שאול כיון שמהפך כל השדה וגלי דעתיה דלא ניחא ליה בכלאים וגם ספק הוא שמא אין שם זרע במקום ששייר מותר וחכמים ס"ל דלכתחילה לא שרינן בשום ענין ליכנס בספק איסור ע"ש אך אי אפשר לומר כן דהא מיירי התם שצימחו החטים שמהפך וניכרים וכשמשייר הרי ניכרין הם ואין שם ספק כלל ואף לרבנן קשה דרבנן ג"כ לא מחייבי לחרוש רק כתלמי הרביעה ולא חרישה דקה ואעפ"י שמשייר וע"כ דהטעם דגלי אדעתיה דלא ניחא ליה סגי. והנה ההיתר של ספקות כתב הרדב"ז ז"ל (פ"ב הי"ב) על הראב"ד ז"ל בהיתה שדהו זרועה חטים וקצר הזרע דס"ל להראב"ד ז"ל דמותר לזרוע שעורים וא"צ להפוך והקשה הרדב"ז ז"ל הא איכא ספיחי חטים בתוך השעורים וכתב דשמא לא יעלו ספיחים ואת"ל יעלו שמא לא יהיה בהם שיעור א' מכ"ד ואת"ל יהיה בהם שיעור ימעט אחר שיצמחו ע"ש דהתם מיירי שלא צמחו עדיין שהרי קצרן רק חיישינן שמא יעלו ספיחין ואיכא ספיקות ושם צריך דוקא לההיתר של ספיקות דבהיתה שדהו זרועה חטים וקצרה לא גלי אדעתיה כלל שאינו רוצה בהספיחין אבל בזרועה חטים והפכה א"צ לספיקות כלל ונראה דזה דאמרינן היתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזורעה שעורים דלא יאמר אזרע ואח"כ אהפוך אלא הופך ואח"כ זורע כו' התם נמי אם אמר אזרע ואח"כ אהפוך ג"כ ליכא איסור כלאים ממש כיון דאינו רוצה בקיומן של החטים ודעתו לעקרן אין עושין כלאים דהא הרדב"ז ז"ל צירף לההיתר בהיתה זרועה חטים וקצרה דא"צ להפוך להראב"ד ז"ל דאם יעלו ספיחין ויהיו אחד מכ"ד ימעט ואיך שרי בשביל זה דימעט אח"כ לזרוע שעורים בצד חטים וע"כ כיון דדעתו לעקרן אח"כ ליכא כלאים כלל ורק מדרבנן אמרינן דיהפוך ואח"כ יזרע והתם בספיקות טובא שרינן לכתחילה

ג) אמרינן במנחות (ט"ו) בההיא במעשה באחד שזרע כרמו ש"ח סמדר כו' דרק קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים מדרבנן וכתבו התוס' שם היינו דרק קנבוס ולוף וה' מיני דגן הן מה"ת ושאר זרעים מדרבנן ע"ש. והנה אי גם בכלאי זרעים אמרינן זה דרק קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים מדרבנן נראה זה ממ"ש התוס' (חולין ס') על הא דאיבעי לן הרכיב ב' מיני דשאים מהו והקשו הא מתני' היא דאין נוטעין ירק בירק ותי' שם דזה דאין נוטעין ירק בירק הוא משום כלאי זרעים ולא משום הרכבה וכאן מיירי באופן דליכא כלאי זרעים וכתבו שם אופנים הרבה דלא להוי כלאי זרעים בהרכבה וחדא משום דרק קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים מדרבנן ע"ש היינו דאף בכלאי זרעים יש זה הכלל והנה לפי הטעם שכתב רש"י ז"ל במנחות שם דטעם דקנבוס ולוף הוא משום דכתיב כרמך כלאים זרעים הדומין לכרם ובהנך תולין אשכולות כמו ענבים ע"ש א"כ ל"ש זה הטעם רק בכה"כ צ"ל דבכלאי זרעים אין איסור רק על ה' מיני דגן לבד. והנה על התוס' יש לעיין דאמרינן בתוספתא שהביא הרמב"ם ז"ל (פ"ה ה"ט) דפול המצרי מין זרעים ואינו מקדש בכרם ובכלאי זרעים מוכח מפ"א דכלאים מ"ב וכן מפ"ג מ"ד דפול המצרי כלאים בזרעים ע"ש אלמא דאין דין כלאי זרעים שוה לכה"כ וצ"ל נהי דמדאורייתא הן שוים דבשניהם שאר זרעים מותרין מיהו לענין דרבנן חלוקין הן דפול המצרי בכרם אף מדרבנן אינו כלאים ובכלאי זרעים אסורי מדרבנן

הנה הרמב"ם ז"ל כתב דעיקרין שמקיימין אותן רק לרפואה אין בהם משום כלאי זרעים וכתב ע"ז הרדב"ז ז"ל דמקור הרמב"ם ז"ל הוא מההיא דהארוס והקיסוס ושושנת המלך וכל מיני זרעים אינם כלאים בכרם ע"ש היינו דכמו שאינן כלאים בכרם ה"נ אינן כלאים בזרעים והיינו דאף מדרבנן הן שוין כה"כ וכלאי זרעים דכל שאינו אסור בזה אינו אסור בזה וכן נראה מהגהת הגר"א ז"ל סי' רצ"ז סק"ו דאותן הזרעים שאינן כלאים בכרם ה"נ אינן כלאים בזרעים ע"ש וקשה מפול המצרי דבכה"כ הן מותרין אף מדרבנן מפני שהן כאירוס וקיסוס ושושנת המלך כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ה הי"ט) ובכלאי זרעים הם אסורים

אמרינן בירושלמי ספ"ק דירק בירק ללקות טפח כו' ע"ש א"כ מוכח דירק אסור בכלאי זרעים מה"ת והנה להרמב"ם ז"ל אתי שפיר דס"ל דאף בכה"כ אסור ירק מה"ת ועיין בכ"מ פ"ה ה"ג] אך להתוס' דס"ל דאינו אסור רק קנבוס ולוף וה' מיני דגן וס"ל דאף בכלאי זרעים כן צ"ע: