מקדש דוד חלק ד רכח

ונראה דזהו הטעם נמי מה דאמרינן במו"ק (ו') גבי יוצאין על הכלאים דשלוחי ב"ד יוצאין לעקור הכלאים ונוטלין שכרן מתרומת הלשכה ע"ש דמצות עקירת כלאים למעוטי תפלה הוא מצוה על כל ישראל ולא רק על הבעלים ומש"ה היו עושין זה שלוחי ב"ד. והנה הרמב"ם ז"ל כתב (פ"ה ה"ט) הרואה כלאים בכרם חברו וקיימן ה"ז הרואה אסור בהנייתן וכל אדם מותרין בהם ע"ש ומשום דיש מצוה על כל הרואה לעקרן ומיהו על בעה"ב איכא מצוה טפי שהוא חייב לשכור פועלים וז"ש הרמב"ם ז"ל בכלאים שעלו מאליהן דצריך לעקור רק משום מראית העין דשמא יאמרו דכלאים זרע לכתחילה אבל אינו מחויב לעקור משום מיעוט תפלה הוא משום דהתם ליכא תפלה כלל כיון שעלו מאליהן ולא ניחא ליה ג"כ בקיומן רק דטרח מלעקרן וכה"ג אינן כלאים כלל וכמ"ש לעיל ורק משום מראית העין חייב לעקרן ובההיא דאנס שזרע את הכרם התם האנס זרע בכוונה רק דאינו נאסר הכרם משום דאין אדם אוסר דשא"ש אבל תפלה הוי וצריך לעקרן ואדרבה התם ליכא משום מראית העין שהרי האנס זרעו ומ"מ צריך לעקרן ולשכור פועלין וזה אינו כדי שלא יקדש הכרם דהא מיירי באופן דליכא הוספת מאתים דהא יותר משליש דפטור ג"כ מקדש הכרם כמ"ש הרמב"ם ז"ל וזה דמחויב לשכור פועלין ולהוסיף עד שליש אעפ"י שהוא לא זרעו ע"כ משום מיעוט תפלה היא והרואה ירק בכרם ש"ח דחייב לעקור ואף דמיירי בעלו מאליהן נראה דהתם כיון דע"כ מיירי שלא ידעו בו עדיין הבעלים דאם ידעו ולא עקרו א"כ מקדש לכל וכיון דאם ידעו אח"כ הבעלים וניחא להו יהיה כלאים א"כ הכלאים עדיין תלוי ועומד וחשיב תפלה אך בידעו כבר הבעלים ולא ניחא להו אין כאן כלאים כלל וליכא תפלה ומההיא דבקשו ממנו יותר משליש דא"צ להוסיף ומ"מ מקדש נראה דקיום כלאים לענין קידוש הכרם שונה מאיסור של קיום כלאים דלאסור את הכרם כל שאפשר לו לעקור את הגפנים או את הזרע ואינו עושה זאת בלא אונס גמור חשיב מקיימן לאסור הכרם

אמרינן (פ"א דשקלים) גבי יוצאין על הכלאים אמר ר"י בראשונה היו עוקרין ומשליכין לפניהם משרבו עוברי עבירה היו משליכין לדרכים התקינו שיהיו מפקירין את כל השדה ואמרינן במו"ק (ו') בראשונה היו עוקרין ומשליכין לפני בהמתן והיו בע"ב שמחין ב' שמחות אחת שמנכשין להם שדותיהן ואחת שמשליכין לפני בהמתן כו' ופי' רש"י ז"ל היינו שמנכשין שלוחי ב"ד משלהם דכשנוטלין הכלאים מאליו מתנכש התקינו שיהיו עוקרין ומשליכין על הדרכים ועדיין היו שמחין שמחה גדולה שמנכשין שדותיהן התקינו שיהיו מפקירין כל השדה כולה ופי' המפרשים ז"ל בשקלים משרבו עוברי עבירה שלא היו נמנעין מלזרוע כלאים ויש לעיין לאחר שהיו משליכין על הדרכים מאי איכפת לן במה שהיו שמחין שמחה גדולה שמנכשין להם שדותיהם ולא היו נמנעין מלזרוע כיון שאין נהנין מן הכלאים רק שרוצים שינכשו להם שדותיהן ע"י שלוחי ב"ד כיון שאין זורעין מפני צורך המין רק שינכשו להן שדותיהן אמאי אסור מי גרע מלבדוק בתלם של פשתן דשרי דאינו רק בשביל לבדוק ולאחר שיבדוק לא איכפת לו בקיומן וכ"ש הכא שודאי עוקרין ומשליכין על הדרכים והולך לאיבוד ורק עושה כן שינכשו לו שדהו וצ"ע. אמרינן בתוספתא (פ"ב דכלאים) ישראל שקיים כלאים בתוך שדהו אין אחיו הכהנים נכנסין לתוכה אלא רואין אותו בציון בית הקברות ע"ש ותמוה מאד וכבר עמד ע"ז הא"ז ונראה הטעם משום דאמרינן בשקלים ובמו"ק בא' באדר משמיעין על הכלאים בט"ו בו מציינין על הקברות ויוצאין על הכלאים ע"ש וכיון דלא ציית ולא יצא על הכלאים חשדינן ליה נמי שלא ציין על הקברות לפיכך כל שדהו רואין אותה כאילו מצוינת בבית הקברות]

אמרינן (בב"ק פ"א) בתנאין שהתנה יהושע שיהיו מלקטין עשבים בכ"מ חוץ משדה תלתן ומקשינן למימרא דתלתן מעלי להעשבים ורמינהו תלתן שעלה עם מיני עשבים אין מחייבין אותו לעקור ואמרינן כאן לזרע כאן לזירין והקשו התוס' לזירין דמעלו ליה עשבים א"כ איכא איסור כלאים ואמאי אסור ללקט הא אמרינן התקינו שיהיו מפקירין את כל השדה ותי' דהכא מיירו בדליכא שיעורא היינו פחות מרובע לבית סאה ע"ש. והנה בירושלמי כלאים (פ"ב ה"ג) הקשו כן וכי בא יהושע לפרש אלא לעוברי עבירה ומסקינן שם שהוא אינו מקיים ורוצה לעקרן וליכא עבירה רק רוצה שיעקרן הוא ולא אחר דצריך להם לאחר עקירתן ומש"ה אסורין לאחרים ע"ש. והנה יש לעיין הא אמרינן גבי עוקרין עם העכו"ם בכלאים דאיכא איסור משום מקיים כלאים כיון שרוצה בקיומן עד שיעקרם וישתכר בהן א"כ הכא נהי דעוקרן הוא מ"מ הרי רוצה במה שגדלו עד עתה כיון דאינו מניח אחרים לעקרן משום דצריך להן אחר עקירתן א"כ אכתי אמאי שרי. והנה לפמ"ש התוס' בע"ז שם דבלא מעשה ליכא איסור מקיים כלל והתם ע"י שעוקרן אח"כ בשכר הוי מעשה המוכיח דניחא ליה בקיומן קודם ע"ש י"ל דהכא נהי דידעינן דרוצה בהן דצריך להם מ"מ אינו עושה שום מעשה ע"ז דמה שעוקרן אח"כ הוא משום מצות כלאים ואף להשיטות דבלא מעשה ג"כ איכא איסור מקיים ועיין בכ"מ פ"א ה"ב] נראה לומר דמה דניחא ליה שגדלו אין כאן איסור קיום כלאים כלל דאיסור מקיים כלאים הוא רק דניחא ליה בקיומן ולא דניחא ליה בגידולן וניחא ליה בקיומן מקרי היכא שכבר נראו לעקור ומניחן או דניחא ליה במה שלא נעקרו אבל ההיא דב"ק דאמרינן בירושלמי דרוצה בעקירתן רק רוצה שיעקרן הוא ולא אחר מיירי שעוקרן בשעה שראוין לעקירה וכדאמרינן בריש שקלים בא' באדר משמיעין על הכלאים ואמרינן בירושלמי שם דקודם אין הכלאים ניכרין דאינון דקיקין וכיון דעוקרן בשעה שראוין לעקירה אין זה מקיים כלל ומה שרוצה במה שגדלו עד עתה אין זה בכלל איסור מקיים כלאים כלל

ונראה דאף אי נימא דבלא מעשה ליכא איסור מקיים ג"כ ע"כ צ"ל כן ואי אפשר לתרץ משום דליכא מעשה דהכא איכא מעשה ואף שהעקירה אין זו מעשה המוכיח דניחא ליה במה שהיו קודם דהעקירה הוא משום מצות עקירת כלאים מ"מ מה שמשתמש בהן אח"כ ועושה צרכיו הוא מעשה המוכיח דניחא ליה במה שגדלו קודם דמ"ש מעקירה בשכר דחשיב מעשה המוכיח דניחא ליה במה שלא נעקרו קודם. והנה התוס' בב"ק שם בתלתן שעלתה במיני עשבים דאין מחייבין אותו לעקור משום דקשה להו עשבים כתבו דאצטריך לר"ע דס"ל דהמקיים כלאים לוקה ולא מלקות ממש דלאו שאי"ב מעשה הוא ע"ש ולכאורה הוא סתירה למ"ש בע"ז דבלא מעשה ליכא איסור כלל אך אין זו קושיא דהכא ג"כ איכא מעשה לבסוף דמשתמש בהן ומוכיח דניחא ליה בהן וכמו בעוקר עם העכו"ם בכלאים רק ללקות אינו לוקה דלענין מלקות בעינן מעשה בשעת האיסור ולא אח"כ ול"ק ג"כ קושית הט"א פ"ק דמגלה על התוס' דבלא מעשה ליכא איסור כלל מההיא דיוצאין על הכלאים ואע"ג דליכא מעשה לבסוף ומ"מ צריך לעקרן ע"ש דהתם נמי כיון שהיו נהנים בהם אח"כ שהיו נותנין לפני בהמתן כדאמרינן בגמרא א"כ איכא מעשה לבסוף

ב) כתב הרמב"ם ז"ל (כלאים פ"ג ה"ה) וכן אם יש שם זרעים ואילנות אחרות אעפ"י שהן ב' מינים בטבען הואיל ועלין של זה דומין לעליו של זה או פרי של זה דומה לפרי ש"ז דמיון גדול עד שיראו כב' גוונין ממין אחד לא חששו להן לכלאים זע"ז שאין הולכין בכלאים אלא אחר מראית העין ע"ש ונראה דזהו נמי