מקדש דוד חלק ד רכז

הוא משום מראית העין וכמ"ש הט"ז רצ"ז סק מקצתן כתב הרמב"ם ז"ל דאומרין לו עקור הכל גילה בדעתו שרוצה בקיום השאר וכאן לא כתב הרמב"ם ז"ל מפני מראית העין דשם חייב מדינא להסירן דכל שרוצה בקיומן אסור מדינא

כתבו התוס' עירובין (צ"ב ע"ב) דההיא דמנחות במעשה באחד שזרע כרמו ש"ח סמדר דאסרו את הזרעים והתירו את הגפנים מיירי שלא ידע בעל הכרם שהזרעים בכרמו דאי ידע ולא עקרן נאסר דאפילו עלו מאליהן אמרינן דהרואה ירק בכרמו ואמר כשאחזור אלקטנו אסור ע"ש והריטב"א ז"ל כתב שם עוד לתרץ לפי שלא היו הזרעים שלו ולא היה בידו לעקור את הזרעים ע"ש ואף דהיה יכול לעקור את הגפנים שלו שמעינן מינה דזה דמקיים כלאים בכרם ואינו עוקרן דנאסר הוא דוקא ביכול לעקור את שניהם או את הגפנים או את הזרעים ואינו עוקרן א"כ ניחא ליה בשתיהן וזה מקרי דניחא ליה בכלאים אבל היכא דאין בידו לעקור את הזרעים אף דבידו לעקור הגפנים זה רק גלוי בניחא ליה בהגפנים ואף דהגפנים נטועים באופן שהן כלאים זה לא מקרי ניחא ליה בכלאים לאסור בכרם אא"כ רוצה בשתיהן ובמחיצת הכרם שנפרצה למ"ד אדם אוסר דשא"ש דנאסרין ואף דאין ביד בעל הכרם לעקור את הזרעים ולא ביד בעל הזרעים לעקור את הגפנים התם אי אדם אוסר דשא"ש ומהני מחשבתו של זה לאסור את של זה מצטרף מחשבת שניהם שזה רוצה בקיום גפניו וזה רוצה בקיום זרעו ואיכא יחד מחשבה לקיום כלאים אבל אי אין אדם אוסר דשא"ש אין מחשבתו לקיום גפניו מהני לאסור זרעו ש"ח א"כ לענין הזרעים ליכא רק מחשבת קיום זרעים דאין זו מחשבת קיום כלאים

והנה התוס' שכתבו דמיירי שלא ידע בעל הכרם בהזרעים נראה דס"ל ג"כ האי כללא דכל שאין בידו לעקור את שניהם אין זה מקיים כלאים לאסור הכרם דבההיא דמחיצת הכרם שנפרצה דאומרים לו גדור כתבו התוס' (ב"ק ק') משום דהוא המזיק לפי שד"א של עבודת הכרם אוסרות ועליו מוטל לגדור א"כ מיירי התם אף בשידע בעל הזרעים שנפרצה רק כיון דבעל הכרם המזיק עליו מוטל לגדור ולא על בעל הזרעים ומש"ה בעל הכרם חייב באחריותו. והנה לר"י ור"ש דאמרי אין אדם אוסר דשא"ש אמאי אין נאסרת התבואה מ"ש מעלו מאליהן דצריך לעקרן ואם אינו עוקרן נאסרין וע"כ כיון דבידו לעקור רק התבואה ולא הגפנים אין נאסרין ובזורע כרמו ש"ח סמדר דכתבו התוס' דמיירי שלא ידע בעל הכרם מהזרעים נראה דהוא משום דהתם היה בידו לעקור אף הזרעים ואף שזה זרע הזרעים משלו כמ"ש רש"י ז"ל במנחות מ"מ כיון שזרען בכרמו ש"ח הוי כיורד לתוך שדה ש"ח ונטעה שלא ברשות שהן של בעל השדה וזה דאמרינן שם דאסרו את הזרעים והתירו את הגפנים דלדידיה דעבד איסורא קנסוהו כו' הקנס הוא אף שאין הזרעים שלו שיפסיד יציאותיו דאם לא יאסרו הזרעים הוי כיורד לתוך שדה ש"ח ונטעה בשדה שאין עשויה ליטע דעכ"פ שמין לו וידו על התחתונה ונוטל יציאותיו וכשנאסרין הזרעים לא יטול כלום ועוד דאף אם הזרעים הן של בעל הזרעים מ"מ ודאי י"ל רשות לבעל הכרם לעוקרן דאינו רוצה שיגדלו זרעים ש"ח בכרמו ומש"ה ע"כ מיירי בשלא ידע בעל הכרם מהזרעים

אמרינן (פ"ז מ"ז) הרוח שעלעלה את הגפנים ע"ג תבואה יגדור מיד ואם אירע אונס מותר ע"ש והנה הר"ש ז"ל גרס שם בלשון שני יגדור היינו שיעשה גדר ואם אירע אונס בעשיית גדר אינו נאסר ואין מחייבין אותו לחתוך הגפנים או התבואה אף דבזה לא היה אנוס אך בלשון ראשון גרס וכן פסק הרמב"ם ז"ל דיגדוד היינו שיחתוך שמיד יסירם מהרה כמ"ש בפה"מ ונראה ללשון שני של הר"ש ז"ל כמו דבידו לחתוך רק אחת או הגפנים או התבואה אינו נאסר דאין זה מקיים כלאים רק היכא שבידו לעשות כל התחבולות שלא יהיו כלאים ואינו עושה אבל אם בתחבולה אחת הוא אנוס שאומר שרוצה לעקור הזרעים ואינו בידו לפי שאזנו שלו אין זה מקיים כלאים ה"נ יכול לומר שרוצה לעשות גדר וע"י זה לא יהיו כלאים וכל דבזה אנוס אינו נאסר אבל ללשון ראשון ולהרמב"ם ז"ל צ"ל דרק היכא שאינו רוצה בקיום שניהם התבואה והגפנים שהם העושים הכלאים רק שאין בידו לעקור אחת מהן לפי שאינו שלו אז לא מקרי מקיים כלאים אבל כל שרוצה לעשות תחבולה למנוע מהן דין כלאים אף שהוא אנוס כל שבקיום ב' המינים הוא רוצה נאסר הכרם

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה הי"ב) אנס שזרע הכרם כשינא האנס יקצור הזרע מיד ואפילו בחוה"מ ואם לא מצא פועלין יוסיף להן עד שליש בשכרן בקשו ממנו יותר מיכן כו' ה"ז יבקש בנחת וקוצר ואם נשתהא הזרע עד שהגיע לעונת שיתקדש ה"ז יקדש ויאסרו שניהם והקשה הרדב"ז ז"ל וא"ת מ"ש מהך דלעיל דאם אירעו אונס ולא סילקן מותרין ולא נתקדשו וי"ל דהתם הוי אונס גמור דמאי הו"ל למיעבד אבל הכא לאו אונס גמור הוא שאם לא ימצא בד' ישכור בה' ע"ש. והנה בההיא דהרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע לי אלקטנו מותר כשאחזור אלקטנו אם הוסיף במאתים אסור אמרינן בירושלמי דבפועל שנו א"נ בבעה"ב שעוסק במלאכתו היינו דזה דכשאמר כשאגיע לי אלקטנו דמותר ואף שאינו הולך מיד מיירי בפועל א"נ בבעה"ב העסוק במלאכתו אבל אם אינו עוסק במלאכתו אף בשאומר כשאגיע לי אלקטנו כיון שלא הלך מיד הוי יאוש ואם הוסיף במאתים אסור ע"ש וקשה כי עוסק במלאכה אמאי אינו מקדש בהוסיף מאתים מ"ש מלא מצא פועלים וצריך להוסיף על שכרן אף שאינו מחויב מ"מ מקדש ולא חיישינן להפסד ממון כיון שהיה יכול לעקרן קודם ומ"ש בעוסק במלאכה דהוי ג"כ הפסד ממון אמאי אינו מקדש כיון שהיה יכול לעקרן קודם. והנה הרמב"ם ז"ל לא הביא דברי הירושלמי וכתב ע"ז הכ"מ (פ"ה ה"ט) דרבנו שכתב לקמן דין הרואה ירק בכרם לא חשש לבאר דדוקא בעושה במלאכה מיירי כיון דמלישנא כשאגיע לי אלקטנו משמע שהוא מעוכב מלילך מיד לעקרו מפני שהוא עסוק במלאכה זה נ"ל לדחוק בדעת רבנו שהשמיט הירושלמי הזה עכ"ל אך נראה דמש"ה השמיט הרמב"ם ז"ל דברי הירושלמי דלהרמב"ם ז"ל לשיטתיה ע"כ א"א לפסוק כהירושלמי דעשיית מלאכה אין זה אונס שלא יקדש ובשאומר כשאגיע לי אלקטנו ע"כ מפרש דמיירי שלא היה אפשר לו בשום אופן לילך קודם

והנה בההיא דהאנס שזרע את הכרם כו' דמוסיף לפועלים עד שליש כתב הר"ש ז"ל שם כדאמר ר"ה בפ"ק דב"ק במצוה עד שליש ע"ש ויש לעיין הא במצוה עד שליש הוא רק במ"ע אבל באיסורין ל"ש האי שיעור ונראה מזה דבכלאים לבד האיסור איכא ג"כ מצוה למעט את התפלה והכא איסור ליכא על בעה"ב שהרי האנס זרע את הכרם והוא ג"כ אינו מקיימו שהרי רוצה לעקרו ולא עבר איסורא ורק מצוה למעט את התפלה וצריך ליתן עד שליש כשאר מצות ונראה דהאי מצוה למעני את התפלה רמי ג"כ על כל ישראל ולא רק על הבעלים דאמרינן בע"ז גבי אין עודרין עם העכו"ם בכלאים אבל עוקרין עמו כדי למעט את התפלה ואמרינן שם דאיכא איסורא בזה שנוטל שכר לעקור משום מקיים כלאים ומ"מ למעוטי תפלה עדיף ע"ש ואף שאין הכלאים שלו אלא של עכו"ם ואין שום אדם עובר ע"ז וגם לא רמי על הזרעים שום איסור דהתם מיירי בכלאי זרעים דמותרין אף באכילה ומ"מ איכא מצוה למעוטי תפלה שלא יהיו כלאים בא"י