מקדש דוד חלק ד רכו

לחלקן לב' שמות ומש"ה אזלינן בכוליה בתר הבאת שליש משא"כ בשליש ביד עכו"ם

כתבו התוס' ע"ז (י"ד) גבי הוסיפו עליהן כו' ובנות שוח כו' דמעיקרא סברי דאין עליהן קדושת שביעית כיון דאין נגמרין בשנה שחונטין כדאמרינן דבנות שוח שביעית שלהן שניה לפי שעושות לג' שנים ל"ש למיזל בהו בתר חנטה והרמב"ם ז"ל כתב (בפ"ד הט"ז) בבנות שוח כשנגמרין בשניה הן באין לעונת המעשרות בשביעית וצריך לאוכלן בתורת שביעית דהרמב"ם ז"ל ס"ל דאזלינן באילן בתר עונת המעשרות ונראה דהטעם דמעיקרא סברי דלית בהו קדושת שביעית ולא אזלינן בהו בתר עונת המעשרות לפי מה דאמרינן בירושלמי הטעם דאזלינן בתר הבאת שליש שהוא עונת המעשרות משום דשליש הראשון קשה לבוא מכיון שבא מיד גדל אך בבנות שוח דמעונת המעשרות עד גמר פרי הוא ב' שנים ל"ש למיזל בהו אחר עונת המעשרות ואחר שהוסיפו עליהן בנות שוח סברי דמ"מ לא נפקי מתורת שאר אילנות דאזלינן בהו בתר עונת המעשרות: סימן סא. כלאים

גרסינן המנכש והמחפה בכלאים לוקה רע"א אף המקיים כתב הרמב"ם ז"ל (פ"א מהל' כלאים ה"ג) ומותר לומר לעכו"ם לזרוע לו כלאי זרעים ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו אלא עוקרן ואם קיימן אינו לוקה ע"ש וכתב הכ"מ דרבנן פליגי על ר"ע רק שאינו לוקה אבל איסורא איכא ונקטינן כרבנן ומש"ה כתב הרמב"ם ז"ל דאסור לאדם לקיים כלאי זרעים בתוך שדהו והמל"מ השיג עליו מדאמרינן בע"ז (ס"ד) אין עודרין עם העכו"ם בכלאים אבל עוקרין עמו למעט את התפלה סברוה הא מני ר"ע דאמר המקיים בכלאים לוקה כו' ואילו למעוטי תפלה שרי לא הא מני רבנן אי רבנן מאי איריא עוקרין אפילו קיומי נמי שפיר דמי ומוכח דלרבנן מותר אף לכתחילה. והנה ע"ז שכתב הרמב"ם ז"ל דמותר לומר לעכו"ם לזרוע כלאי זרעים הקשה הראב"ד ז"ל הא אי אפשר שלא ינכש ולא ישקה אותם וא"כ הו"ל מקיים וכתב בשו"ת הרדב"ז ז"ל (ח"ב סי' קצ"ט) דמ"ש הרמב"ם ז"ל דמותר לומר לעכו"ם לזרוע לו כלאי זרעים מיירי בשדה של העכו"ם ובזה אף דרוצה בקיומן מותר בשדך כתיב ובזה תי' קושית המל"מ מההיא דע"ז דמוכח דלרבנן מותר לגמרי לקיים כלאים דהתם דמיירי בשדה של עכו"ם ובזה ס"ל לרבנן דמותר לגמרי וכ"כ בהגהת הגר"א ז"ל (סי' רצ"ז סק"ז) דז"ש הרמב"ם ז"ל דמותר לומר לעכו"ם כו' מיירי בשדה של עכו"ם אף לצורך ישראל אבל בשדה ישראל אפילו לקיים אסור וכ"ש לזרוע דאמירה לזרוע לא גרע מקיום ע"ש. והנה מ"ש הרדב"ז ז"ל דההיתר בשדה עכו"ם הוא משום דשדך כתיב קשה דהא בע"ז שם אמרינן דלר"ע אסור אף בשדה עכו"ם והא לא אשכחן דר"ע וחכמים פליגי אי דרשינן שדך ולא שדה עכו"ם רק פליגי במקיים כלאים

והנה ליישב דברי הרמב"ם ז"ל נראה דהא יש לעיין מה דאמרינן בע"ז שם דכשעוקרין עם העכו"ם בכלאים חשוב מקיים וכתבו רש"י ז"ל ותוס' משום דרוצה בקיומן שלא יעקרו מאליהן עד שיעקרם הוא היינו כדי להשתכר הא אמרינן בכלאים (פ"ב מ"ז) ר"י אומר אף באמצע שדהו מותר לבדוק בתלם של פשתן וכתב בפי' הרא"ש ז"ל כיון דאינו מתכוין לקיים הפשתן שאינו חושש בו אלא לבדוק אם השדה יפה לפשתן מותר ורבנן דאסרו הוא רק דחיישינן למראית העין ע"ש ומ"ש מלעקור בכלאים דרוצה בקיומו עד שיעקרם כדי להשתכר בו וה"נ רוצה בקיומו עד שיבדוק כדי לבדוק בו את השדה דמ"ש בדיקת השדה מלהשתכר בעקירתן ועוד דבבודק בתלם של פשתן הרי הוא זורע כלאים לכתחילה וזהו אסור לכ"ע ומאי נ"מ אם רוצה רק לבדוק ואח"כ אינו חושש בו ומוכח מההיא דמותר לבדוק שדהו דכל שאינו חושש בהזרעים עצמן אם יאבדו ומתכוין רק לבדוק שדהו ואח"כ אינו חושש בהם אין זו זריעת כלאים כלל ומותר אף לכתחילה דאין שם כלאים עליהן כלל אבל בההיא דעוקרין עם העכו"ם בכלאים התם העכו"ם זרען לקיום וכבר נעשה כלאים וכל שהוא כלאים אסור בכל קיום אף שמתכוין רק לקיום עד שיעקור כדי להשתכר. והנה בכלאים שעלו מאליהן דאמרינן דצריך לעקור יש לעיין הא אם זרע בעצמו ונתכוין רק לבדוק מותר לכתחילה וכ"ש שעלו מאליהן ואין כאן כוונה כלל לזריעה ואמאי יהא חייב לעקור וצ"ל כיון שרואה אח"כ כלאים ואינו עוקרן א"כ רוצה עתה בקיומן לגמרי נעשו עתה כלאים ולפ"ז נראה דר"ע ורבנן במקיים כלאים פליגי רק בשל חברו שזרע כלאים וכההיא דע"ז בעוקרין עם העכו"ם או בשלו אם כבר זרע כלאים גמור ואח"כ מקיימן אם לוקה אף על הקיום דפליגי אם יש על מקיים איסור מצד עצמו אבל בעלו כלאים מאליהן בתוך שדהו דקודם אין נעשין כלאים כלל דלא גרע מזורע כלאים לכתחילה לבדוק שדהו דמותר אף בזריעה ממש ואח"כ כשרוצה בקיומן לגמרי נעשים עתה כלאים בזה יש איסור משום זורע כלאים משום דעד עתה אין להם תורת כלאים כלל דאף לכתחילה מותר לזרוע כה"ג ובזה אף לרבנן אסור ולא משום איסור מקיים רק דהוי כזורע כלאים או דמהני זה למפרע כיון שרוצה בהן נעשים כלאים למפרע או דמהני זה מכאן ולהבא אסור כיון דעל ידו נעשים כלאים וודאי אם יהיו זרועים ב' מינים וגדר ביניהם אסור ליטול הגדר כיון דע"י זה עושה אותן לכלאים ורק היכא שכבר נעשה כלאים קודם כגון שזרע חברו כלאים גמור אי מותר לזה לקיימן דאין הקיום עושה אותן לכלאים בזה פליגי ר"ע ורבנן אי יש על הקיום איסור מצד עצמו וכן בע"ז שם לר"ע דאמר אף המקיים כתב רש"י ז"ל אם זרען אחר ובא זה ועשה להם סייג וגדר כדי לקיימן ע"ש אבל בעלו מאליהן אף לרבנן אסור לקיימן וזהו שכתב הרמב"ם ז"ל ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו אלא עוקרן והיינו בעלו מאליהן דאף לרבנן אסור לקיים וז"ש ואם קיימן אינו לוקה ודאי ליכא מלקות בכה"ג דהוי רק גרם דע"י שרוצה בקיומן וצריך להם נעשו כלאים וז"ש דמותר לומר לעכו"ם לזרוע לו כלאי זרעים והקשה הראב"ד ז"ל הא מקיימן אח"כ התם כיון דהעכו"ם זורע לשם כלאים גמור נעשו כלאים ע"י זריעתו של עכו"ם ומה שמקיימן הישראל אח"כ הוי כשאר קיום כלאים דלרבנן מותר אף לכתחילה כדמוכח מההיא דע"ז

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ב ה"ז) הזורע שדהו מין מן המינין וכשיצמח ראה בו כלאים אם היה המין האחר א' מכ"ד בשדה ה"ז ילקט עד שימעיטנו מפני מראית העין שמא יאמרו כלאים זרע בכוונה כו' בד"א בזמן שיש מקום לחשוד אבל בזמן שהדברים מראין שאין זה מדעתו של בעל השדה אלא מאליהן עלו אין מחייבין אותו למעט כיצד כגון תבואה שעלו בה ספיחי אסטים כו' וכן מקום גרנות שעלו בו מינין הרבה שהרי הדבר ידוע שאינו רוצה שיצמח צמח במקום הגרנות ואם הסיר מקצתן אומרין לו עקור הכל חוץ ממין אחד שהרי גילה דעתו שרוצה בקיום השאר ע"ש. והנה ז"ש הרמב"ם ז"ל בעלו מאליהן דצריך לעקרן רק משום מראית העין הוא משום דאינו מקיימן כלל רק שמתעצל ללקטן וזה דחייבוהו למעט