מקדש דוד חלק ד רכד

מים ואיבעי לן אי למפרע נעשין כזרע או מכאן ולהבא דהירושלמי לשיטתיה דמפרש דההיא דבצלים הסריסים אתיא כר"ע דס"ל דזה דבירק אזלינן בתר לקיטתו הוא משום שגדל על כל מים ובהנך כיון שמנע מהם מים ל' יום נעשו כבטל והיינו כזרע וע"כ שאין דרכן בכך דאי דרכן בכך הרי גדלין על כל מים שזהו דרך השקאתה אבל רש"י ז"ל דמפרש שם דאדרבה דאתיא מתני' כריה"ג דס"ל דזה דבירק אזלינן בתר לקיטה הוא משום דגדל על מי שנה הבאה והנך כל שמנע מהם מים ל' יום לפני ר"ה הן גדלין על מי שנה שעברה א"כ שפיר כתב דדרכן בכך ומ"מ כיון דהשקאה האחרונה שלהם היתה ל' יום לפני ר"ה לא הועילה להם ההשקאה אחר ר"ה והן גדלין על מי שנה העברה

כתבו בתוס' ר"ה (י"ד ע"ב) דזה דאזלינן בירק בתר לקיטה אינו לקיטה ממש רק בתר גמר פרי ואם נגמר גידולין בששית שרי בין לריה"ג בין לר"ע דתו לא גדלי על מי שנה הבאה ולר"ע כיון דתו לא גדלי על כל מים יוצאין מתורת ירקות הגדלין על כל מים כמו בבצלים הסריסים דאמרינן בירושלמי דנעשו כשדה הבעל שמסתפקת במי גשמים ומתעשרין לשעבר ע"ש. והנה יש לעיין הא בירושלמי איבעי לן בבצלים הסריסים אי למפרע בטל מהם דין ירק הגדל על כל מים א"כ לשיטת התוס' בטל דין ירק לגמרי כיון שכתבו דכל ירק אחר שנגמר גידולו בטל ממנו דין ירק הגדל על כל מים ונעשה כבעל כבצלים הסריסים א"כ להירושלמי דמועיל זה למפרע א"כ כל ירק כשנגמר גידולו נפיק מתורת ירק למפרע וע"כ לר"ע בבצלים הסריסים דנעשו כבעל הוא משום דדרכן להשקותן והוא מנע מהם מים אז נעשו כבעל אבל לאחר גמר פרי דל"ש עוד בהו השקאה א"כ לא מנע מהם מים ואין נעשין בשביל זה כבעל

אמרינן (שביעית פ"ב מ"י) הדלועין שקיימן לזרע אם הוקשו לפני ר"ה ונפסלו מאוכל אדם מותר לקיימן בשביעית כו' והוקשו היינו יבשו כמ"ש בפה"מ ואמרינן בירושלמי שהביא הר"ש ז"ל כיצד הוא בודק ריב"ח אומר עוקצו אם מתאחה מותר ואם לאו אסור פי' עוקץ בדלעת במחט אם מתאחה הנקב עדיין לח הוא ואסור ע"ש. והנה הטעם דאם הוקשו לפני ר"ה מותרין יש לומר בזה ב' טעמים דהנה אמרינן בחולין (קכ"ז ע"ב) תאנים שצמקו באביהן מטמאין טומאת אוכלין דכתלושין דמי לימא מסייע ליה ירקות שצמקו באביהן כגון הכרוב והדלעת אין מטמאין ט"א קצצן ויבשן טמאין ט"א קצצן ויבשן ס"ד עץ בעלמא הוא ואמר ר"י בעל מנת ליבשן טעמא דכרוב ודלעת הוא כיון דיבשו לאו בני אכילה נינהו הא שאר פירות מטמאין כו' משום כיון שיבשו חשיבי כתלושין ע"ש והנה לפ"ז בירק אף דאזלינן בתר לקיטה ולפמ"ש הרמב"ם ז"ל הוא לקיטה ממש ולא גמר פרי מ"מ כיון שהוקשו לפני ר"ה כיון שיבשו קודם חשיבי כתלושין לפני ר"ה ואזלינן בתר שנה העברה וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל שכתב (פ"ד הי"ח) הדלועין שמקיימן לזרע אם היקשו לפני ר"ה ונפסלו מלאכול לאדם מותר לקיימן בשביעית שהן מפירות ששית ע"ש היינו דההיתר הוא משום דחשיבי פירות ששית אך הר"ש ז"ל הביא שם מהירושלמי למה לי הוקשו אפילו לא הוקשו מכיון שהוקשו נעשית כשאר זרעוני גנה שאין נאכלין ע"ש אלמא דההיתר הוא משום דנעשין כשאר זרעוני גנה שאין נאכלין ונראה דהטעם הוא כדאמרינן בחולין שם דדלעת כשיבש עץ בעלמא הוא וכתב רש"י ז"ל דדלעת שיבש אינו עומד למאכל אלא לעץ דלעת לעשות ממנו כלי ע"ש וכיון דאין עומדין לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה מותר לזורען כמו זרעוני גנה שאין נאכלין כיון דאין עומדין לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה מותר לזורען וז"ש הרמב"ם ז"ל הטעם מפני שהן פירות ששית הוא משום שכתב שם וכן הירקות כולן שהוקשו לפני ר"ה מותר לקיימן בשביעית והוא מהתוספתא ושאר ירקות ראוין לאכילה כשהן יבשין כדאמרינן בחולין שם וע"כ משום דחשיבי כפירות ששית דכיון שיבשו הוי כלקיטה וזה דאמרינן במתני' בדלועין שהוקשו לפני ר"ה ונפסלו מאוכל אדם אין זה הטעם משום דנפסלו מאוכל אדם רק הוי סימנא בעלמא בדלועין דכל שיבשו כ"כ שנפסלו מאוכל הוי כתלוש. והנה זה דפשיטא ליה להרמב"ם ז"ל דכשיבש חשיב כמו לקיטה לשביעית ואף דבחולין שם מפלגינן בין טומאת אוכלין דיבש חשיב כתלוש ובין לענין שבת דהתולש מהן בשבת חייב חטאת דלענין שבת לא חשיב להו כתלושין הוא משום דאמרינן בירושלמי שהביא הר"ש ז"ל (פ"ה מ"ג) על מתני' דלוף שעבר עליו שביעית רא"א אם לקטו העניים את עליו לקטו כו' דמיירי שנטעו בששית ועשה ביצה לפני שביעית ודיכנן בשביעית ומספקא ליה אי דיכון כעיקור דאי דיכון כעיקור חשיב פירות שביעית דהוי כנלקטו בשביעית ואי אין דיכון כעיקור הוא לבעה"ב כיון דלקטן בשמינית דבירק אזלינן בתר לקיטה ע"ש ודיכון היינו שדרך העלין במקום חיבורן כמ"ש הר"ש ז"ל ופי' הפ"מ שם שדיכנו שכפל העלין למטה שלא יתגדלו יותר ע"ש וס"ל להרמב"ם ז"ל כיון דמספקא לן אי דיכון כעיקור כיון דא"י ליגדל עוד א"כ היכא דיבשו לגמרי ודאי הוי כעיקור

הנה להרמב"ם ז"ל דס"ל דזה דאזלינן בירק בתר לקיטה הוא לקיטה ממש ולא גמר פרי יש לחקור אי איכא קדושת שביעית על ירק במחובר כגון לענין הפסד כיון דאפשר להשהותן וללוקטן אחר שביעית ולא תהיה עליהן קדושת שביעית וכן אם הן הפקר בשביעית כיון דאם ילקטום אחר שביעית נמצא שאינן פירות שביעית כלל אם יכול הזוכה ללקטן בשביעית ולגרום להם קדושת שביעית וכן בסיאה אזוב וקורנית דאמרינן לקטן לאכילה י"ל קדושת שביעית לקטן לעצים אי"ל קדושת שביעית יש לחקור אם הן הפקר בשביעית אם יכול הזוכה ללוקטן לאכילה ולגרום להם קדושת שביעית הנה אמרינן בב"ק (ק"ב) דזה דסתם עצים להסקה הן עומדין תנאי היא דתניא אין מוסרין פירות שביעית לתוך המשרה ולתוך הכבוסה רי"א נותנין פירות שביעית לתוך המשרה ולתוך הכבוסה וכתב רש"י ז"ל דרבנן סברי סתם פירות לאכילה וחיילא עלייהו קדושת שביעית דכ"ד שהנאתו וביעורו שוה חיילא הלכך אפילו לקטן למשרה וכבוסה לא מהני מחשבה לאפקועי איסורן למהוי כעלי קנים שלקטן לעצים דאשתרי דהתם סתמייהו להכי ולהכי אבל פירות סתמן לאכילה ומשעת יצירתן חייל קדושתן ותו לא מהני מחשבה לאפקועי ואסורין למשרה וכבוסה דאין נהנין בקדושת שביעית אלא הנאה הדומה לאכילה וגבי עצים נמי סתם עצים להסקה ניתנו ולא חיילא אפילו אעצים דמשחן ור"י סבר לא אמרינן סתם פירות לאכילה ניתנו ומהניא בהו מחשבה כעלי קנים וגפנים דהיכא דלקטן למשרה הוי דבר שהנאתו אחר ביעורו ולא חל עלייהו שביעית ע"ש ויש לעיין לר"י דלא ס"ל סתם פירות לאכילה עומדין ומהניא בהו מחשבה למשרה וכבוסה דלא תיחול עלייהו קדושת שביעית אמאי כל הפירות הן הפקר בשביעית ואפשר שבעה"ב ילקוט אותן למשרה וכביסה ולא יהיה עליהן קדושת שביעית כלל ואיך יכול הזוכה במה שמלקטו לאכילה לגרום להן דין הפקר ומוכח דרשאין לגרום להן דין הפקר ע"י לקיטתן

אמרינן בר"ה (י"ג) האורז והדוחן והפרגין והשומשמין דמש"ה אזלינן בהו בתר השרשה מתוך שעשויין פרכין פרכין וכתב רש"י ז"ל דאין לקיטתן כאחד מש"ה לא אזלו בהו בתר לקיטה כירק ע"ש ויש לעיין תי"ל דאין גדילין על כל מים שהרי הן קטניות כמ"ש רש"י ז"ל שם דאף בצלים הסריסים שהן ירק אם מנע מהם מים לא אזלינן בהו בתר לקיטה והנה יש להקשות לאידך גיסא דהא