מקדש דוד חלק ד רכ

קודם עונת המעשרות כדמוכח מההוא דשביעית (פ"ד מ"ז) מאימתי אוכלין פירות האילן בשביעית הפגים משיזריחו אוכל בהם פתו בשדה ביחלו כונס לתוך ביתו וכן כיוצא בהם בשאר שני שבוע חייב במעשרות וכן מההיא דעוקצין (פ"ג מ"ו) דאמרינן הפגין והבוסר ר"ע מטמא ט"א ריב"נ אומר משיגיעו לעונת המעשרות ע"ש. עוד אמרינן ספ"ד דשביעית מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית כו' בה"א החרובין משישלשלו והגפנים משיגריעו כו' וכן האילן כיון שבא לעונת המעשרות מותר לקצצו כו' ואמרינן עלה בירושלמי דחרובין שלשולן זהו חנטן ע"ש ומוכח דחנטה אינה עונת המעשרות דמשהגיעו לעונת המעשר מותר לקוצצן דעונת המעשרות של חרובין אמרינן ריש מעשרות החרובין משינקדו ומה שהביא מרש"י ז"ל שיר השירים התאנה חנטה פגיה הגיע זמן בכורים ליקרב כו' הוא משום דביכורים בשעת הפרשה אפילו פגים כדאמרינן בירושלמי ומדברי רש"י ז"ל (ב"ק נ"ט) נראה דחנטה הוא שיעור פחות עוד יותר מסמדר שכתב על ההיא דלולבי גפנים האשכלות נראה בחניטת הגפנים וניכר ועדיין לא פרח להיות הענבים גמורים ע"ש היינו דחנטה הוא שיעור לולבין ובגמרא אמרינן שם דלולבין הוא פחות מסמדר ע"ש

והנה מפה"מ שביעית (פ"ד מ"ז) נראה להפך דשיעור עונת המעשרות הוא שיעור פגין שכתב שם על הא דאמרינן מאימתי אוכלין פירות האילן בשביעית הפגין משיזריחו אוכל בהם פתו בשדה ביחלו כונס לתוך ביתו וכן כיוצא בהן בשאר שני שבוע חייב במעשרות ר"ל ששאר כל מה שיצמח באילנות שהזריחו פניהם וזו הוא סברא כשיתבשלו מעט יאכל מהם עראי וכשיגיעו לתכלית בישולם כונס אותם לתוך ביתו ושאר שני שבוע חייב במעשרות ר"ל כשיזריחו הפגים אז יהיו באין לעונת המעשרות ע"ש היינו דשיעור עונת המעשרות הוא פגין והנה לפ"ז כשיגיעו לעונת המעשרות מותר לאכול רק בשדה ולהכניס לביתו צריכים להגיע לתכלית בישולם וז"ש ביחלו כונס לתוך ביתו היינו תכלית בישולם ולכאורה קשה הא אמרינן במעשרות (פ"א מ"ב) דעונת המעשרות התאנים משיבחילו אך זה יובן ממ"ש בפה"מ מעשרות שם שכתב משיבחילו משיתחילו להתבשל כו' ובוחל הוא בלשון חכמים הפרי המבושל ע"ש והנה בעונת המעשרות קתני משיבחילו היינו משיתחילו להתבשל אבל בשביעית לא קתני משיבחילו אלא ביחלו כונס לתוך ביתו והיינו גמר הבישול אבל בפסקיו לא ס"ל כן שכתב בפ"ה דשמטה הט"ז ומאימתי יהיה מותר לאכול פירות האילן בשדה בשביעית הפגין של תאנים משיזריחו אוכל בהן פתו בשדה כו' הכניס שליש מותר להכניס לביתו שהרי הגיעו לעונת המעשרות ע"ש היינו משהגיעו לעונת המעשרות מותר להכניס לביתו ופגין ע"כ הוא קודם עונת המעשרות

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד דשמטה הט"ז) בנות שוח הואיל והן נגמרות לאחר ג' שנים אם באו לעונת המעשרות קודם ר"ה של שמינית כו' היינו דאזלינן בבנות שוח בתר עונת המעשרות ובפה"מ שביעית רפ"ה על הא דאמרינן בנות שוח שביעית שלהן שנייה כתב ז"ל שאפשר להיות דינם דין פירות שביעית בשנה שנייה מן השבוע וזה כשיזדמן להם שיתחילו להנץ בשנה שביעית והן עושות פרי לג' שנים ונגמר פרים בשנה שנייה מן השבוע שהיא שלישית לתחילת שנת השמטה שהתחילו להנץ בו כו' היינו דאזלינן בתר הנצה ועמד בזה המהר"י קורקוס ז"ל בפ"ד דשמטה וכתב משום דהרמב"ם ז"ל ס"ל דחנטה הוא שיעור עונת המעשרות ע"ש וקשה הא הנצה הוא קודם חנטה כדאמרינן במנחות (ס"ט) שתי הלחם הנצה שריא או חנטה שריא דהנצה הוא קודם חנטה ועיין ברש"י ז"ל שם א"כ אפילו אי חנטה הוא עונת המעשרות איך אזלינן בתר הנצה וע"כ דבריו בפה"מ שם אין עולין כדבריו בפסקיו ודברי הפה"מ שם מרפסין איגרי איך אשכחן דאזלינן באילן בתר הנצה

כתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ בכורים (פ"ב מ"ו) על ההיא דאתרוג שוה לאילן בג' דרכים ולירק בדרך א' שוה לאילן כו' ובשביעית כו' וז"ל ואמרם לשביעית כו' והוא שאם נגמר פרי האתרוג בשנה השביעית ונכנסה השמינית ועדיין האתרוג באילן אותו האתרוג הפקר ככל פירות שנה שביעית כיון שנגמרה בשנה השביעית אעפ"י שנלקטה בשנה השמינית ע"ש וכאן פירש דבאילן אזלינן בתר גמר פרי וזהו ג"כ קשה דאיך שמענו דאזלינן באילן בתר גמר פרי

והנה ז"ש הרמב"ם ז"ל דאזלינן באילן בתר עונת המעשרות וכתב המהר"י קורקוס ז"ל דהוי סברא דאזלינן בסדר השנים בתר חלות דיני מעשרות נראה דאף זה דאזלינן בירק בתר לקיטה ולהרמב"ם ז"ל הוא בתר לקיטה ממש ולא בתר גמר פרי הוא ג"כ משום דהוי גבול לענין מעשרות דקודם לקיטה אינה ראויה למעשרות וכן לדיני שביעית וכשמגיעים לעונת המעשרות הם ראוים למעשרות ולשביעית אם יתלשו אבל ראוין ממש למעשר ולשביעית הוא כשיתלשו ומש"ה הוי לקיטה ג"כ גבול למעשרות ולשביעית ויש דברים שהולכין בהם בתר גבול של עונת המעשרות ויש אחר גבול של לקיטה ובפירות האילן אזלינן בתר גבול של עונת המעשרות ובחרובין שהן מדרבנן הלכו חכמים בתר לקיטה אך כל הגבולים הם חלות של הדינים הנה כתב הרמב"ם ז"ל (פ"א מהל' תרומות הי"ח) ישראל שלקח בסוריא שדה מן העכו"ם עד שלא הביאה שליש וחזר ומכרה לעכו"ם מאחר שהביאה שליש אם חזר ישראל ולקחה פעם שנייה ה"ז חייב בתרומות ומעשרות שהרי נתחייבה ביד ישראל והכ"מ תמה על הרמב"ם ז"ל למה צריך שיקח ישראל פעם שנייה והביא שם בשם המהר"י קורקוס ז"ל שר"ל שכוונת הרמב"ם ז"ל הוא רק שיהיה המירוח ביד ישראל אך לא בעינן שיקח הישראל עם הקרקע אך הביא שם הכ"מ שכתב הרמב"ם ז"ל בתשובה דחייבת הואיל והביאה שליש ביד ישראל והיא עתה עם הקרקע ביד ישראל אלמא שצריך שיקנה עם הקרקע ע"ש. והנה שיטת הרמב"ם ז"ל נראה ממ"ש בפה"מ חלה (פ"ד מ"ז) גבי ישראל שהיו אריסין לעכו"ם בסוריא כו' ז"ל כבר קדם לנו כי סוריא הם הארצות שכבש דוד שלא מא"י וכבר ביארנו במס' דמאי שפירות סוריא אינן חייבות במעשרות אלא למי שלקט אותם פירות מקרקע שלו ומאחוזתו כו' ע"ש היינו דבסוריא בעינן שתהא הלקיטה מקרקע שלו ומש"ה בעינן שיקח אותם ישראל עם הקרקע קודם לקיטה. והנה בזה פחותה סוריא מא"י כמ"ש בפה"מ מעשרות (פ"ה מ"ה) ובדמאי (פ"ו מי"א) ע"ש ונראה הטעם דצריך להיות ג"כ הלקיטה מקרקע ישראל דכמו דצריך להיות הבאת שליש ביד ישראל שהיא עונת המעשרות דבעינן דבשעת חיובה בשעה שראויה למעשרות תהיה ביד ישראל ה"נ בעינן בשעת לקיטה שהוא ג"כ גבול של חיוב מעשרות שתהיה אז ביד ישראל ובא"י סגי בהבאת שליש ביד ישראל אבל סוריא שהיא מדרבנן בעינן שכל הגבולים של חיוב מעשרות יהיו ביד ישראל

הנה כתב הריטב"א ז"ל בר"ה דזה דאזלינן באילן בתר חנטה ובתבואה אחר שליש שהיא עונת המעשרות דהאילן כשהגיע לחנטה כבר קבל כל יניקתו הצריכה להביא הפרי לכלל שלמות אעפ"י שהפרי עצמו לא קבל שלמות להיות גמר פרי לענין עונת המעשרות מעתה י"ל שלמות גמר פרי בכח ע"ש היינו דחנטה הוא ג"כ משום עונת המעשרות רק הוי עונת המעשרות בכח דיש מדרגות בחיוב המעשרות דאי אזלינן בתר עונת המעשרות ממש הוא ג"כ רק חיוב מעשרות בכח דכ"ז שלא נתלשו ל"ש עדיין בהם חיוב מעשרות בפועל רק חשוב יותר בפועל מחנטה דאינו