מקדש דוד חלק ד רט

גנה אבל ירקות השדה שעולין מאליהן כמ"ש הר"ן ז"ל באלו נראה דליכא איסור ספיחין דירקות שדה הן הירקות המדבריות כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפה"מ עוקצין (פ"ג מ"ב) ולא גרעי מן העולים בשדה בור שכתב הרמב"ם ז"ל שאין אסורין משום ספיחין לפי שאין אדם נפנה לשם לזרען וכ"ש העולין במדבר שאין זורעין שם לעולם וכן נראה ממ"ש הרמב"ן ז"ל על התורה ז"ל ותנן נמי הפיגם והירבוזין וכולה מתני' עד וניקחים מכ"א בשביעית שאין כיוצא בהם נשמר וי"א שאלו הנזכרים וכל כיוצא בזה שאין דרך בנ"א לזורען אבל הם מאליהן יוצאין בהרים ובנהרות אין בהם איסור ספיחין כלל אעפ"י שצמחו בשביעית שלא גזרו אלא בנזרעים כדי שלא יבוא לזורעם וכן נראה זה מן הגמרא בירושלמי עכ"ל א"כ ירקות השדה שהן העולין במדבר אין בהם משום ספיחין והנה רש"י ז"ל בנדרים שם כתב דהטעם דהנודר מן הירק בשביעית מותר בירקות גנה משום שהפקירו הגנות לעניים ואין מסתפקין אלא בירקות השדה ע"ש ולא פי' משום דירקות גנה אסורין משום ספיחין דלטעמיה אזיל דס"ל דספיחין אין אסורין אלא אחר הביעור א"כ קודם הביעור אמאי מותר בירקות גנה

ונראה עוד יותר דאף לר"ע דספיחין אסורין מדאורייתא ג"כ מותרין בירקות שדה דירקות השדה הן שעולין מאליהן כמ"ש הר"ן ז"ל בנדרים שם והן מין בפ"ע כמה שהביא שם הר"ן ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל ובריש כלאים אצטריך לאשמועינן דירקות שדה אינם כלאים עם ירקות גנה] א"כ אותן המינים עולין מאליהן ואין זורעין אותם והרמב"ם ז"ל (רפ"ד) מהל' שמיטה כתב דירקות העולין מאליהן אי"ל זרע כלל ע"ש א"כ אותן המינים ה"ה כפירות האילן דל"ש בהן ספיחין משום דאינן נזרעים דספיחין מפקינן מהן לא נזרע כו' וכיון דאותן מינים אין נזרעים אלא מאליהן יוצאין ל"ש בהם איסור ספיחין אף לר"ע מיהו העולין מאליהן בגנות כתב הרמב"ם ז"ל (רפ"ד) שם דאסורין מדרבנן משום גזירה שמא יזרע אבל ירקות השדה העולין מאליהן במדבריות דל"ש זה מותרין אף מדרבנן. והנה בזה מתיישב מה שהקשה הר"ש ז"ל (בפ"ט) איך משכחת לה ביעור בירק הא אסור משום ספיחין והוכיח שם מכמה מקומות שיש ביעור בירק ולפ"ז דבשביעית היה כל סיפוקן מירקות שדה כדאמרינן בנדרים ושפיר יש בהם ביעור דאין אסורין משום ספיחין וכן מה שהקשה שם לר"ש דס"ל כר"ע דספיחין מה"ת ובהדיא ס"ל לר"ש דיש ביעור בירק דהאמר ר"ש כל ירק אחד לביעור אוכלין ברגילה עד שיכלו סגריות של בקעת בית נטופה ע"ש ג"כ ל"ק דהתם נמי בירקות שדה דאמרינן בעוקצין (פ"ג מ"ב) ושאר כל ירקות שדה חוץ מכרישי שדה והרגילה ונץ החלב ע"ש אלמא דרגילה היא מירקות שדה ובירקות שדה אף לר"ע אינו אסור משום ספיחים וכן מה שהביא הר"ש ז"ל שם מההיא (דפ"ח מ"ג) את שדרכו לאגוד בבית אוגדין אותו בשוק כגון הכרישין ונץ החלב אלמא דמותרין בשביעית ע"ש הוא ג"כ בירקות שדה דנץ החלב הוא מירקות שדה כדאמרינן בעוקצין וכן הכרישין הם כרישי שדה ומתיישב ג"כ מה שהקשיתי במה יוצאין ידי חובתם בפסח בשביעית דשפיר יוצאין בעולשי שדה דיוצאין בהם כדאמרינן בפסחים

אמרינן בתרומות (ספ"ו) רע"א אין משלמין אלא ממין על מינו לפיכך אם אכל קשואין של ערב שביעית ימתין לקשואין של מוצאי שביעית וכתב בפה"מ לפי שאינו יכול לשלם מפירות שביעית לפי שהן הפקר ואין משלמין מן ההפקר ע"ש וקשה תי"ל דהן ספיחין ור"ע לטעמיה דספיחין אסורין מה"ת וכבר עמד בזה בתוס' רע"ק ותי' דבא ליתן טעם דא"א לשלם אף בקשואין שגדלו קצת קודם שביעית ונגמרו בשביעית דלא מקרי ספיחים כמ"ש הר"ש ז"ל ע"ש אך א"א לומר כן דהא הרמב"ם ז"ל לא ס"ל כהר"ש ז"ל בזה וס"ל דכה"ג אסור משום ספיחים ולפ"ז זה דהוצרך לומר הטעם משום הפקר הוא משום דהיה אפשר לשלם מקשואין של ירקות שדה דכל הירקות יש כיוצא בהן בירקות שדה חוץ מכרוב כדאמרינן (בפ"ט) כל הספיחין מותרין חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירקות השדה וכתב בפה"מ שלא ימצאו בהן במדבר ואף שכתב הרמב"ן ז"ל דירקות השדה הן מין בפ"ע ור"ע ס"ל דאין משלמין ממין על שאינו מינו מ"מ שאינו מינו לענין תרומה מקרי רק כל שהן כלאים זה בזה כדאמרינן (בפ"ב דתרומות) וירקות שדה וירקות גנה אינם כלאים זה בזה כדאמרינן בריש כלאים

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד הט"ו) עבר וזרע בשביעית ויצא לשמינית אם זרעו לזרע כו' וכתב הראב"ד ז"ל לא מצינו בזורע בשביעית שום היתר שהרי אמרו הנוטע והמבריך כו' והנוטע בשביעית במזיד יעקור כו' ע"ש ונראה דזה דאמרינן הנוטע בשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור הוא דוקא בנוטע ולא בזורע לא מבעיא להטעם דאמרינן בגיטין מפני שישראל מונין לשביעית ואין מונין לשבתות זה ודאי ל"ש רק בנטיעה אך אף להרמב"ם ז"ל שפסק (בפ"א הי"ב) כהטעם בגיטין שם לפי שנחשדו ישראל על השביעית ולא נחשדו על השבתות נראה דזה רק בנטיעה דהנה יש לעיין דאמרינן שם לר"מ בשבת בשוגג יקיים במזיד יעקור ואמאי במזיד יעקור מ"ש משאר מלאכות שבת מהמבשל בשבת דאמרינן לר"מ במזיד יאכל למוצאי שבת ולא אמרינן שיכלה לגמרי והטעם הוא דבכל מלאכות לר"מ שרי למוצ"ש בכדי שיעשו כדי שלא יהנה ממלאכת שבת וזה שייך רק בשאר מלאכות אבל בנטיעה ל"ש שימתין דהא האילן גדל והולך ונמצא לעולם הוא נהנה ממה שנטע בשבת ומש"ה יעקור וכן הוא בשביעית זה דיעקור הוא כדי שלא יהנה ממה שנטע בשביעית והחילוק רק דבשביעית אף בשוגג יעקור דנחשדו על השביעית ויאמר שוגג הייתי כמ"ש הרמב"ם ז"ל אך זה רק בנטיעה אבל בזורע בשביעית צריך רק להמתין במוצאי שביעית כדי שיזרע ויגמר הפרי

והנה התוס' ר"ה (ט' ע"א) ד"ה וקציר כתבו דאיסור ספיחים אפילו קודם הביעור כדין נזרע ביד ע"ש ונראה מדברי התוס' דכל שנזרע ביד ודאי אסור ובהא לא פליגי אך השפח"כ על התורה הביא בשם הרא"ם ז"ל על ההיא דענבי נזיריך לא תבצור דבא הכתוב להשמיענו דאם עבר וחרש וזרע וחזר והפקירם מותרין באכילה ע"ש. והנה טעם התוס' דאם זרע ביד אסור לכ"ע נראה ממ"ש התוס' בנדרים (נ"ח) גבי שביעית דאוסרת במשהו דמיירי בבצל של ששית שנטעו בשביעית ומכיון שהוסיף משהו אסר כלו וכמו כה"כ דעיקרן נאסר דזרעו מעיקרא בהשרשה משום דתחילת זריעתו באיסור וה"נ תחילת זריעתו באיסור ע"ש ונראה מדברי התוס' דאינו רק שחל עליו קדושת שביעית אלא שנאסר לגמרי כיון דזריעתו היה באיסור דאסור לזרוע בשביעית והוי כמו כה"כ כיון דזרעו באיסור נאסר א"כ כ"ש הגידולין דנאסרין בזרע בשביעית דבאין מזריעת איסור כמו בכה"כ

ד) אמרינן בסוכה (מ') אין מוסרין פירות שביעית לתוך המשרה ולתוך הכבוסה וכתב הר"ח ז"ל שם דהיינו בורית של שביעית אך הרמב"ם ז"ל (בפ"ה ה"י) כתב מיני כבוסים כגון בורית ואהל קדושת שביעית חלה עליהן ומכבסין בהן שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לכל צרכיכם אבל אין מכבסין בפירות שביעית כו' שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה כו' ולא למשרה ולא לכבוסה וכתב הכ"מ והרמב"ם ז"ל פסק כרבנן דאין