מקדש דוד חלק ד רז

כדאמרינן בקידושין (נ"ג) והוי כמו טבל דחייבין בביעור משום דאקרי קדש כדאמרינן בירושלמי מע"ש שם וא"כ ל"ק קושית התוי"ט על הרע"ב דהאי ביעור הוא כמו ביעור של מעשרות אך קשה דאיך משכחת לה מה דאמרינן דאוכלין בענבים עד הפסח כו' היינו בשמינית כיון דלעולם בפסח של שביעית צריך לבערן מדין ביעור של מעשרות ואפשר דרק אלו שנלקטו אחר הפסח של שביעית דבמחובר לא חל תורת ביעור וצ"ע בזה

אמרינן במנחות (ה' ע"ב) מה למנחת העומר שכן מתרת חדש בשביעית שביעית נמי שכן מתרת ספיחין כר"ע דאמר ספיחין אסורין בשביעית וכתב רש"י ז"ל ספיחין אסורין תורת שביעית נוהגת בהו וחייבין בביעור משנה שעברה דהא כלה לחיה שבשדה הילכך אין העומר מתירן דהא נתבערו כולן כו' והשמ"ק הגיה שם בדברי רש"י ז"ל דחייבין בביעור מחנוכה שעברה ועמד בזה בהגהת שמ"ק שם וכתב לכאורה צ"ל משנה שעברה ואולי כוונתו להא דאמרינן בפסחים (נ"ג) ע"ש והיינו דאמרינן שם דאוכלין בגרוגרות עד חנוכה ואינו ענין לכאן דזהו רק בגרוגרות ונראה הטעם משום דאמרינן בפסחים (ל"ו) גבי בכורים מהחג ועד חנוכה מביא ואינו קורא וכתב רש"י ז"ל דמחנוכה ואילך אין זמן הבאה דתניא בספרי אשר תביא מארצך כ"ז שמצויין על פני ארצך שלא כלו לחיה מן השדה ע"ש אלמא דזמן שכלה לחיה מן השדה הוא חנוכה

והנה לרש"י ז"ל דס"ל דזמן הביעור הוא קודם הבאת העומר אין להקשות איך מותר להשהות העומר אחר הביעור די"ל משום דכתיב לדורותיכם אך נראה דבשל הקדש אינו נוהג דין ביעור כלל ואף דשביעית נוהג אף בשל הקדש כדאמרינן בירושלמי זה רק לענין שהפירות הוי הפקר שהן נעשין הפקר ממילא וא"צ להפקירן כדעת רוב הראשונים ז"ל וזה נוהג אף בשל הקדש אבל ביעור שהוא ודאי מצוה שמוטל על הבעלים לבערן על הקדש ל"ש מצוה הנה הרמב"ם ז"ל כתב (בפ"ה מהל' בכורות) דבהמת שביעית פטורה מן הבכורה דלאכלה אמר רחמנא ולא לסחורה וכתב הכ"מ דחשיב סחורה דמשתכר מה שפטורה מן הביעור וזה דמקשינן בגמרא מעיסת שביעית כתב הלח"מ היינו כי היכא דדרשינן לאכלה ולא לסחורה ה"נ נדרוש לאכלה ולא לשריפה וכתב הרי"ט אלגאזי דא"צ לזה דמקשינן שם מעיסת שביעית אמאי חייבת בחלה ג"כ משום דלאכלה ולא לסחורה דכמו דבכור פטור מן הביעור משום דאסור לשרוף קדשים כשרים ה"נ חלה פטורה מן הביעור דאסור לשרוף תרומה טהורה א"כ משתכר במה שפטור מן הביעור ע"ש והנה א"א לומר כן דהא אמרינן בהדיא אין לוקחין תרומה בדמי שביעית ואין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה שלא יביאנה לבית הפסול והיינו בשעת הביעור אלמא לא נפטרה תרומה מן הביעור אף דאסור להפסיד תרומה ואי איסור הפסד תרומה טהורה דוחה ביעור הו"ל למימר משום לאכלה ולא לסחורה דמשתכר במה שנפטר מן הביעור אלא ודאי שאין איסור הפסד תרומה טהורה דוחה ביעור וזה בבהמת שביעית דאם יהיה בכור יהיה פטור מן הביעור הטעם הוא דהקדש אינו חייב בביעור

ג) ספיחין אסורין בשביעית ופלוגתא דר"ע וחכמים דלר"ע אסורין מדאורייתא ולחכמים רק מדרבנן הנה אי ספיחין אסורין אף בהנאה השעה"מ כתב בפשיטות דספיחין מותרין בהנאה דכל הראשונים ז"ל הזכירו רק איסור אכילה ותי' בזה קושית הר"ש ז"ל (פ"ט דשביעית) איך משכחת לה ביעור בירק לר"ע הא אף קודם הביעור אסורין משום ספיחין וכתב השעה"מ דלאחר הביעור אסורין אף בהנאה ע"ש. והנה בזה יש ליישב ג"כ קושית המ"ר על הא דאמרינן במו"ק מרביצין מים ערב שביעית כדי שיצאו ירקות בשביעית הא הוו ספיחין ואסורין לכ"ע עכ"פ מדרבנן ע"ש ואי מותרין בהנאה ל"ק והנה יש להביא עוד ראיה דספיחין מותרין בהנאה דאמרינן בב"מ (קי"ח) גבי שומרי ספיחי שביעית דנוטלין שכרן מתרומת הלשכה משום דחוששין לבעלי זרועות ע"ש והא ספיחין אסורין ומה הנאה יש לבעלי זרועות שיטלום ואי מותרין בהנאה אתי שפיר. עוד יש להוכיח ממ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ד ה"ה) ספיחין של שביעית שיצאו למוצאי שביעית אסורין באכילה ואין תולשין אותן ביד אלא חורש כדרכו ובהמה רועה כדרכה ע"ש ואי ספיחין אסורין אף בהנאה איך בהמה רועה כדרכה הא נהנה מספיחי שביעית בשלמא לענין איסור הפסד פירות שביעית דוקא ביד אסור אבל בהמה רועה כדרכה כדאמרינן בתוספתא והביאה הרמב"ם ז"ל (פ"ה ה"ה) משום דכתיב ולבהמתך ולחיה ע"ש אבל הכא לענין איסור ספיחין אי אסורין בהנאה איך בהמה רועה כדרכה. עוד אמרינן ממין הצובעין ספיחי סטים וקוצה י"ל ביעור ולדמיהם ביעור אלמא דקודם הביעור מותרין ופי' רש"י ז"ל בב"ק (ק"א ע"ב) דמש"ה נקט ספיחי דבשביעית ליכא אלא ספיחין מיהו מרש"י ז"ל אין להביא ראיה דספיחין מותרין בהנאה מדשרי לצבוע בהן קודם זמן הביעור דרש"י ז"ל לשיטתיה דכל איסור ספיחין הוא רק לאחר הביעור אך הרמב"ם ז"ל בפה"מ רפ"ז דשביעית גבי ספיחי סטים וקוצה די"ל ביעור כתב דנקרא כן מפני שיקצרוהו ויצמח והוא לעולם ספיח ע"ש והא הרמב"ם ז"ל ס"ל דספיחין אסורין לעולם א"כ איך מותר לצבוע בהן קודם הביעור ומוכח נמי דספיחין מותרין בהנאה הנה כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ג הי"א) הדלועין שמקיימן לזרע אם הוקשו לפני ר"ה ונפסלו מלאכול אדם מותר לקיימן בשביעית שהן מפירות ששית ואם לאו אסורין כספיחי שביעית ע"ש והא הכא שמקיימן לזרע אלמא דספיחין אסורין אף בהנאה מיהו יש לעיין דהא הכא אסור מדאורייתא לזרוע כיון דספיחין אסורין רק מדרבנן ופירות שביעית אסור לזורען דמפסידן וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ד ה"ה) ספיחין של שביעית שיצאו למוצאי שביעית אסורין באכילה ואין תולשין אותן ביד משום הפסד ע"כ נראה דאין כוונת הרמב"ם ז"ל כאן דהאיסור הוא משום ספיחין אלא שהן כספיחי שביעית שאסורין באכילה מדרבנן ולזורטן מה"ת. עוד כתב שם הרמב"ם ז"ל וכן הירקות כולן שהוקשו לפני ר"ה מותר לקיימן בשביעית ואם היו רכים אסור לקיימן משום ספיחים וכתב שם הכ"מ וז"ש רבנו אסור לקיימן משום ספיחים כלומר שאעפ"י שהיה ראוי לומר שמותר לקיימן כמו שמותר לקיים הספיחים אסור לקיימן מפני מראית העין ע"ש ואפשר דכוונת הכ"מ הוא משום דספיחין אסורין רק באכילה ומותר לקיימן לשאר הנאות ורק בזה אסור מפני מראית העין

אך מדברי התוס' תענית (ו' ע"ב) מוכח להדיא דספיחין אסורין אף בהנאה שכתבו על הא דאמרינן דנהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית עד שתרד רביעה שניה דהוא כמ"ד ספיחין מותרין ע"ש ומוכח דמאן דאסר ספיחין אסורין אף בהנאה וכן מוכח מהירושלמי (פ"ט ה"ה) דאבעי לן תבן של שביעית מהו שיהא אסור משום ספיחין ע"ש ואף דבתבן ל"ש אכילה כ"א הנאה

כתב הר"ש ז"ל (פ"ט דשביעית) וכ"כ הרמב"ן ז"ל על התירה דאף דאזלינן בירק בתר לקיטה אבל לענין איסור ספיחין בעינן שיגדלו בשביעית אבל בתבואה אזלינן בתר הבאת שליש אף לענין איסור ספיחים כדאמרינן בתוספתא ע"ש ונראה טעם הדבר דשאני תבואה מירק דזה דאזלינן בירק בתר לקיטה אשכחן רק לענין סדר השנים א"כ לענין שיחשבו של שביעית אזלינן בתר לקיטה