מקדש דוד חלק ד רו

ז"ל גבי פואה ורכפה דנהנין וצובעין בו עד ר"ה הוא ג"כ לענין שלא יניחם בכוונה אחר ר"ה דאסור משום סחורה

הנה המ"ר הקשה לר"מ דדמיהן מתבערין עד ר"ה מה ענין ר"ה לכאן וכתב דהאי ביעור אינו עיקר ביעור של שביעית דזמן הביעור הוא בשנה השמינית והאי ביעור הוא רק מדרבנן והביא דברי הר"ש ז"ל דהאי ביעור הוא גזירה משום סחורה ע"ש. והנה ע"ד הר"ש ז"ל יש לעיין דאי גזירה משום סחורה אכתי מה זה ענין לר"ה ובדברי רש"י ז"ל בסוכה אתי שפיר דכל שמניחן אחר ר"ה חשיב סחורה מיהו הפירות עצמן רק לכתחילה אסור להניחן אחר ר"ה משום סחורה אך אין נאסרין אח"כ ובדמיהן מחמיר ר"מ שיתבערו גזירה משום סחורה והטעם דהחמירו בדמיהם יותר מהפירות עצמן הוא כמה שהביא הר"ש ז"ל שם משום דהפרי עצמו מינכר והדמים לא מנכרי וגזרינן יותר שמא יעשה בהן סחורה ע"ש [יש לחקור בדמים של שביעית החייבין בביעור והיינו בזמן שכלה אותו המין שמכר לדעת רש"י והרמב"ם ז"ל אם אחר שמכר הוליך הפירות ממקום שלא כלה למקום שכלה אם חייב לבער הדמים כיון דבהפירות הוי זמן הביעור או דבזה ל"ש נותנין עליו חומרי המקום שהלך לשם דזה שייך רק בפירות עצמן שהוליך דנתפסין בדיני המקום שהלך לשם אבל הדמים שלא הוליך אין נתפסין וכן אם הוליך הדמים למקום שכלה ולא הפירות כיון דאותו המין שלקח בהדמים כלה במקום זה חל על הדמים תורת ביעור או אפשר כיון דעל הדמים ליכא תורת ביעור בפ"ע רק דחל עליהם הדינים שהיו על הפירות כשלקחן אי אפשר לחול אח"כ על הדמים תורת ביעור אחר ע"י שהוליכן דעל הדמים מצד עצמן א"א לחול תורת ביעור ולפ"ז אפילו הוליך הדמים והפירות שניהם למקום שכלו ג"כ אינו חל על הדמים תורת ביעור דעל הדמים נתפס רק דיני ביעור שהיו על הפירות בשעה שלקחן אך הדינים שנעשו על הפירות אח"כ אין זה שייך להדמים וכיון דבשעת לקיחה חל עליהן תורת ביעור כשיכלו במקום זה לא מהני תו הולכה למקום אחר שיחול עליהם תורת ביעור]

אמרינן בתוספתא (פ"ז) חומר במע"ש מבשביעית שמע"ש קונה את הקנקן משא"כ בשביעית ע"ש ויש לעיין איך קונין בהמה חיה ועוף מדמי שביעית דהא שביעית מתחללת על בהמה חיה ועוף בין חיים ובין שחוטים ולרבנן דרק על חיין הוא רק משום גזירה שמא יגדל מהם עדרים איך מתחלל פירות שביעית על העור שאינו מאכל ומ"ש עור מקנקן דבמע"ש תרווייהו מפיק לה מקרא דבבקר אגב עורו וביין אגב קנקנו ואפשר דכשלוקח בדמי שביעית בהמה מתחלל רק על הבשר ולא על העור וצריך ליקח העור מדמי חולין אך נראה שהוא בפשוטו דיכול ליקח כל הבהמה מדמי שביעית ומתחלל גם על העור והטעם דאמרינן שם בתוספתא דחומר בשביעית מבמע"ש דשביעית עשו בו פסולת אוכלין כאוכלין ואוכלי אדם כאוכל בהמה כו' משא"כ במע"ש והנה בבהמה קודם הכל הוא אוכל אף מה שאינו ראוי ממנה לאכילה כמ"ש התוס' שבת (כ"ט) גבי טווי לי בר אווזא ושדי מעי לשונרא דחשיב נולד דקודם אגב האווזא חשיב הכל אוכל אדם ע"ש רק מה שאינו ראוי לאכילה הוי פסולת אוכל ולשביעית דפסולת אוכל כאוכל ה"נ נתפס עליהן דשייך בהן קדושת שביעית ורק במע"ש דלא עשו בו פסולת אוכל כאוכל אצטריך קרא דבבקר אגב עורו אבל קנקן לא קני שביעית דליכא קרא לרבות

יש לחקור בלקוח בפירות שביעית די"ל ביעור ויש להם חילול דאם לקח בבשר דגים יצא בשר ונכנסו דגים אם החילול מהני רק קודם הביעור שיצאו מקדושת שביעית ולא יחול עליהם ביעור או מהני ג"כ חילול אף כשהגיע זמן הביעור והנה למ"ד בסוכה (מ"ד) דשביעית אינו מתחלל רק דרך מקח ולהשיטות דלאחר הביעור אסור בהנאה ל"ש מקח אח"כ אך אפשר כיון די"ל חילול א"כ הוי ממון אף דאסור בהנאה ושייך מקח וכמו פטר חמור דחשיב ממון כיון דאפשר לפדות בשה כ"ד אך זה תלוי אי חילול דדמי שביעית דיצאו לחולין אי בעינן דוקא שוה בשוה וא"כ אינו ממון או הוא כהקדש ומע"ש דשוה מנה שחיללו על ש"פ מחולל ובכלל יש לחקור אי נשאל האיסור שלאחר הביעור אי מהני חילול להפקיע האיסור. הנה התוס' זבחים (ע"ב ע"ב) כתבו דזה דמהני הולכת הנאה לים המלח אינו בשאר איסורין רק בעכו"ם ומשום דתופסת את דמיה וכשמוליך הנאה לים המלח נראה כאילו מוליך האיסור ומה"ט הוי אמרינן נמי לענין שביעית בבגד שצבעו בקליפי שביעית דידלק אם היה מתערב באחרים הוי אמרינן דיוליך הנאה לים המלח ע"ש ואע"ג דהתם אחר הביעור ונראה דאף לאחר הביעור תופסת את דמיה אך אין ראיה מזה דיוצא לחולין דהא התם בקליפי שביעית עצמן מיירי ופירות שביעית עצמן אין יוצאין לחולין ע"י חילול רק לענין הכי מהני מה שתופסת את דמיה דמהני בה הולכת הנאה לים המלח וכמו גבי עכו"ם דלא מהני תפיסת דמים להפקיע האיסור מ"מ מהני מה שתופסת דמיה דסגי בהולכת הנאה לים המלח אך שיפקע האיסור מדמי שביעית אחר הביעור ע"י חילול אפשר כיון שכבר חל עליהן תורת ביעור לבערן שוב לא פקע. והנה הרמב"ם ז"ל כתב (פ"ז ה"ח) כיצד יבער את הדמים דלוקח בהן מאכלות ומחלק ג' סעודות כו' ומשמע מדבריו דלאחר הביעור לוקח מאכלות ונתפסו המאכלות ומחלקן ויצאו הדמים לחולין

אמרינן ר"פ מקום שנהגו דההולך ממקום שכלה למקום שלא כלו חייב לבער משום שנותנין עליו חומרי המקום שיצא משם והנה יש לעיין ל"ל לטעם משום חומרי המקום שיצא משם תי"ל כיון שחל חובת ביעור תו לא פקע אף אם אח"כ יש לחיה בהשדה דאל"כ כשהגיע זמן הביעור ל"ל לבער את כלו יבער רק מקצתו ויהיה מצוי לחיה בשדה ומוכח כל שחל חובת ביעור כשכלה לא מהני מה שאח"כ לא כלה לחיה א"כ כשהלך ממקום שכלה למקום שלא כלה אפילו אי נימא שהוא עתה כמקום שהלך לשם ג"כ אי אפשר להפקע ממנו תורת ביעור דאי אפילו אם היה עתה במקום שיצא משם ועתה לא כלה שם לחיה ג"כ לא מהני א"כ מה שבא למקום שלא כלה לא עדיף מאותו המקום עצמו שהיה בתחילה אם הוא עתה לא כלה דלא מהני כיון שכבר חל חובת ביעור תו לא פקע ע"י שעתה לא כלה וצ"ל דאם היה דינו כמקום שהלך לשם כיון דאותו המקום לא כלה מעולם נעשה דינו כמוהם ונפקע ממנו תורת ביעור למפרע וצ"ע בזה

אמרינן במע"ש (פ"ה מ"ו) ערב יו"ט הראשון של פסח של רביעית ושל שביעית היה בעור כו' התבשיל בש"א צריך לבער ובה"א ה"ה כמבוער וכתב הרע"ב ז"ל התבשיל שיש בו מפירות שביעית או ממע"ש בשעת הביעור והקשה התוי"ט מה ענין שביעית לכאן ואי"ל משום דחייב נמי בביעור חדא דאין ביעורן שוה דהך דהכא מתבערין מן העולם ובשביעית אינו כן לדעת הרע"ב ועוד דטעמא דהכא דאין ממשן ניכר אינו עולה לשביעית דהא גבי שביעית אזלינן בתר טעמא ע"ש והנה הר"ח ז"ל סוכה (מ') גבי לקח בפירות שביעית בשר אלו ואלו מתבערין בשביעית כו' כתב דהביעור הוא ערב יו"ט של פסח בשביעית כמבואר בפ' בתרא דמע"ש ע"ש ופליאה גדולה מה ענין ביעור של מעשרות לביעור של שביעית ונראה מדבריו דביעור של מעשרות הוא ג"כ על פירות שביעית כמו עלמע"ש ובכורים ומשום דפירות שביעית אקרי קודש