מקדש דוד חלק ד רד

שבבית אלא אף אותן שבשדות המחוברין דאסור לתולשן אחר זמן הביעור וכן בההיא דלוף שעבר עליו שביעית כו' אם לקטו עניים את עליו כו' אף שבשעת הביעור היה במחובר חל עליו תורת ביעור וכיון דס"ל להאי תנא דאחר הביעור הוא לעניים יעשה חשבון עם עניים דזכו בהם עניים

והנה בההיא דהמלקט עשבים לחים עד שייבש המתוק והמגבב ביבש עד שתרד רביעה שניה וכן בעלי קנים ועלי גפנים עד שישורו מאביהם והמגבב ביבש עד שתרד רביעה שניה ואע"ג דכשיבש ג"כ איכא עליהן קדושת שביעית וחייבין בביעור דהא אמרינן המגבב ביבש עד שתרד רביעה שניה מ"מ בלקט כשהוא לח אין אוכלין על היבש ומשיבש המתוק או שישורו מאביהם חייב לבער והטעם משום דלח ויבש חשיבי כב' מינים ואין אוכלין את הלח על היבש ורק כשלקט כשהוא יבש אז אוכלין עד שתרד רביעה שניה שאז כלה גם היבש שהגשמים מטשטשין ועושין אותן זבל כמ"ש רש"י ז"ל תענית (ו' ע"ב). והנה זה דאוכלין בענבים עד הפסח ובתמרים עד הפורים הכל משום שאז נושרין ואין אוכלין על היבש וכן זה דאין כל הארצות שוות לביעור דג' ארצות לביעור וג' ארצות לכל או"א הכל לענין זה שיש ממהרין לישור פירותיהן וכ"כ בפה"מ (פ"ט מ"ב) שאם אסף תאנים ושטחן ויבשו ואכל מהם אי"ל להחמיר באכילתן כל השנה השביעית כולה אבל יאכל כ"ז שהתאנים הלחים נמצאים באילנות וכשיפסקו ונבלו ולא נמצאו מהם אלא היבשים יסור כל מה שיש ברשותו כו' ע"ש ואע"ג דעדיין יש יבשים אין אוכלין עליהם דאין אוכלין על היבש ואף שמה שברשותו הם עתה ג"כ יבשים מ"מ אזלינן בתר לקימה וכשלקט היו לחין אין אוכלין אותן על היבש דחלות זמן הביעור הוא בשעת לקיטה. הנה אמרינן בתוספתא (פ"ז) דחרובין אוכלין עד שתרד רביעה שניה ע"ש והיינו בשעת ביעור היבש ונראה הטעם משום דבחרובין ל"ש דלח ויבש ב' מינים דלעולם אין ראוין אלא כשהם יבשים דאמרינן (פ"א דמעשרות) בחרובין גמר מלאכתן משיעמיד ערימה והיינו ליבשן כמ"ש הר"ש ז"ל שם ומש"ה הביעור שלהם הוא בשעת ביעור היבש שהוא רביעה שניה שאז כלה הכל שנעשה זבל ע"י הגשמים הנה אמרינן בירושלמי ופסקה הרמב"ם ז"ל (פ"ז הי"א) דכל א"י אחת היא לחרובין ע"ש וזה מתבאר עפ"י התוספתא כיון דזמן ביעור החרובין הוא משתרד רביעה שניה והוא זמן אחד לכל א"י דדוקא אותן שהביעור שלהם הוא בשעת ביעור הלח והיינו כשנושרין מאביהם בזה אין כל הארצות שוות שיש מקומות שממהרין לישור אבל ביעור החרובין שהוא בשעת ביעור היבש שהוא משתרד רביעה שניה זמן הרביעה שוה בכל א"י

והנה בזמן ביעור הירק כתב רש"י ז"ל נדה (נ"א ע"ב) במתני' כל שי"ל ביעור י"ל שביעית כו' דעיקר הלוף והדנדנה אי"ל ביעור שאין כלים מן השדה בימות הגשמים וכן שם בגמרא בעלה לוף שוטה כו' די"ל ביעור כתב רש"י ז"ל וה"ה לכל הכלים בימות הגשמים מהשדה ע"ש היינו דזמן ביעור של ירקות הוא בימות הגשמים דבמתני' רפ"ז דשביעית חשבינן בהדי עלה לוף שוטה העולשין והכרישין כו' וכולן הם ירקות דאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח אך בפה"מ (פ"ט מ"ה) על ההיא דכל ירק אחד לביעור אוכלין ברגילה עד שיכלה סגריות מבקעת בית נטופה כתב דהיינו עד שייבש העשב מבקעת בית נטופה יודעין שכבר יבש בכל מקום מפני שזו הארץ לחה מאד ע"ש היינו דזמן ביעור של ירק הוא בימות החמה כשיבש ונראה דדברי רש"י ז"ל הוא מהתוספתא (פ"ז) דאמרינן אוכלין על ירק של בית השלחין לפי שאינו כלה ע"ש היינו שבית השלחין אינו נעשה יבש לעולם שמשקין אותו א"כ אין הביעור של ירק בשעה שיבשו אותן שבשדות דהא איכא ירק של בית השלחין שאינו יבש לעולם ואוכלין עליהם וא"כ זמן הביעור שלהם הוא בימות הגשמים והיינו משחרר רביעה שניה שאז הגשמים מטשטשין ונעשין זבל וזה דאמרינן בתוספתא דאוכלין על של בית השלחין לפי שאינו כלה היינו דאינו כלה בשעה שכלה של בית הבעל ואוכלין עליהן אבל הרמב"ם ז"ל שכתב דאוכלין עד שיבשו לטעמיה דלא הביא כלל בפסקיו דברי התוספתא דאוכלין על של בית השלחין

כתב רש"י ז"ל בפסחים (נ"א) על ההיא דרש"א כל הספיחין אסורין חוץ מספיחי כרוב דהיינו דחייבין בביעור חוץ מספיחי כרוב משום דספיחי כרוב לא כלה לחיה והתוס' השיגו שם על רש"י ז"ל ע"ש. והנה יש לעיין א"כ יהא מותרין כל הספיחין דהא ר"ש ס"ל בשביעית (פ"ט מ"ה) דכל ירק מין אחד הוא לענין ביעור ואוכלין כל ירק כ"ז שיש מין אחד בשדה ועיין בר"ש ובפה"מ שם וכיון דאיכא ספיחי כרוב דלא כלה לחיה יאכלו הכל עליהם וכן יש להקשות מעיקר לוף שוטה והדנדנה והעקרבנין כו' דאי"ל ביעור לפי שאינן כלין לחיה ולוף כתב הרמב"ם ז"ל שהוא מין ירק וכן העקרבנין כתב הר"ש ז"ל שם שהוא עקרבלין אצוותא דדיקלא ע"ש והוא מין ירק דבפסחים חשבינן לה בהדי ירקות שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח וא"כ לר"ש לא יהיה ביעור כלל בירק כיון דכל ירק מין אחד לביעור וכיון דאיכא מין ירק שאינו כלה לעולם יאכל כל ירק עליהם ובהדיא קאמר ר"ש דיש ביעור בירק דהא אמר דאוכלין רק עד שיכלו סגריות של בקעת בית נטופה ונראה שזהו טעמו של הרמב"ם ז"ל שכתב (פ"ז הי"ד) דעיקר לוף שוטה והדנדנה והעקרבנין אינו מתקים בארץ וזה דאי"ל ביעור הוא לפי שאינו מאכל ואינו ממין הצובעין והראב"ד ז"ל השיג ע"ז ופי' כשאר המפרשים ז"ל שהוא מאכל וזה דאי"ל ביעור הוא משום דאינו כלה לחיה מן השדה ע"ש וטעם הרמב"ם ז"ל דאי איכא מין ירק בעולם שאינו כלה א"כ לר"ש לא יהיה ביעור כלל בשום ירק והראב"ד ז"ל שהשיג על הרמב"ם ז"ל לשטתיה אזיל שכתב בהשגות (פ"ז ה"ג) דר"ש לחומרא פליג דהיינו כל שכלה מין אחד מן השדה יבער הכל מין החבית מפני שאוסרין במשהו ע"ש

אמרינן (פ"ט מ"ז) עד אימתי עניים נכנסין לפרדסות עד שתרד רביעה שניה ופי' הר"ש ז"ל דקאי על שאר שני שבוע ליטול לקט שו"פ והטעם דנכנסים עד רביעה שניה הוא משום דעד רביעה שניה לא קשי לה דוושא כדאמרינן בפ' מרובה מהלכין בשבילי הרשות עד שתרד רביעה שניה ע"ש היינו דאין נכנסין אח"כ משום הפסד השדה ובפה"מ כתב תרתי היינו לאסוף הפרט הלקט והעוללות וכן במוצאי שביעית ליטול פירות שביעית ע"ש והנה בפאה (רפ"ח) אמרינן מאימתי כ"א מותרין בלקט כו' ובזיתים משתרד רביעה שניה והנה התוי"ט כתב כאן ול"ד נדרוש פ"ח דפאה דהתם לענין היתר כל אדם במתנות עניים ע"ש וקשה טובא הא אמרינן בפאה שם אמר ר"י והלוא יש שאינם מוסקין זיתיהם אלא לאחר רביעה שניה אלא כדי שיהא העני יוצא ולא יהא מביא בד' איסרות ע"ש ומה לן אם מוסקין זיתיהם אח"כ מ"מ כיון שאין העניים יכולים לכנוס לפרדסים אחר רביעה שניה א"כ מתיאשים ומותרין לכ"א וע"כ דאף לאחר רביעה שניה יכולים להכנס ולא איכפת לן בהפסד הקרקע ולת"ק דס"ל דעד רביעה שניה הוא רק משום יאוש בעלים כדין נמושות ונראה מזה דרשאין העניים ליכנס אף אחר רביעה שניה והנה זה דלא חיישינן אחר רביעה שניה להפסד דדוושא הוא משום דהוי כמו מגלגלין בטופח דפליגי ר"מ ורבנן בפאה (פ"ה מ"ג) דצריך להחזיר זה לזה את ההפסד כמה